סיפורים היסטוריים

סיפור עלייה-ולריה יאנובסקי

משימה בחלק ההיסטורי
ראיון של סבתא שלי:
ילדותה:
סבתא שלי גדלה באוקראינה ולמדה בבית ספר מספר 8.
באותה תקופה הייתה מלחמה ובזמן המלחמה הפצועים שכבו בבית ספר שבו למדה.
סבתא שלה הייתה גרה בכפר,בחופש הגדול היא הייתה עוזרת לה בצמחים ובחיות.
סבתא שלי אהבה ללכת לשחק האגם עם אחים שלה.
בבית הספר היו להם תחרויות שירה והופעות,סבתא שלי זכתה כמה פעמים במקום הראשון.
התבגרותה:
סבתא שלי התחילה לעבוד כשהייתה בת 20,היא עבדה כמנהלת חשבונות 30 שנה!
חייה המבוגרים:
כבר כשסבתא שלי הייתה בת 20 התחתנה,ובגיל 21 הולידה את דודה שלי.
בגיל 23 סבתא שלי הולידה את אמא שלי.
כשסבתא שלי הייתה בת 50 עלתה לישראל.

סיפור עלייה-נטע צפריר

סיפור עלייתה לארץ של סבתא דליה (מצד אמי)
סיפור היסטורי נטע צפריר.
“אני נולדתי ב-12 לפברואר בשנת 1941, בעיר בגדאד שבעירק. חייתי בעירק עד שנת 1951.
אבי עובדיה מועלם היה שרת בבית ספר אליאנס שבבגדאד. הוא נולד בעיר ענה, שהיא עיר בגבול בין עירק לסוריה.
סבתא של אמי הייתה שדכנית, היא הייתה יוצאת למסעות מבגדאד לאיראן על מנת לשדך בין יהודים ממוצא עירקי שגרו בבגדאד ובין יהודים אף הם ממוצא עירקי שגרו באיראן.
משפחתי מצד אמי היו ציונים פעילים במחתרת שבעירק. המחתרת הייתה סודית, הם ניהלו ישיבות כאשר אני הייתי צופה בהם מרחוק. בישיבות שהתקיימו בסתר תמיד נדונו נושאי העלייה לארץ ישראל. כמו כן, היו שומעים “רדיו ישראל” בשקט.
שתי בנותיה של דודתה של אמי התגוררו בארץ ישראל, והן שלחו לנו מכתב ובו ביקשו שנשלח להן מוצרי מזון.
מכתב זה נתפס ע”י המשטר, והם הואשמו כי מכתב זה נשלח על מנת שיספקו להם נשק (מזון = קוד לנשק). ובעקבות כך הם נחשבו למרגלים לטובת המדינה הציונית, דודי אמי (5 אנשים) נאסרו ונשלחו לכלא למשך 3 שנים. כאשר השתחררו מבית הסוהר הם עלו לארץ ישראל.
בשנת 1951 כאשר הייתי בת 7, אני ומשפחתי עלינו לארץ ישראל, בעליית “עזרא ונחמיה” (עליה זו נקראה כך, כיוון שעזרא ונחמיה היו נביאים שהיו בעיראק בתקופת המלך נבוכדנצר).
הגענו ל”שער עליה” בערב פסח, אך, לא חגגנו את ליל הסדר וישנו שם באוהלים.
מ”שער העלייה” הגענו לפרדס חנה ששם שהינו במשך 6 חודשים. סבלנו שם והיה מאוד קשה. אבי ואחי רצו לעבור לפ”ת, ל”מעברת עמישב” מאחר והיו שמועות ששם יש מקומות עבודה.
כשהגענו לפתח תקווה גם שם לא הייתה פרנסה רבה, סבלנו מחוסר אוכל, את המים היינו שותים מרכב כיבוי, והיינו אוגרים מים למשך היום בדליים.
בשנת 1953 היו שיטפונות רבים, האוהלים, הבגדים וכל המצרכים הוצפו במים. למרות, שהצריפים היו מוכנים הסוכנות לא הסכימה להעביר אותנו לצריפים, ולכן כל אוכלוסיית העולים (בפ”ת) פלשה לצריפים ואז הסוכנות דרשה מאתנו שכירות חודשית עבור הצריף ב”מעברת עמישב”.
אחי ואני למדנו בבית ספר בעמישב ושם בשבוע הראשון הוציאו אותנו מחוץ לכיתה וביקשו מאתנו לחשוב על שם ישראלי, ואז שיניתי את שמי מ-בדריה ל-דליה.
בתקופת הלימודים היה לי מאוד קשה ללמוד מאחר ולמשפחתי לא היה כסף לקנות ספרי לימוד כי היינו משפחה גדולה בת 10 נפשות והיה מאוד קשה.
אבי היה יוצא כל יום לעבוד כמטאטא רחובות, הוא היה עובד קשה מאוד ו-2 אחי הגדולים שרתו בצבא, לכן, נאלצתי גם אני לצאת לעבודה בבוקר, עבדתי בבית אריזה של פירות הדר, ובערב הייתי לומדת.
בשעות אחה”צ הייתה פעילה בתנועת נוער “העובד והלומד” , ובזכות פעילותי בתנועת הנוער טיילתי ברחבי הארץ ובישובים שונים, שם היינו מעלים הצגות ושרים בפני התושבים.
ברצוני לציין, כי בסיום מלחמת קדש (1956) יצאנו לטייל, עם תנועת הנוער, בעזה.
בגיל 17 עזבתי את התנועה. אחרי שנה וחצי התחתנתי עם סבך, אברהם רוזן, ונולדו לנו חמש בנות.

ספרי לי על העלייה שלך לארץ מאוקראינה:

אני זוכרת שאצלנו [ באוקראינה ] דיברו על ישראל כמה שהיא ארץ יפה , מוצלחת וחזקה כל כך הסתקרנתי הייתי חייבת לדעת מה יש שם אז פשוט יום אחד קמתי , ארזתי וטסתי לישראל עם הבן שלי [ דימה ] .

הטיסה הייתה בסדר

. ספרי לי על העלייה שלך לארץ לאוקראינה

אמא שלי אמרה לי שבוע לפני שאנחנו נעלה לארץ ישראל והיה לנו נחמד שם . בהתחלה לא שמחתי כי לא רציתי לעזוב את הבית שלי , בית הספר , את החברות שלי . אבל אמא שלי אמרה לי שאני יכיר חברות חדשות, בית ספר חדש , בית חדש , התחלה חדשה . אחרי שבוע באותו יום של הטיסה לישראל לא הלכתי לבית ספר [ הטיסה הייתה באחר הצהריים] ניצלתי את היום להיפרד.

הגיע הטיסה התחלתי להתרגש פרפרים בבטן . חצי נסיעה ישנתי אז אני לא זוכרת.

שירדתי ראיתי ארץ יפה והתחלתי לחשוב שאולי היה שווה לעבור לפה !

ומאז אני גרה בישראל ואוהבת את הארץ הזאת

אסון הבונים, שאירע ב-11 ביוני 1985, הוא תאונת רכבת שבה התנגשה רכבת באוטובוס שהוביל תלמידים מחטיבת הביניים של בית ספר ברנר בפתח תקווה לטיול שנתי, בקרבת מושב הבונים. באסון נהרגו 22 בני אדם: 19 תלמידים, מחנכת הכיתה, נהגת האוטובוס ואם מלווה. היה זה אסון הרכבת הגדול בתולדות מדינת ישראל, והשני בחומרתו בתולדות הרכבת בארץ ישראל (ב-17 בספטמבר 1939 ארעה תאונת הרכבת בצריפין בה נהרגו 29 בני אדם בהתנגשות של רכבת ואוטובוס).

התאונה אירעה בשעה 8:50 בבוקר. האוטובוס, בו נהגה רות דוידוב והיו בו 38 נוסעים, עצר לפני מפגש מסילת הברזל שבין דרך העפר שעליה נסע לבין מסילת הרכבת בקו תל אביב-חיפה סמוך למושב הבונים. הדרך הייתה דרך חקלאית, ולא הוצב בה רמזור או מחסום.

לאחר עצירה ממושכת, החליטה נהגת האוטובוס לחצות את המסילה, תוך שאינה שמה לב לרכבת המתקרבת מכיוון תל אביב. ייתכן שלא שמעה דבר עקב האזנה לרדיו שהושמע בעוצמה גבוהה. נהג הקטר הבחין באוטובוס ממרחק של כ-800 מטרים, אולם העריך שזה יספיק לחצות את המסילה לפני שהרכבת תגיע לצומת. מסיבה שאיננה ברורה, נסע האוטובוס באיטיות, ונפגע על ידי הרכבת, על אף שנהג הקטר החל לבלום במרחק של כ-400 מטרים מהצומת. נוסעי האוטובוס הבחינו ברכבת לפני שפגעה בו, אך לא היה בידם לעשות דבר. הרכבת פגעה באוטובוס בחלקו האחורי במהירות של כ-75 קמ”ש והעיפה אותו למרחק של 40 מטרים.

מעוצמת הפגיעה נהרגו 21 מנוסעי האוטובוס, 18 מהם תלמידים. תלמידה נוספת מתה מפצעיה כעבור יומיים וכך עלה מניין ההרוגים ל-22. 16 תלמידים נוספים נפצעו. הילדים ההרוגים השתייכו לכיתה ז’ 12 בבית ספר “ברנר” בפתח תקווה, והיוו כמחצית מתלמידיה. ארבעה תלמידים נוספים מהכיתה נעדרו מהטיול.

הרכבת עצמה ירדה מהפסים, אולם מלבד פצוע קל לא היו בה נפגעים. קטר הרכבת, מסוג G-12 מספר 120, נפגע בתאונה אך שופץ וחזר לשירות.

ההרוגים נקברו בחלקה מיוחדת בבית הקברות סגולה בפתח תקווה.