“העולים החדשים” – לול / אורי זוהר by Yoged - יגודז'ינסקי / Yagodjinsky - יוגד : Went Electric / מעבדה לשירה מכוונת - Illustrated by אינטרנט / ויקיפדיה - Ourboox.com
This free e-book was created with
Ourboox.com

Create your own amazing e-book!
It's simple and free.

Start now

“העולים החדשים” – לול / אורי זוהר

  • Joined Jun 2014
  • Published Books 154

העולים החדשים

מכור ההיתוך לרב תרבותיות:

העלייה הגדולה בשנות ה – 50: מיד לאחר קום מדינת ישראל החלה עלייה ההמונית של יהודים ממדינות רבות, ניצולי שואה מאירופה והפליטים היהודים ממדינות ערב. באותן שנים חל גידול עצום באוכלוסיית המדינה, תוך 11 חודשים בלבד הוכפלה האוכלוסייה מ 650,000 תושבים ל ,300,000תושבים. זהו שיעור גידול חסר תקדים. בניגוד לחזונו של בן גוריון על – דמות הצבר. מוצגת במערכון זה פרודיה על הפלורליזם ועל היעדרו של אידאל הסובלנות אל האחר.

2

אריאנה מלמד מכנה את בן גוריון “ראש הממשלה מפלה את כ-ו-ל-ם”:               

היא מתארת את סיפור ההגירה של יהודים עניים שהגיעו לכאן אחרי הקמת המדינה ומציעה לכל עדה לעשות לחוויה האישית זום אאוט: לדבריה: הפיכת סיפור ההגירה לישראל לסיפור של מאבק עדתי היא אחת הטעויות החמורות של אידיאולוגים מזרחיים. מדובר בנראטיב ידוע מראש של מהגרים באשר הם. שכן בן גוריון לא אהב אף אחד, לא משנה מאיזו עדה.. בן גוריון לא הפלה ביחסו המתנשא כלפי בני המזרח מחד וניצולי השואה מאידך. אלה ואלה היו בעיניו אבק אדם, חומר אנושי נחות שיש לעצבו מחדש בתבנית האדם הישראלי החדש… היא מתארת את חווית הפחון במעברה כצוהר לעולם החדש: אנחנו, שהגענו מרומניה ועל פי הדיכוטומיה המקובלת “אשכנזים-מזרחים” היינו אמורים להיות חלק מן הממסד המדכא, עברנו שם. מה אגיד לכם, לא ממש כיף.

3

גם הבלוק הצפוף, הכעור, המדכא בשכונת העוני לא היה כיף. גרו בו מרוקנים וטוניסאים ואלג’ירים ומצרים ורומנים ופולנים – וכולם עד אחד היו עניים מרודים, וכולם עד אחד, לפחות בתחילת הסיפור שלהם, היו תלויים מאד בחסדיו של ממסד כוחני מפאיניקי. לא תמיד אשכנזי במהותו…. בן גוריון שלח את .. ראש מועצת הפועלים המקומית, להפוך את כולנו לפרולטריון (מעמד פועלים ) יצרני. משרתו האחרונה של אבי ברומניה: ניהול טכני של חברת טלפונים ממלכתית ענקית. משרתו הראשונה בישראל: קרצוף מחראות המעברה. בידיים. בלי כפפות. לא נתנו כפפות. אבי לא חשב שקיפחו אותו, ואני לא חושבת שקיפחו אותי על רקע עדתי במערכת חינוך איומה ונבערת, שמורותיה הפליאו בשגיאות הכתיב שלהן, שמורותיה שינו את שמי ארבע פעמים כדי שאתאים לתבנית הילדה הישראלית החדשה שהוכתבה להן.

עובדת היותי אשכנזיה לא שינתה דבר למפיצי האידאולוגיה: קראו לי, בניגוד לרצוני ולרצון הורי, בשמות חנה, אורה, אורית וענת. הייתי צריכה להילחם בעצמי על זכותי לשם שנתנו לי הורי… אני לא מוכנה עוד לשמוע כי זו חוויה “מרוקנית” או “מזרחית”. זו חוויה של מהגרים עניים, נטולי כוח. והפעם, באחריות, לא חשוב מאיזו עדה.

4

מי שרוצה, יכול לפגוש הדים לחוויה הזאת בכתבים ישנים, זקנים ממדינת ישראל. לכו אל שלום עליכם, אל “מוטל בן פייסי באמריקה”. הכל כבר שם: מוזרותה של הארץ החדשה, אורחותיה המאיימות, הרצון והצורך לנכס את שפת האדונים שלה במהירות כדי להיות “אמריקני של ממש”, הקריעה מן המסורת היהודית וממוסדות הקהילה היהודית, חיים מנוונים של פרולטריון מדוכא. כל זה מצוי מתחת לצחוקים, וכל זה אינו שונה במאומה מחוויית ההגירה של סינים בוונקובר, אינדונזים בקנברה, פקסיטנים בקיימברידג’. צריך רק להרחיק את העדשה מעט ולראות יותר.

ביומניו ובהתבטאויות פרטיות, בן גוריון היטיב לשנוא את העולים. בפומבי, הוא אהב את העליה. כמוהו כל הממסד שפעל מכוח סמכותו הלא מעורערת: נוצר כאן נראטיב שיקרי לגמרי לפיו כל העולים אהובים ורצויים, ויחד נבנה חברה חדשה ושיוויונית. היינו מהגרים עניים, ממזרח וממערב, וקנינו את החלום הזה, כי לא היה משהו אחר. לשוב לארצות מוצאנו לא יכולנו. לחלום – זה כן. חלומות לא עולים כסף. על שברונם דווקא משלמים ביוקר.
ועדיין, האמירה החכמה ביותר בעניין סיור העליה,.. שייכת דווקא לצמד האשכנזים-צברים-אליטיסטים אורי זוהר ואריק איינשטיין, במערכון המיתולוגי “אינעל דין בבור אילי ג’בהום”, או “לעזאזל האוניה שהביאה אותם” – ובו כל גל עליה נתקל באיבה ובעוינות של גל המהגרים שקדם לו.  ואצלנו היו אומרים.. כך דרכו של עולם. כך דרכם של סיפורי הגירה. לא קו הגבול בין מרקש לבוקרשט משרטט אותם, לא ההבדלים המהותיים בין עליית יהודי אתיופיה לבין עליית יהודי הקווקז.

5

אריק איינשטיין ואורי זוהר מתוך מערכון לול:

איינשטיין וזוהר מגלמים עולים חדשים שזוכים ללגלוג מהעולים הוותיקים יותר, עד הרגע שהם נהיים וותיקים בעצמם וצוחקים על העולים חדשים ועל המסורות, המנהגים והתרבות שהביאו עימם, וכך חוזר חלילה עד ימינו.

 

צילומי תקריב ( קלוז אפ ):

שניהם שחקנים מקצועיים, מבכירי השחקנים בישראל בוגרי להקת הנח”ל. לכן הם מרגישים נוח מול המצלמה וזוהר מצלם צילומי תקריב גדולים של פניהם וכך אנו זוכים לראות את שפע הבעות הפנים וללמוד מהדקויות מקרוב. הערבי שמקבל את פניו של הרוסי, שמקבל את פניו של הפולני, שמקבל את פניו של התימני, שמקבל את פניו של היקה, שמקבל את פניו של המרוקאי וכן הלאה והלאה… מערכון העליות של חבורת לול – קלאסיקה במיטיבה.

מערכון “העליות” של חבורת לול בכיכובם של אריק איינשטיין ואורי זוהר הוא נכס צאן ברזל בתרבות הישראלית בכלל ובתולדות ההומור בפרט. המערכון משקף את מפעל העליות בשבע דקות של הומור חד, מדויק ומצחיק עד דמעות, המדגיש את הסטיגמות שנוצרו סביב כל עליה.  

6

חוף נמל ת”א:

המצלמה קבועה, אינה זזה, ומצלמת כל הזמן את הים ממנו באים העולים החדשים. ברקע שומעים את צופר הספינה. השימוש בספינה מזכיר את ההעפלה הלגאלית והבלתי לגאלית לארץ. ברקע נשמעים קולות של צחוק על רקע מבטיהם העוינים והחשדניים של הערבים.

 

התפאורה היא הים: 

השמש הישראלית לחופי ת”א, השמיים הכחולים והאופק נראים מזמינים ומלאי אופטימיות ועל רקע זה בולטים חציי הלעג של העולים הוותיקים, שמבחינת זמן המסך הגיעו מספר דקות לפניו וכבר מתייחסים בעליונות והתנשאות. הים ביצירתו של זוהר אינו רק מקום בילוי והנאה, הוא מהווה את מקומו של הדור האבוד והתלוש המוצא בו מיפלט ובמקרה זה מקומם של העולים החדשים והתלושים.

7

היהודי בא מהים:

נולד מהים, כמו אורי זוהר שבתחילת חור בלבנה מגיע על רפסודה עם סיגר מהים. היהודי מוצג כאדם שאין לו עבר, שמגיע משום מקום לנמל לחוף מבטחים, עולה לארץ חדשה עם אידיאולוגיה ותיקווה (שהיא גם ההמנון הלאומי) להתחיל התחלה חדשה. לבנות מהתחלה, להפריח את השממה.

  • סמל היהודי הנודד: כל עולה חדש מגיע עם מזוודה, תרמיל, צרור וכמובן תיקוות.

שימוש בסטראוטיפים:

מאכלי עדות, לבוש ומוסיקה מסורתיים ומילים בודדות בשפה זרה בשילוב ג’יבריש – מסמלים את השטחיות, שבה אנו לוקים ביחסינו לאחר.

 

 

העולים מרוסיה:

מוסיקה רוסית, חולצה רקומה. שמות גלותיים: גרישה וזישקה, מדברים על וודקה ומזכירים את הריקוד פולקה. הם שרים את השיר: “כאן בארץ חמדת אבות, תתגשמנה כל התקוות. פה נחייה ופה”… הם לא משלימים את המילים כי לא בדיוק ברור לאן הגיעו ומה יעשו כאן. זוהר: עושה שימוש אירוני בשיר כי הוא יודע שלא כל החלומות יתגשמו. הם מתחבקים בהתרגשות ומנשקים את אפר הארץ.

8

הערבים:

הם הראשונים שמקבלים את העולים החדשים, דבר המסמל שהם בני המקום שהיו כאן קודם. האמירה של זוהר היא, שלמרות הציונות לא מצאנו כאן מדינה ריקה ולעומתם כולנו עולים חדשים. הלבוש של הערבי מותאם למזג האוויר ולשמש הים תיכונית: לבושים כאפיה ועקל מול הבגדים החמים, או המהודרים של העולים החדשים. הערבים מביטים בעוינות: “האדה איל יאהוד” = אלה היהודים. ומקללים “אינעל דין בבור אילי ג’בהום”, שפירושו = “לעזאזל האוניה שהביאה אותם”, וברקע יש צחוקים של הקהל. הקלה הזאת תאומץ ע”י כל העולים בתורם. הדבר מסמל: שאין לנו עם הערבים שפה משותפת, איננו מכירים אותם, קיבלנו מהם רק את הקללות. בסיום אחמד מסנן “איחס”.

9

העולים מפולין:

מוסיקה פולנית ברקע. בגדים כבדים שמותאמים למזג אוויר קר ואירופאי. שמותיהם גלותיים: “ולדק, מייטק”, חוץ טיוטאי = בוא לפה. נופלים על האדמה ואוחזים את החול ואומרים: “הארץ הנקייה שלנו.. בריאות” = אמירה אירונית. ושוב מתחבקים בעוז. תגובת הרוסים: מאפיינים אותם באופן סטראוטיפי, ע”י חיקוי נילעג של השפה: ישצ’ה פששצ’ה… וע”י האוכל: געפילטע פיש עם סוכר. ומסננים: כולרה. “אינעל דין בבור אילי ג’בהום”, במיבטא רוסי.

העולים מתימן:

מוזיקה תימנית, לבוש מסורתי, האישה מריומה בהריון עם פתיליה ומחבת לבישול. הבעל חוזר 5 פעמים על הביטוי: ארץ הקודש ומברך: “ברוך אתה ה’ אלוהינו שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.. ברוך אתה מקבץ ישראל”. ומנשק מס’ פעמים את החול. מסמל שזוהי עלייה דתית ואנו נראה את הדמות של התימני שוב כמנצח בחידון התנ”ך. הבעל אומר “אהווה ו אהווה” ורוקד כשהוא אוחז בביטנה = הומור. מסמל את המשפחות ברוכות הילדים. תגובת הפולנים: נו ולאדק “צוטי מוביץ'” = מה אתה אומר? חוזר פעמיים על הביטויי: “יא ני מוגה עבודה בצורה כזואתי” = אני לא יכול לעבוד בצורה כזו. כלומר הם מפריעים לנו לעבוד, לבנות מדינה. “נו עכשיו כבר אי אפשר יהיה ללכת לשום מקום, מלא ריח של שום, וסחוג ופלאפל וחילבה. וכל מיני כולרה.

10

העולים מגרמניה:

פריצי וו ויסטו” = לאן הלכת, בוא לפה. אב ובנו פריצי המתנשא לגובה רב בבגדים גרמניים מגוחכים על רקע מוסיקה קלאסית. הקונצרט יחזור שוב במערכון לה מרמור, על ביטול משחק כדורגל בשל אופרה. כאן מתחיל הפער התרבותי. להבדיל משאר העולים האב מכנה את ישראל “פלסטינה” והבן ארץ ישראל אונזרה = שלנו. הביטוי אונזרה קיבל משמעות של “מישלנו”, כאשר כל סקטור בארץ דואג לאנשי שלומו.. איפה פרו”פ זלצבורג ופרו”פ אברבוך. ואיפה ד”ר זלצבורג וד”ר אברבוך. להבדיל מהעליות הקודמות זו היא עליה משכילה, מערב אירופאית. האב מודה “דנקשיין שהגענו לארץ”. זה הנימוס האירופאי, הזר לתרבות הכוחנית המקומית. הנער הגבוה עם הגרביים, מסמל את הילד הצועק שהמלך עירום: “יש פה רק חול פאפי” והאב נוזף בו: “אנו נפריח השממה דום קומף” = מטומטם. תגובת התימנים: לועגים לנימוס שלהם – חוזרים 3 פעמיםעל הביטוי. “דנקשיין ביטה שיין. ביטה שיין דנקשיין. זה ד”ר זה פרופסור. “אינעל דין בבור אילי ג’בהום”. מכנים אותם יקה פוץ “פריצי ומריצי אה הווו” זהו תחילת המאבק על צביונה של ארץ ישראל, כדתית מסורתית ומזרחית או ארץ מודרנית, משכילה, מתועשת ומערבית.

11

העולים ממרוקו:

המוסיקה המרסלייז – ההימנון הצרפתי, הומור: על כך שהמרוקאים מציגים עצמם בעולים מדרום צרפת. הצעיר: לבוש בחליפה מהודרת לבנה וברט לבן, נראה כאדם שבא לנופש בריביירה הצרפתית. ואיש זקן בלבוש מסורתי. הצעיר קורא למשפחה “ז’קלין, ז’וז’ו, אלבר”. הידיים לצדדים, החזה מתוח, מרגיש בבית. “אנחנו בישראל.. פונה לסבא במרוקאית “מה תחפש גרנדפר” = “אל תפחד סבא עכשיו זה מדינה שלנו, זה דגל שלנו. מה שאתה רוצה שלנו. וקורא לילדיו בצרפתית “בואו הנה”. תגובת הייקים: “נו פריצי וו זאגסטו = מה אתה אומר “מארוקאנר” = מרוקאים. “עכשיו יהיו סקנדלים ( צרות ובלגן ) וסקנדלים כל יום. “קאיינה תרבות” = אין שום תרבות, אין נימוס.. “אינעל דין בבור אילי ג’בהום”, במיבטא גרמני. שוב רמז למאבק על צביונה התרבותי של ארץ ישראל, כמזרחית, או מערבית.

12

העולים מגרוזיה:

ברקע השיר: כחול ולבן זה הצבע שלי ( המסמל את דגל ישראל ), זהו שיר ציוני. לבושים מעילים וכובעי פרווה בשל הקור באירופה. טוקאשוילי, טיוקהשוילי, איראשוילי. ויש פה רמז לאלימות ( זאפטה  = מכה )

“אין ק.ג.ב”: הגוף המרכזי שעסק בריגול והיה ארגון הביון והמשטרה החשאית של ברית המועצות. תפקידי הקג”ב כללו ריגול נגדי, מודיעין חוץ, חקירת פשיעה חמורה, אבטחת אישים ומתקנים רגישים, אבטחת הגבולות, פיצוח צפנים וריגול אלקטרוני ומאבק בחתרנות ומתנגדי המשטר הסובייטי.

“אין ק.ו.ד” = נ.קו.ד: המשרד הממשלתי והגוף המרכזי לענייני ביטחון ושיטור של ברית המועצות, והגוף העיקרי שעסק בריגול פנים. ע”י דיכוי, עינוי ורדיפת מתנגדים למשטר ותפקידים ביטחון המדינה וביקורת הגבולות…הנחקר המותש הסכים להודות בכל דבר על מנת להפסיק את ייסוריו. הם שמחים על כך שבארץ יהיו חופשיים, ללא המעקב של המישטר. מנשקים את החול. סגירת מעגל מתחילת המערכון: הם שרים שוב את השיר: “כאן בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל…” ( השיר ניקטע לפני המילה “התקוות” ).

13

קריין בעל קול סמכותי המסמל את המימסד הצברי נוזף בהם:

“תפסיקו את השירה הזאת. אתם חושבים שאם תשירו תקבלו טלוויזיה בלי מכס?”

 

תגובת המרוקאים: משקפת את המתח העדתי בין אשכנזים למזרחים:

ריגארד גראנדפר, ריגארד לה גרוזין” = תראה סבא את הגרוזינים. כל אלה פה עולים חדשים מרוסיה. בטח עכשיו יקבלו מס’ לבן (כי הם אשכנזים..), שיכון לזוגות צעירים, מה שאתה רק רוצה… אנחנו פה הקמנו מדינה, אנחנו סבלנו אתם לא מתביישים אתם?” (שוב עולה הפער בין אתם לאנחנו, בין החדשים לוותיקים, שהגיעו לפני מספר דקות למסך). “אינעל דין בבור אילי ג’בהום”, תתביישו. בזמן דיבורו, אנשים חוצים את המסך וקוטעים את דבריו באמירות: “איפה היית ב 56?”…”תתביישו לכם”. וברקע נשמע כל הזמן קול צחוק של קהל מלגלג. הגרוזינים המחובקים, מסתכלים זה בזה בתמהון.

14

זוהר משלב קול צורמני שזועק ( ומפר את האידיליה בה שרויים העולים החדשים:

“במה אני הייתי כשאתה לא היית…” היתרון שלי אינו בא מזכות אבות על הארץ הזאת, אלא העובדה שבאתי קודם, אני לפניך ולכן אני כבר בעל זכויות, כי אני עשיתי, בניתי, הייתי במעברות, ייבשתי ביצות, הקזתי דם כאן, וכעת חובת ההוכחה עליך.

 

הפולנים: “אנחנו ישבנו במעברות, אנחנו פה ייבשנו ביצות, שפכנו דם כאן!” הגרמני הצעיר: “דיס איז איין סקנדל” = זו שערוריה “אה גרוייסע שווינעריי” = חוזר פעמיים שזו חזירות גדולה. הגרמני המבוגר: “אנחנו פה בארץ נתננו קצת לוותיקים יא”. וקיבלנו בילהרציה = קדחת. “אכלנו דרעק יא” = אכלנו חרא. “דרעק מיט לייבער” = חרא עם כבד. “מספר לבן, טלוויזיה, שיכון לצעירים..” ..אתם עושים פה ברדאק ( בלגן ) מ….מישראל”.

 

העריכה המקוטעת של העליות ברצף בזו אחר זו:

מדגישה כי העולים הוותיקים שנראו על המסך לפני מס’ דקות, כבר מאמצים את האמירות השיפוטיות, העוקצניות והוותיקות של דור המייסדים. כמו שהעיד על עצמו אורי זוהר שהיה ממשפחה של עולים חדשים הוא היה צריך להוכיח שהוא יותר צבר ויותר מחוספס מכל הצברים, על מנת שיוכל להתקבל כשווה בין שווים.

15

קול מהקהל קורא “אנחנו היינו סיירים בפלוג’ה”:

סגירת מעגל עם הערבים שנראו בתחילת המערכון מקבלים את העולים הראשונים. איזכור לקרבות מלחמת העצמאות וכיבוש הארץ. האמירה מתקשרת לאופי הצבאי של החיים בארץ – חיים על החרב. ארץ שתמיד נכבשה ועברה מיד ליד: רומאים, ביזאנטים, מוסלמים, עותומנים, בריטים וכעת – שוב יהודים וחוזר חלילה…

 

אל-פאלוג’ה (בערבית) הייתה עיירה ערבית כפרית בגבול מישור החוף ושפלת יהודה: בסוף המאה ה-19 היה הכפר מוקף בוואדיות משלושה עברים: בתיו היו בנויים מלבני טיט ומרכז הכפר נבנה סביב קבר השיח’ אל-פאלוג’י. לכפר היו שתי בארות מים ובריכת אגירה. במהלך מלחמת העולם הראשונה הקים הצבא הבריטי צפונית לעיירה מנחת לחיל האוויר המלכותי. בשנות ה-30 התרחב הכפר: נבנו חנויות, בתי קפה ומרפאה נבנו בתי ספר לבנים ולבנות על פי סקר הכפרים שנערך בשנת 1945 שטחי העיירה היו 38,038 דונם ומספר תושביה 4,670 נפשות. לפי תוכנית החלוקה משנת 1947 נועדה פאלוג’ה להכלל במדינה הערבית. בסביבתכם?

16

במלחמת העצמאות חסמו אנשי הכפר את הדרך ותקפו את השיירות היהודיות בדרכם ליישובים המבודדים בנגב. ב 1948, במסגרת פתיחת המצור על היישובים היהודיים, הוחלט על שליחת שיירה מלווה בכוח מוגבר של לוחמי חטיבת גבעתי דרך  הכפר. בהגיעם ליציאה מהכפר נתקלו במחסום ובאש עזה. במהלך הקרב חלה טעות בזיהוי הכוחות במהלכה נפגעו שבעה ממלווי השיירה מאש חבריהם. למחרת בוצעה פעולת תגמול בה פוצצו מבנים בכפר ונהרגו אנשים. בעקבות הפעולה ובקשת תושבי הכפר החלו חיילים בריטים ללוות את השיירות היהודיות שעברו באזור. במהלך מלחמת העצמאות הצבא המצרי, פלש לנגב והשתלט על האזור. כוחות צה”ל הדפו אותם, אבל אזור פלוג’ה לא נכבש בידי צה”ל, אולם הוא הצליח לכתר את הכוחות המצריים מכל עבר. רוב תושבי הכפר עזבו אותו כבר בשלב מוקדם של המלחמה נוצרה מובלעת מצרית שכונתה “כיס פלוג’ה”.

17

 

כיס פלוג’ה היה מובלעת אויב ובה אלפי חיילים של הצבא המצרי, אשר הייתה נתונה תחת מצור של צה”ל במהלך מלחמת העצמאות בתחומי העיירה הערבית אל-פאלוג’ה, סמוך לצומת פלוגות וקריית גת של ימינו. המצור שנמשך קרוב לארבעה חודשים היווה מנוף לחץ חשוב של ישראל להביא את מצרים לחתום עמה על הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות והמצרים פינו את המובלעת ב 1949. על אדמות העיירה שנהרסה הוקמו יישובים כקריית גת וצומת פלוגות (על שמה).

 

קול מהקהל אומר והיינו סיירים ב”חרתייה“:

כדי לחפש את גבעות חרתיה נלך בעקבות השיר של אלכסנדר פן, “אדמה אדמתי” בעקבות השורה “על גבעות שייח-אברייק וחרתיה”. חרתיה הוא שם מקום – האזור בו נרצח אלכסנדר זייד חבר ארגון ‘השומר’, שהקים את ביתו מעל אתר בית שערים. הוא נרצח מן המארב בשובו רכוב על סוסתו מקבלת השבת בקיבוץ אלונים, שעלה על הקרקע כיישוב ‘חומה ומגדל’. רבים מראשוני ההתיישבות העברית החדשה ראו בערביי הארץ את בני דמותם של אבותינו מימי המקרא, ולפיכך השתדלו לסגל לעצמם את לשונם ומנהגיהם של אלה. על כך יעידו תצלומיהם של אנשי ‘השומר’, בעלי שפמים עבותים, חבושי ‘כאפיות’ ו’עקאלים’ ולבושי ‘עבאיות’!

18

 

קול מהקהל אומר והיינו סיירים גם ב “עוג’ה אל חפיר” (= ניצנה):

בעת העתיקה: היתה ניצנה עיר נבטית, הביזנטים בנו שם כנסיות, המקום נינטש עם הכיבוש המוסלמי. במאה ה 20: עלתה חשיבותה בהיותה נקודת גבול בין ישראל שבשליטת העותומנים לסיני שבשליטת הבריטים. העותומנים בנו בה מרכז מנהלי בשם עוג’ה אל חפיר, בית חולים ומסילת רכבת. ב 1948: תפסו המצרים את תחנת המשטר הבריטית בעוג’ה והיא נכבשה ב 1949 במבצע “חורב”. מכאן חדר צה”ל לסיני. במקום ישבה ועדת שביתת הנשק הישראלית-מצרית שהכריזה על האזור כשטח מפורז ( ללא ביצורים וצבא ). כתוצאה מפעולות מחבלים ביטלה ישראל את הפירוז והגדוד המצרי נהדף בקרב. היום: ניצנה יושבת על צומת חשוב בנגב הדרומי, המוליך לבאר שבע ולאילת. ויש בה בסיס גדנ”ע, כפר נוער ואולפן לנוער יהודי מהתפוצות.

 

הקהל זורק מספרים בספירה לאחור, כמו משחק בינגו מתאריכים חשובים, שמראים לעולה שתמיד היה מישהו לפניו: המילים “איפה היית” חוזרות שוב ושוב. איפה היית ב 67: במלחמת ששת הימים, איפה היית ב 47-48: במלחמת העצמאות והכרזת המדינה, איפה היית ב 32: במלחמת העולם השנייה, איפה היית ב 28 ? תאריך סתמי לשם הומור. איפה היית ב 14: בזמן מלחמת העולם הראשונה.איפה היית. המערכונים הם משנת 73 – מיד תפרוץ מלחמת יום הכיפורים, שתביא לשבר עמוק בחברה הישראלית, להרוגים ולמשבר ערכי הממשיך עד ימינו.

19

העולים הגרוזינים שהגיעו כרגע עומדים עם כולם וצועקים כנגד העולים החדשים:

“תתביישו, גם אנחנו סבלנו פה, 40 שנה במעברות,מספר…כחול, טליזיה…ראית זה?… אנחנו בנינו המדינה וזה בא….”. הם זורקים את המזוודות ואומרים “כולרה…תתביישו…מה זה כאן”. כל הקבוצה יחד מפנה אצבע מאשימה לכיוון הים, ממנו יבואו העולים החדשים. גם הערבים עומדים וצועקים איתם. המערכון ניגמר בצפירת הספינה המביאה עולים חדשים לנמל.

  • במערכון לא רואים את העיר. היהודי כאילו נולד מהים, ללא עבר. כמו ניצולים מספינה שמגיעים לאי ועליהם להתרגל לתושבי המקום, להרוויח את מקומם ולשרוד.
  • הדובר הוא העולה הוותיק והנמען הוא העולה החדש, הקורבן הבא.
  • איש אינו נמצא בדיאלוג עם רעהו ואינו מושיט יד לעזרה, אין סיוע, אין קבלת השונה אין הכלה אין חמלה, אין ערבות הדדית.
  • המאחד אותם הוא ההאשמה והביקורת כלפי השונה. זוהי חברה מפולגת ושבטית.
  • בסוף המערכון כולם מפנים את הגב למצלמה ולקהל ואתה כצופה חש בניכור ובזרות ובהפניית העורף, שאותה חשו העולים החדשים על בשרם.
  • אירוניה והגחכה של האתוס/ החזון הציוני, הנראה כסיסמאות ריקות שנזרקות לאוויר.
20

נקודות לחשיבה:

  • נסו לזהות את העליות השונות שמוצגות בכל שלב בסרט?
  • מה הם הסממנים שגרמו לכם לזהות את העליות השונות?
  • מה מאפיין את היחסים בין ה’ותיקים’ לעולים ‘החדשים?
  • מה טוענת כל עליה כלפי העליה שאחריה?
  • האם נחשפתם לטענות וליחסים מסוג זה
21
This free e-book was created with
Ourboox.com

Create your own amazing e-book!
It's simple and free.

Start now

Ad Remove Ads [X]
Skip to content