Artwork from the book - ספר סיכום שליש א׳ מחזור כ׳ מכינת מיצר by gal mo - Illustrated by מיצר - Ourboox.com
Dec 2017
Member Since
1
Published Books

ספר סיכום שליש א׳ מחזור כ׳ מכינת מיצר

by gal mo

Artwork: מיצר

Artwork from the book - ספר סיכום שליש א׳ מחזור כ׳ מכינת מיצר by gal mo - Illustrated by מיצר - Ourboox.com

 הקדמה// צוות עדכון הורים

אנו נמצאים בסיומו של השליש הראשון במכינה, בו התחלנו מסע עשיר בחוויות, למידה, העשרה, סקרנות, אתגרים, קשיים והתפתחות, מסע התחיל עכשיו וילווה אותנו תמיד.
האמת שמאוד קשה להסביר במילים את החוויה שאנחנו עוברים פה, אבל ננסה לעשות כמיטב יכולתנו.
בהסתכלות על עצמינו ואחורה, על כל מה שהתרחש בארבעה החודשים האחרונים, עברנו תהליך של התבגרות והתפתחות, שנבנה מכלל החוויות האישיות והקבוצתיות שחווינו.עברנו כל כך הרבה בכל כך מעט זמן שזה נראה כמעט ובלתי אפשרי להספיק את הכל.
התחלנו במסע העליה נרגשים ומפוחדים, כשאנחנו לא יודעים למה לצפות ומתלבטים אם בכלל עשינו את ההחלטה הנכונה.
אך אט אט ככל שהזמן עבר, התחלנו להבין בדיוק למה באנו.
אין ספק שאת התהליך לא היינו עוברים בלי שמונים ושישה החניכים במחזור והצוות שמלווה אותנו לאורך הדרך.
אז הנה טעימה קטנה מתובנות, רגשות ותחושות שנבעו ממכלול הדברים שעברנו בשליש הזה.
קריאה מהנה :)
2
מסע עליה

מהמחברות של חניכים שונים

“מיהו האדם המורד? זהו אדם שאומר לא, ועם זאת באותו זמן הוא לא מוותר ואומר כן, לדבר מה אחר”

“לא צריך ללכת נגד הזרם, אלא צריך לשנות אותו!”

“אנחנו המוצרים של החברה שלנו”

“הכי חשוב זה כל הזמן לחשוב לא תמיד יהיה מי שיחשוב בשבילכם, האחריות על כל סיטואציה מוטלת על האדם עצמו”

“צריך לחיות את החיים ולא את אודות החיים”

“הננס אינו גדול, בשביל שהוא עומד על ההר, והענק נשאר בגודלו גם אם יעמוד במעמקי הבאר

“I HAVE A DREAM…”

“מי שלא מוליד את חיו מוליד את מותו”

“תחדשו את החיים שלכם, כל יום מחדש”

“האדם אינו אלא מה שהוא עושה מעצמו”

”ודומה היה לי שהארץ שהלכתי עליה והרחובות שעברתי בהם וכל העולם כולו אינם אלא פרוזדור לבית זה“ – שי עגנון
“אם יוצאים מגלים מקומות מופלאים” ד”ר סוס

 

4
Artwork from the book - ספר סיכום שליש א׳ מחזור כ׳ מכינת מיצר by gal mo - Illustrated by מיצר - Ourboox.com

סמינר יצחק רבין// דנה עזריה

איך אהבו לומר לנו בתור ילדים קטנים שכשנגיע לצבא כבר לא יהיו מלחמות.

ואולי אפילו לא נצטרך צבא כי לא יהיה עם מי להלחם, ואנחנו בתור ילדים קטנים רק רצינו ללכת לצבא כי לא הבנו את המשמעות שמאחורי זה.

לא הבנו את מה שזה אומר באמת, אלא רק את התמונה שלנו עם מדים בגיל 18 מחזיקים רובה ומצדיעים למפקד.

היינו אוהבים את הרעיון הצבאי, צועקים שמאל ימין שמאל בכל פעם שהיינו הולכים, מסתכלים ביריעת הערצה על כל חייל שהיינו רואים ברחוב ולא באמת ידענו מי עושה מה ואיך ואיפה וכמה ומתי, רק ידענו שהוא גדול, שהוא חייל, ושככה גם אנחנו נהיה פעם.

ידענו שזו חובה להתגייס אבל לא ידענו מה כרוך בזה, רובנו אפילו לא ידענו למה זה חובה. אחר כך גדלנו, ממלחמה לאינדטיפאדה למבצע, מאזעקה לאזעקה, מחלל למשפחה שקולה. גדלנו, והבנו. הבנו שלהיות בצבא זה אומר הרבה מעבר למדים וכומתא, זה אומר להלחם למען המדינה. זה אומר לפעמים לחשוב משהו אחד ולעשות משהו אחר.

זה אומר להכנס למסגרת היררכית ואינטנסיבית, זה אומר לתת מעצמך הכל בשביל מטרה משותפת אחת. ואז אתה שואל את עצמך, אז מה היא המטרה המשותפת? לנצח? ומה זה לנצח? האם זה לכבוש, או שמע האם זה כמה שפחות הרוגים? האם לנצח זה למות בעד ארצנו? האם לנצח זה להביס את האחר?והשאלה האמיתית היא- למה לעשות שלום זה אף פעם לא נחשב לנצח?

6

סמינר יצחק רבין

בום יריה

רבין נופל על הרציפה

דם בכל מקום

המדינה בסערה

מאיפה זה הגיע

ולמה זה קרה

כולנו שאולים את אותה השאלה

לאחר כמה דקות

שלום חבר אומרים

ואיתנו בלב נשארו הסימנים

מדינה שלמה לא שוכחת

וגם לא תשכח

אך רבין שלנו ככה בשניה הלך

7

כתיבה עצמית// עידו כץ

אילו הדברים שאין להם שיעור:

האהבה, והבריאות והמשפחה.

והמשפחה נותנת אהבה,

והאהבה נותנת המשפחה.

והמשפחה והאהבה נותנות בריאות.

כך הכל סובב כגלגל וכל דבר משפיע האחד על השני.

8

כתיבה עצמית// גדעון צייג

הייתי עטוף באשליה שאני במירוץ מכוניות. ואני נוסע הכי מהר שאני יכול, מנסה להשיג אותם, אבל עדיין נושם עשן של מנועים.
וחשבתי לעצמי מה אני עושה לא בסדר. הרבה זמן חשבתי. מה יש להם שאין לי?
עד שפתחתי עיניים. אני נוהג בג’יפ. ג’יפ 4×4 במסלול של פורמולה 1.
אז שמתי וויז לערבה, ולחצתי על הגז.

9
Artwork from the book - ספר סיכום שליש א׳ מחזור כ׳ מכינת מיצר by gal mo - Illustrated by מיצר - Ourboox.com

כתיבה עצמית// הלל מלצר

בשעות שנוחות לך

יש אחד שכן

ויש אחר שלא

שניהם עומדים מול אותה שופטת

באותו אולם מלא

הראשון יודע איך זה ייגמר בשבילו

והשני יכול רק לקוות

אבל אתה,  אתה עומד ומסתכל

למרות שכבר החלטת מזמן

-הלל מלצר-

11

כתיבה עצמית// עידו כץ

דרוש חיבוק,

חיבוק חם, חיבוק אוהב

חיבוק המסוגל להכיל

סיפורי חיים שלמים של אדם.

איך כזה חיבוק קשה למצוא,

כמעט בלתי אפשרי.

ובטח שלא בחוץ בעולם הפתוח.

ואולי בעצם אני צריך לחבק את עצמי?

12

כתיבה עצמית// גלי גרסטנר

אני רוצה להיות…. אני רוצה להיות….. אני רוצה להיות…..

כל חיי אני חושבת על מה אני רוצה להיות,

אני רוצה להיות – מצליחה, חכמה, טובה, וגם הישגית, ערכית, שאפתנית.

אני רוצה להיות כל מה שהוא לא אני.

אני רוצה להיות ומשהו אחר, אני רוצה להשתפר.

הדף שלי אולי עדיין ריק, אך הוא מתחיל להתמלא.

כתבתי כבר את האות הראשונה עליו.

אז אני כבר אות אחת יותר קרובה למי שאני רוצה להיות.

כל מה שנותר לי זה לא לוותר ולהמשיך לגלות, מי אני רוצה להיות.

ואז אולי אחרי מסע של שנה לפחות.

אבין קצת יותר טוב, מה אני הופכת להיות.

13
Artwork from the book - ספר סיכום שליש א׳ מחזור כ׳ מכינת מיצר by gal mo - Illustrated by מיצר - Ourboox.com

טיפה בים// עידו כץ

לאחרונה אני מבין כמה אני לא יודע כלום, כמה כמות הידע היא בלתי מוגבלת.

ומה שבעיקר אני לא יודע, זה על עצמי.

בכל יום שעובר פה אני מרגיש שאני לומד על עצמי כל כך הרבה ובא בזמן לא לומד כלום.

החוויות הרגשות והתחושות שאני חווה פה כל כך אינטנסיביים שלפעמים אני קצת טובע.

אבל בדיוק כאן נכנסים החברים הטובים שלי שאני מרגיש הכי בנוח להתייעץ ולספר להם הכל ולפעמים הם אחלה גלגל הצלה. הרגשות והאווירה עוצמתיים בצורה קיצונית ואני רק מודה וחושב על כמה טוב שאני במקום הזה שמלמד אותי כ”כ הרבה, בעיקר על עצמי.

15

סיור בנושא מלחמת יום כיפור// קרן כהן

בכוחם וברוחם של חיילי ומפקדי צה”ל במלחמת יום כיפור
3 הערכים המרכזיים של צה”ל: הגנה על תושבי מדינת ישראל, כבוד האדם ואהבת הארץ.
השטח פה מישורי לכן היה קל יותר להלחם ולנוע. בשעות הראשונות (14:00, ערב יום כיפור) זעקות קשות של החיילים והמפקדים וקריאה לעזרה, לאחר ההתקפה של כל המוצבים על ידי הסורים.
חזיון 1- הסורים שרפו מוצב שלם וכל החיילים שבתוך המוצב נשרפו למוות.
בעיות שעולות בהתחלה- הפגזים בתוך הטנקים נגמרים, וגם הדלק, והיתה בעיה של אספקה כי הסורים חסמו את הדרך, בנוסף לא היתה ראיית לילה בתוך הטנקים.
בתוך הבונקר, היו 27 חיילים שהתחבאו, והיו צריכים להיות בשקט כי הסורים התקרבו, והיה חייל בשם שייקה שנקרע לו עור התוף והוא צרח מכאב והוא לא שמע את עצמו, וחמ”מ הורה על חייל אחר לחנוק אותו. הוא לא הסכים ואז היה חייל אחר שבא לחנוק אותו במקומו, ולפני אז הוא כתב על קופסת גפרורים שישתוק אחרת ימות ואז הוא השתתק. היה נצחון נקודתי במוצב 116 שבו הסורים נסוגו ולא ידעו שיש עוד שלוש פלוגות שמחכות להלחם בסורים.

 

16

כתיבה עצמית// עומר נתיב

אני ענן, לפעמים אני חלק מסופה גדולה, מוקף בהרבה עננים דומים לי.
לפעמים אני ענן לבן בין עננים אפורים.
לפעמים אני נסחף עם הרוח למקום שאני לא מכיר.
לפעמים העולם משנה אותי ולפעמים אני משתנה בעצמי.
אבל תמיד אשאר ענן.

17
Artwork from the book - ספר סיכום שליש א׳ מחזור כ׳ מכינת מיצר by gal mo - Illustrated by מיצר - Ourboox.com

תובנות מסמינר תרבות ואלטרנטיבה// שי גורליק

פעם חשבתי שכל אדם הוא אדם חופשי, אדם שפועל לפי הרצונות שלו, עומד על העקרונות שלו וחי את החיים שהוא בוחר לעצמו, אבל אני כבר לא כל כך בטוחה….

אחרי הסמינר הבנתי שכל מה שמעסיק אותנו זה עצמנו, כמה לייקים יש לנו ומה עלינו לעשות כדי להתאים את עצמנו למודל היופי העכשווי. הרצון השטחי להרגיש תמיד הכי אהובה, הכי טובה, הכי מקובלת פשוט מתסכל אותי וגורם לי להרגיש שאני אף פעם לא אהיה טובה מספיק.
אנחנו חיים בחברה בה אנו בלי לשים לב משועבדים למציאות המכתיבה לנו את דרכנו. זה בא לידי ביטוי בעיקר בצרכנות המובילה למרדף בלתי פוסק אחרי דברים “שייעצבו את האישיות שלנו”, אנחנו קונים דברים שיגרמו לנו להראות “נחשבים בעיני אחרים” וזה הדבר שמעניק לנו אושר. אני פשוט מרגישה שאנחנו חייבים להתעורר ולהבין שהחברה גורמת לנו להתנהג באופן “שצריך” או “שנחשב” ככה אנחנו חושבים שהבחירה בידנו אבל היא לא בהכרח הרצון האמיתי שלנו.

והמסקנה שלי היא שאף אחד לא באמת חופשי.

19

תובנות סמינר תרבות ואלטרנטיבה// לטם כהן

ציור שציירתי בסמינר ביקורת ואלטרנטיבה בהקשר.

הסבר לציור: באחת המשבצות בסמינר קיבלנו דף שעליו התבקשנו לכתוב את מסלול החיים שלנו ל10 שנים הקרובות לפי מה שאנחנו חושבים.

לאחר מכן עשינו סבב וכל אחד הקריא את המסלול שלו.

זה היה מצחיק כי המסלול של כולם באופן אוטומטי היה ברובו דומה אחד לשני.

עלתה לי המחשבה שהמסלול שאנחנו הולכים על פיו פעמים רבות הוא לא מבחירה אישית אלא כי ככה כולם עושים וזה האידיאל המקובל.

באופן אישי הרגשתי שהמסלול המקובל הוא לא המסלול שאני מתחבר אליו וכן יש את החשש שבסופו של דבר אגיע אליו כי החברה והמדינה שאני חי בה תומכות במסלול הזה- צבא-אוניברסיטה-תואר ראשון-תואר שני-עבודה משעבדת-עבודה-עבודה…..

אחרי שדנו על מסלולי החיים שלנו שאלו אותנו שאלה: “מהו חופש בשבילכם?” וביקשו שנצייר על דף ציור של “החופש שלי”.

בתמונה מי מוצג הציור שציירתי.

בציור עומד אדם שנמצא ברגע נתון בחיים שלו ומולו פרושות מספר דרכים. מבחינתי חופש הוא כשיש לי בחירה בלי שום השפעה של גורמים חיצוניים מה לעשות ואין לי הכוונה מראש באיזו דרך לבחור, כשאני יכול לבחור בכל דרך שארצה שבה אני חושב שיהיה לי טוב. היום מאוד קשה ללכת בדרך שהיא שונה ממה שהחברה מכתיבה וזה אתגר בפני עצמו ללכת בדרך שאני רוצה ולא על פי מה שנהוג.

20

מתוך ׳שיבוש תרבות׳- קאלה לאסן// מור גרבר

“אולי אנחנו לא רוצים לדעת, כמו ילדים נצחיים התקועים בשלב כלשהו של התפתחותם. אנחנו מפחידים את עצמנו בידיהם האיתנות של קלווין קליין, אסטי לאודר ודונה קארן. זה נהפך לחוזה בלתי כתוב: אתם עובדים בשבילי (כלומר אתם לובשים את הבגדיםשלי ומשתמשים במכשיר האיפור שלי), ואני אשמור על מקומכם מקומכם בהיררכיה החברתית…”

21
Artwork from the book - ספר סיכום שליש א׳ מחזור כ׳ מכינת מיצר by gal mo - Illustrated by מיצר - Ourboox.com

תובנות פאנל מפקדי פלוגות// דניאל סמרנסקי

באחת מן מההרצאות חוץ שהגיעו אלינו מהמכינה, הגיעו ארבעה חברה שעושים תואר דרך הצבא ולאחר התואר הולכים להיות מפקדי פלוגות כל אחד בחיל שלו.
אחד מהם בא מחיל השריון ואמר משהו שתפס אותי והיה לי קשה להוציא את אותו דבר מהראש.
הוא הסביר שלפני שהוא התחיל את התואר הוא היה סגן מפקד פלוגה. הוא הסביר איך הוא הבין פתאום משהו מאוד מוזר שקורה לו, איך זה שבמסגרת אותו תפקיד רגע אחד יצא לו להיות אחראי על כל הטנקים שנמצאים על הרצועה בעזה ששומרים עלינו, ורגע אחר אמא שלו מבקשת ממנו לסדר את החדר שלו.
אולי הוא אמר את זה כהערת צד או סתם עוד איזה משהו שהוא באמת רצה להוסיף אבל זה כן הפיל לי אסימון באותו רגע. פתאום הבנתי את העובדה שאני בסופו של יום, גם אם כל האחריות שאני אקבל בצבא, אני עדיין ילד, ואני עדיין אחזור למקום שממנו באתי עם החדר שאני צריך לסדר והמטלות שאני צריך לעשות.

 

23

תובנות משבצת מעגלים// קרן כהן

המעגלים הראשונים שלנו. ישבנו במעגל והיו שתי חפיסות קלפים במרכז,
חפיסה אחת עם כל מיני צילומים מהחיים ועוד חפיסה עם שאלות אישיות. היה צריך לקחת קלף אחד. ממש ממש לאט אנשים התחילו להיפתח ולדבר
כל פעם שמישהו דיבר במעגל היה לי כל כך קשה ובכל שאלה שעלתה מצאתי את עצמי בתוכה איכשהו. אם זה למי את מתגעגעת, מה חסר לך בחיים, האם הגיע הזמן לשינוי? וגם כל מיני שאלות על היחס עם המשפחה…
הכל הדהד לי בראש, והדמעות לא הפסיקו לרדת. הרגשתי מבולבלת. כל פעם לא העזתי לקחת קלף וחיכיתי שעוד ועוד אנשים ייקחו. היה לי מן פחד ומועקה, החלטתי חייבת לדבר אחרת אתחרט וארגיש פספוס כזה.

בסופו של דבר לקחתי קלף. היה כתוב בו “מה לא עובד לי?” לקח לי רגע, ואז התחלתי לדבר על כמה שהאידיאל שלי, בכלל לא מתממש.  אני תופסת מעצמי איזושהי קרן מסוימת, מצפה לדברים מסויימים, אבל בסופו של דבר אולי לא באמת פועלת ומתנהגת לפי הקרן הזאת. תוך כדי הדיבור שלי הרגשתי שנבנה לי ביטחון ויכולת לדבר בלי להרגיש חנוקה, וזה היה ממש שונה. אחרי שסיימתי לדבר הייתה שתיקה ארוכה, ואז כמה אנשים מהקבוצה אמרו לי מה הם חושבים על זה ואיך זה נראה מהצד שלהם
נורא הערכתי את הדברים שאמרו לי.
היו כמה שממש נגעו בי בלי אפילו להכיר אותי וזה היה מאוד מפתיע
לא כולם בקבוצה שיתפו באותו הערב, אבל מי שכן שיתף, שיתף בצורה ממש ייחודיות לו, והיה מאוד מיוחד מפתיע ומסקרן לפתוח את השנה בכזאת רמה של פתיחות.

24

פואטרי סלאם// מעיין ברק

אני, אני אדם טוב
רואה אחרים, עוזרת כשצריך ובכללי דוגלת ב-לחשוב
הטלת ספק?, שאלות פוריות? זהו שמי השני
בכל דילמה וסוגיה אני שואלת איפה בסיפור הזה -אני
בשיחות עמוקות שלי עם נהגי אוטובוס אדבר בטון חינני
אם אראה אשכנזי מנצל סמכות תמיד אגן על התימני
פעם ראיתי מישהו בצרה ועזרתי לו למרות שהוא היה ימני
יש לי חבר טוב שאפשר להגדיר  כאדם די בינוני
פעם אפילו יצאתי עם טבעוני
מה הבעיה לצאת עם טבעוני
אהה אין בעיה לצאת איתם פשוט רק שלא ידברו איתך על זה כל הזמן
הם תמיד עושים פרצופים מוזרים כשהם יושבים ליד שולחן
כאילו מה אני אשב ואוכל לי אתם יודעים בשביל להפסיק להיות רעבה
ואז הוא יגיד אויי הפרה הזאת כבר לעולם לא תעשה אהבה..
ואני אחייך כי זאת הייתה בדיחה לא כל מוצלחת
העיניים שלו עדיין יושבות לי בצלחת
חבל שבשביל ארוחה היית צריכה חיים לקחת
ממ ממי זה מעניין לי את התחת
אבל בעצם אני אדם חושב
הכל מעניין אותי
במיוחד שאלות של חיים ומוות ופילוסופיה בכללי כל מה שהוא רלוונטי פוליטי או  מהותי
פשוט עכשיו הוא עומד פה וחופר לי על חיות
בכיף אני אספר לו למי הצבעתי בבחירות
יש לי תשובה סופר חכמה זה יעשה לו את זה לו ברמות
תשובה כזאת שמעידה על דעה נחרצת אבל גם מקשיבה לשני הצדדים לוקחת בחשבון לא רומסת
חוץ מזה שהוא לא יכול לבוא בטענות כבר שהכרנו אמרתי לו שבנושא הזה אין סיכוי שאשנה את דעתי אין לו טעם לחפור לי עוד מילה
אני לא אוהבת חיות הן לא חמודות ולא מעוררות בי שום חמלה
וראיתי כאישור להמשיך את זה שהוא לא הפסיק לבהות לי בשמלה
אז אמרתי חוץ מזה חשבת על זה שאם כולם יפסיקו לאכול חיות אז יהיו מלא כבשים ופרות שפשוט לא יהיה מה לעשות איתן
והוא יחסית לטבעוני לא היה כזה תוקפני ואמר אם את באמת מאמינה במה שאת אומרת אז סבבה
הוספתי שזה העולם בני אדם הם מעל החיות כך ברא הקבה
ובלב חשבתי שרק אם נהיה ממש מאוהבים אני אקח אותו לפגוש את אבא
למה הוא יתהפך עליו אם הוא ישמע דעות כאלה קיצוניות
אין על אבא שלי
תמיד היה אומר שארוחה בלי בשר זאת לא ארוחה
עדיף שלא ישמע שחבר שלי חושב שזאת פרה טחונה מעוכה
בכלל אם יקחו לא את הסטייק של יום שישי הוא יתחרפן
והשניצלים של אמא והעוף והמרק לשון
טוב ברור מה אוכל זה הכי חשוב אצלנו במשפחה זה במקום הראשון
בשביל זה אנחנו בני האדם שונים מהבהמות
אותנו לא מעניין רק לשרוד יעני להמשיך לחיות
חשוב לנו איזה חיים, אתם יודעים אהבה, ערכים, שיהיה טעים

25
Artwork from the book - ספר סיכום שליש א׳ מחזור כ׳ מכינת מיצר by gal mo - Illustrated by מיצר - Ourboox.com

פואטרי סלאם// דנה עזריה

להיות- עליזה.
להיות- חיננית, מטופחת, פקחית, ובנחת.
נשימה עמוקה, ועיניים פקוחות, להיות רצינית, לדעת לצחוק.
ולא. לגעת. בלחם. לא. לגעת. בלחם.
להתאפר, אבל לא יותר מדי, להתלבש, אבל לא מוגזם מדי.
להיות- נינוחה. להיות- אצילית. להיות- בטוחה. להיות- אמיתית.
להפגין- נוכחות. לשדר- ביטחון. להראות- נשיות. לדבר בהגיון
לחייך. לחייך.
לאסוף את השיער לסדר את הגבות ורק שלא יבצבצו שערות.
להכניס את הבטן לכווץ את הטוסיק להחליף חצאית וחולצה ולטופ עם הפייטים. לג’ינס שעושה לי תחת לשמלה הצמודה שנמתחת
ולא לשכוח לעשות פן מיד אחרי המקלחת!!
לא לכסוס ציפורניים לשנס את המותניים וכמובן להרים קצת את המכנסיים.
לשים קרם גוף. ופנים. ועיניים. וידיים. ורגליים. להוציא שחורים להוריד שפם לשים רימייל וקונסילר גם.
להכניס את הכביסה, להספיק לריצה, לזכור להוריד את הסיר מהגז, לשטוף את האוטו לשטוף את הבית לטאטא את המרפסת, ועדיין, כמובן, להראות פאקינג פגז.
והכי חשוב. לא. לגעת. בלחם.

ואז מגיעים הלילות הקרים שזו רק את עם עצמך והגלידה, מתבאסת על זה שבכלל העזת להוציא אותה מהפריזר, מסתכלת בטלוויזיה ואומרת לעצמך- למה?

למה אני, מכל האנשים בעולם, ככ אובססיבית על איך, ועל כמה.
על לספור קלוריות על כמות מטורפת של פוביות, על אלף ואחת דאגות ואין ספור מחשבות.
למה אני נותנת לעצמי להרגיש כל הזמן שכל מה שאני צריכה זה… לרצות?
את ההורים, החברים, את כל האלה שאני אפילו לא מכירה, את כל האלה שאני אפילו לא רוצה להכיר.

אז השאלה המתבקשת  היא- איפה אני מרצה את עצמי פה בכל הסיפור?
איפה אני מרצה את נבכי נפשי, את עומקי נשמתי, את הרצונות שללליייי!!!!
לא רוצה להיות יפה למען אף אחד שהוא לא אני. לא רוצה להיות מושכת בשביל האידיאל והמודל, אני רוצה להיות מושכת כדי להסתכל במראה ולאהוב את הבבואה המשתקפ

וכן המאבק נגמר, יש לנו זכויות יש לנו אפילו תנועה ואפילו מורל, אפשר לעבודה טובה ללכת, אפשר אפילו לנהוג לא ללכת, אפשר אפילו לשבת בפאקינג כנסת!
אבל מה עם המשכורת?
מה גרם לה להיות נמוכה יותר מהמין השולט? הציצי? הטוסיק? הפות?
מה גרם לי להיות כל הזמן בהרגשה שאני צריכה להוכיח את עצמי? לרצות?  מה?
זה שאני אישה?
איפה הצדק איפה הההגינות? איפה זיוני השכל על אחווה ועל רעות? אהה אני יודעת איפה הם, סליחה איך העזתי לשכוח.
הם ממש פה. אצל הגברים. הלבנים. והרזים.
וכמובן שכולנו מנסות, כולנו מנסות לצאת מהמסגרות, וגם אם לא מנסות לפחות כולנו רוצות.
אבל בסוף, אחרי כל המאבקים והחפירות על חירות ושוויון

 והגינות בממון, כולנו עומדות מול כיכר לחם- ופשוט. לא. אוכלות.

27
Artwork from the book - ספר סיכום שליש א׳ מחזור כ׳ מכינת מיצר by gal mo - Illustrated by מיצר - Ourboox.com

הווליום של המוזיקה בחדר אוכל// פז שפר

מליאה. שוב חוזרת לה אותה הצבעה, שכמובן שאני לא מזלזל בחשיבותה, הרי ברור לי שהדבר הכי חשוב פה במכינה הוא הווליום של המוזיקה בזמן הארוחה. אני מחכה בסבלנות

שיספרו את הקולות ובלי לשים לב אני נקלע לשיחות, חוטף צעקות, מתנצל התנצלויות, מבקש סליחות ו…ממשיך לחכות. החלטנו להגביר את המודעות ולהתחיל לשים לב, האופציה שאני אישית הכי אוהב. אני שומע חבר’ה שאומרים ”זו תרמית! שוב בחרנו שלא להחליט!”. אני לא יכול שלא להבין את כל אותם אלו שיוצאים להפגין, בכל זאת איך אפשר לצפות לאחריות מהחבר’ה שצריכים החלטה במליאה בשביל להגביר מודעות??? מעניין מי היו אותם תורנים שכשביקשו מהם להנמיך היו רק מגבירים ובגללם כולנו עכשיו יושבים פה ומצביעים. אני לא חושב שבגלל ההחלטה הזו הם עכשיו פתאום את המודעות מגבירים. אז למה אני אוהב את האופציה הזו אתם שואלים? בדיוק בגלל זה שבה אנחנו לא מחליטים. לא לפה ולא לשם, פשוט להתנהג כמו בני אדם. אם הייתי מחליט לבד ולי היה הכח מההחלטה הזו בכלל הייתי מעדיף לשכוח. עכשיו עברנו להחלטה הבאה: האם יהיה אפשר להיכנס עם הפלאפון להרצאה? אני אומר שיהיה מותר, הם אומרים שיהיה אסור, לא משנה לי מה יחליטו בסוף זה באמת לא קשור. אפשר לקרוא לזה להגביר מודעות, חלק יגידו ”הסרת אחריות” אבל חברה הקשיבו, זוהי טעות! אני מנסה לצאת פה בהצהרה, מבחינתי לבחור שיהיה מותר זו האופציה הקשה שאומרת שגם פה, כן גם פה לגבי הפלאפונים, הלוואי שלא תתקבל החלטה. ברור שכל החלטה שתתקבל אני אכבד, גם אם יבוא לי טיפה להתאבד, ולא, לא בגלל השיעור של יוחאי שגרם לי כבר מזמן להבין שאני לא חי ושכל מה שקורה פה הוא רק בכאילו, אז אני פונה אליכם חברה, הצילו! הפכנו למליאה במקום מכינה, למצביעים במקום חברים, התמקדנו בוויכוחים במקום ערכים. אני לא מפנה אצבעות מאשימות וברור לי שחייבים להתחשב בכל הדעות ולשמוע את כל הקולות, הרי בדיוק בשביל זה יש מליאות. אני רק רוצה להעלות פה נקודה, שלדעתי חשובה יותר מכל החלטה: חברות ואהבה לא נוצרים במליאה. המליאה קיימת בשביל להחליט אם מחליפים חדרים או בשביל לבחור איזו שבת פותחים ואיזו סוגרים נראה לי קצת מוזר שאנחנו הרבה מדברים על איך להתהג בתור חברים… נראה לי שקצת עשיתי עניין, אני פשוט באמת חושב שניתן לפתור המון בעיות בתחילתן ולשמור כולנו על קשר איתן. מה היה קורה אם במקום להצביע פשוט כל אחד היה את עצמו מביע? אומר מה מפריע וגם מה הוא מציע. לדעתי, זו הדרך האמיתית להשפיע! באנו לכאן לחיות כקבוצה, שחיה באמת בשיתוף ובאהבה לכן כולנו מבינים שלא צריכה להיות שום בושה ללחוש: ”אח שלי, אתה יכול להכניס את הפלאפון בבקשה?”.

29
Artwork from the book - ספר סיכום שליש א׳ מחזור כ׳ מכינת מיצר by gal mo - Illustrated by מיצר - Ourboox.com

הייתי רוצה// דניאל מושיוב

הייתי רוצה לדעת יותר מכולם בשיעורים, להצליח לענות על השאלות הסופר מתוחכמות האלה שכולם כולם מתים לדעת אבל לא יודעים.
הייתי רוצה לעמוד ולשיר, אבל להיות בטוחה שלאף אחד לא יהיה מה להגיד רק שיזרום ים של דמעות על כל הפנים.
הייתי רוצה להיות המלכה שתמציא איזה סלנג חדש ומקוּבל במכינה.
הייתי רוצה לשבת באיזה שיעור משמעותי על ערכים, ולדעת בלב שלם שאין לי חטאים.
והייתי גם רוצה שיהיה תור ארוך מוגזם כזה של כל המה והמי, כי בדמיון מי לא רוצה להיות בחברתי. הייתי גם רוצה להיות בטוחה שאני לגמרי כנה עם כל מי שאי פעם ישאל אותי שאלה.
מי לא חולם חלומות שמרגישים הגיוניים, מי לא מדמיין רגעים מושלמים?
מושלמים כן , זה לא סוד, כולנו חולמים על מה שעושה לנו טוב. בתכלס כולנו חושבים שעות נוספות, על פנטזיות ועל מקומות והכל מטורף במחשבות.
אנחמו חולמים ומדמיינים, את כל מה שהיינו רוצים.
אז אם אין ספק, את זה אני רוצה, אני ממש ממש בטוחה,
למה זה נשאר בגדר המלצה?
מחלומות מתעלמים, ואם לא אז אותם מכווצים, ואם גם זה לא הם פשוט נמחקים.
אבל אם זה זה, זה מה שנכון,
הכל נכתב אצלי בדמיון,
אז מי המפגר שהמציא את ההיגיון?
מה עוצר, מה חוסם,  מה נמצא לי בראש שמקשה עליי להיות,
להיות בחלום שנברא עבורי, בשבילי, לכבודי….

מה הייתי רוצה זה לא מה שנכון לשאול ,
השאלה היא למה אני מטטאה כל חלום? 

31

בין טבריה למיצר ליעד שוקרון

טבריה,

בך נולדתי, גדלתי וחונכתי.

אז למה תגידי לי, יש לי אליך כזה אנטי?

טבריה,

לא קיבוץ, לא מושב

עיר מהפריפריה.

אמרו עלייך שאין שום מקום יותר יָ-

פֶה ממך בעולם… ואני בכנות לא חושב,

את לא מקום כזה מושלם.

בכלל… בשנים האחרונות כל היופי שהיה לך נעלם.

הכנרת מתייבשת

ואני כבר לא יכול לראות את

ים הערסים משיכון ד’.

אותם אלה שכולכם תגידו שאין להם עתיד

וגם לי אין בעיה להעיד.

כן, כן… מתנשא

מה אעשה?

אני זה לא טבריה וטבריה היא אני

אבל את הדבר הבא היה יכול להגיד לכם כל פלוני אלמוני:

“אם מישהו רק היה מספיק רוצה

אפשר לקחת את העיר הזאת אל על”

אבל תכלס, טבריה היא כמו הילד הבעייתי הזה בכיתה

שכל החיים ישמע שיש לו מ-ל-א פוטנציאל.

אז.. כדי שלא אצא כפוי טובה בן כלבים,

אגיד את האמת… עדיין יש שם כמה אנשים טובים.

ואז אי שם בתקופת החטיבה,

הגיעה לאוזניי השמועה,

על איזה מקום הזייה,

פנימייה.

מה?

שוכנת לה איפה שהוא בירושלים הבנויה.

התעניינתי,

בדקתי,

חשבתי,

קצת חששתי.

אבל אז החלטתי ללא בעיה,

הנה ההזדמנות לעזוב את טבריה!

את בגדי האדידס, זרקתי מהארון.

והתחלתי להתלבש, להתנהג ולדבר ממש כמותכם

מירושלים, עמק חפר ולב השרון.

זה הרגיש ממש נכון וקל,

טיולי שטח עם פק”ל, בשביל הכיף והנוף

עם חולצות מעוטרות גלופות

ורגליים שבקיץ מסנדלי שורש שזופות.

לא תאמינו, ממש כמו קסם מדהים.

שינוי המקום והאנשים

גרמו לי אפילו לפקפק בקיומו של אלוהים.

ואחרי שבוע של חד”א מגעיל

עם מאכל דמוי בלונז,

שמחתי לחזור הביתה לשמוע את דודיי קוראים לי משתכנז.

אחרי 3 שנים הגעתי למכינה,

חברה של אנשים עם מאה אחוזי בגרות,

נטולי כל בורות,

ודיבורים פילוסופיים על מסך הבערות.

לא תמצא פה טבריה,

בקושי פריפרייה.

אני מכיר את שני המקומות ובכנות,

עם חינוך נכון ומתן ההזדמנות,

גם טבריינים היו יכולים להיות פה בקלות.

אז עם מעט גאווה ובעיקר הרבה צער,

אני יכול להגיד: אני הטברייני הראשון במיצר.

32

 הרגנו את אלוהים וכעת גם את הנפש? מיכל בוכבינדר

״רצחנו את אלוהים״ -ניטשה
אחרי יום ראשון ההוא
נו, עם הפסיכולוג הקירח הריאלי
זה שהטריף את ירדש באופן לא נורמלי
התחלתי קצת לתהות
והאמת שגם להרגיש פחד עד לעומק העצמות
שאם כבר את אלוהים הרגנו,
כי הרי רובנו פה חילונים המאמינים שאנו האלוהים של עצמנו
איך אפשר להמשיך להתקיים ולחיות
אם את נשמותינו שלנו
בחרנו לא להחיות
היכן המשמעות בחיים עצמם
והאם זה אומר שכל הקסם בעולם נגמר.
רגשות, מחשבות ואינטואיציות
למעשה בכלל לא קיימות
וכשנמות,
תשכחו מאור לבן בסוף המנהרה
או בכלל מאיזושהי תחושת תקווה
כי בדיוק כמו את כל האלים והאלות
גם את לב מהותנו
נפשנו
בחרנו להרוג 

33
Artwork from the book - ספר סיכום שליש א׳ מחזור כ׳ מכינת מיצר by gal mo - Illustrated by מיצר - Ourboox.com
Artwork from the book - ספר סיכום שליש א׳ מחזור כ׳ מכינת מיצר by gal mo - Illustrated by מיצר - Ourboox.com

שלושה חודשים// גל מרדכי

היה זה סתם עוד יום רגיל
קם מוקדם מדי
לחדר 3 הדי מגעיל
לידי אותם חברי חדר יקרים
שבעיני הם פשוט אנשים מדהימים
יוצא מהחדר, נמצא בין ריצה להליכה מהירה
מבין שבחרתי מיצר, יש חובות ואין שום ברירה.
מתדרוח, לבית מדרש, לחינוך,  הפסקה קצרה לנשום ואז ארוחת צהריים ושום זמן לישון, בדרך כלל אני מבלה עם אותן 6 בנות ובן (תכנים), משם ממשיך לשיעור חניך ואז עוד משבצת כלשהי וכמובן גם יש יוחאי ,גם פה הפסקות קצרות, ארוחת ערב ושוב חוזרים ללוז מסיימים ב10 וחצי, וזהו. הולכים לישון. סתם. איזה לישון. עכשיו זה הזמן לשבת עם החברים כמו כל יום, לעבוד על שיעור חניך סביב השעון, על ועדה ועל עוד מיליון ואחד דברים בלוז העמוס והצפוף שיש כאן. אבל ככה בחרתי, בחרתי מיצר.
איך בשבת פתוחה לפני שנה
באתי, ראיתי, ומשהו השתנה
איזה מכינה, איזה אנשים
איזה מקום יפה, וכמה ערכים.
מפה לשם, המקום המושלם.
משלים פה שלושה חודשים
ושוב חוזר, איזה מקום, איזה אנשים.
אך שום דבר לא הכין אותי לאותו רגע אפל וקר
בו ילדה ב-י״ב עם חיוך די מנוכר
חייכה ואמרה ״אה אתה במיצר״
״כי מה ששמעתי הוא די מבזה״
בהתחלה, שוק והמון עצבים אחרי זה
שאותה ילדה בת 17 תגיד כאלה דברים??
בלי שום היגיון וסיבה
שהיא תאמר את אותה אמרה?
אז ישבתי וחשבתי וכתבתי לה הודעה די מנוסחת
שגדולים ממני אמרו שהיא יכולה לשבת לה בנחת ולהמשיך להסניף את הנאדים שיוצאים לה מהתחת.
מי היא בכלל שתדבר ככה עליי ועל חבריי
אנשים שהקדישו שנה שלמה לפיתוח עצמי ותרומה לחברה, שירות משמועתי ושקשוקה מתוקה.
אחרי כל כך הרבה מעשים ולוז צפוף כמו שציינתי,
ואלף ערכים שמפז קיבלתי.
אבל לא אכפת לי, ידעתי שעובדות וביסוס לדברים כולם אינם,
אך…האומנם?
מסתכל אחורה במבט חטוף, אך רואה רק ענן אפוף.
כן עשינו דברים, למדנו, התחברנו, התגבשנו, צחקנו, נהננו, עלינו למיצר, עלינו לירושלים, עלינו לאן שרק שאמרו לנו, איך בשלושה חודשים עשינו כל כך הרבה דברים, אה *וערכים*, אז איך מכל המילים אותה ילדה דווקא אמרה- חבשנים?
האם לא עשינו מספיק?
האם במקום לנצל את השנה הזו
אנחנו מעדיפים את עין פיק? או עין איה או סתם עוד איזה שנצ במשבצת פנויה.
האם עשינו מה שציפו מאיתנו? ויותר חשוב, האם עשינו את מה שציפינו מעצמנו? האם כל אחד פה מרגיש שלם עם עצמו כאשר הוא מסתכל לאחור וחושב על מה שקרה ומה שהוא עשה וניסה ותהה וראה האם הייתם לכם פאקינג צפייה מהנה?
אז שוב פעם אני מנסה להתסכל לאחור, אך הפעם מסתכל על האנשים המדהימים ולא פחות, גם על רוני, טסלר, שרעבי והארוחות המפתות, חןשב לעצמי איזה דברים מטורפים אפשר לעשות אם את הרף של עצמנו מתישהו כבר נתרח להעלות, את הגישה קצת לשנות, להתנדבויות להעינות, לקחת קצת יוזמות, להפסיק כל היום להתלונן על ארוחות, לדבר על משמועיות, להשמיע גם דעות, להפסיק להתפלל למישהו שישנה פשוט להפסיק ולקוות ואולי, רק אולי פעם אחת בעצמנו לקום ולעשות? האם דבריי נשמעים לכם הגיוניים? האם עומר אדם צדק ואנחנו רצים בשדה של תירוצים? לומדים אבל מתעפצים, חושבים אבל מתעייפים, למדס קמים אבל את הסיבוב ריצה גונבים והחלטות על עצמנו אל הצוות מגלגלים. אבל יודעים מה עזבו אותכם מה אומרים, או חושבים, כולנו יודעים מה אנחנו שווים ופה המקום שלנו להראות לאחרים, שבמיצר כ׳ כן חושבים וכן יוזמים וכן מתנדבים וכן לומדים וכן חברים וכן ועוד כן נפסיק להתלונן, ובעזרת מאמץ קטן נוכיח לכולם חד וחלק שהמחזור שלנו יכול לחלום, ולהתעלות על עצמו בענק.
אז שבעה מיליון שמונה מאות שישים ושתיים אלף וארבע מאות שניות עברו חלפו ביעף אז מה אתם אומרים שנעלה את הרף?

36
Artwork from the book - ספר סיכום שליש א׳ מחזור כ׳ מכינת מיצר by gal mo - Illustrated by מיצר - Ourboox.com

זיקנה// הלל מלצר

לכל אחד יש פחד. יש כל מיני פחדים.

אבל הפחד שלי הוא לא אחד מן המניין- הוא לא מעכבישים או נחשים (כי אני צמחונית, אני הרי אוהבת בעלי חיים), והוא גם לא מגבהים או רכבות הרים או רוצחים או מחבלים, אפילו לא מעליית המתים.

הפחד שלי הוא… לא רגיל. הוא פחד קליל.

הוא הפחד… מזקנים.

סתם, לא מזקנים. אני לא, חלילה, מפחדת מהסבא והסבתא של עצמי. או ממלכת בית אבות כנרת ז’קלין- והמבין יבין.

אלא יותר… זיקנה.

כי הרי תראו איך עובר הזמן מהר במכינה! מהיום למחר ואנחנו כבר שלושה חודשים, ואני לא רוצה למצוא את עצמי בעוד שבעים שנה מריירת על הנכדים.

אני לא רוצה להתקמט, לא להתרפט, ולא לישון ליד איזה קשיש שפולט.

אבל אני בעיקר לא רוצה לשכוח.

לעמוד מול הבת שלי. הבת שלי! ולחשוב שהיא סתם עוד אחות בבית-חולים שבאה להחליף לי את הסדינים.

וכשהבת תבוא לבקר, יהיה לה על הפנים מן מבט כזה שאומר… את כבר לא היא, וזה כבר לא זה, ותמיד קשה, קשה, קשה.

אבל… קשה יש רק בלחם, ואת זה כבר מזמן אסור לי לאכול! אז איזה מזל שאני לא נושאת לבד את כל העול.

בגיל הזה… בגיל הזה כבר בטח כולם בשבילי

עובדים. את? את תחליפי לי חיתולים, אני לא אקום לשירותים! לכל מקום יסיעו אותי בכיסא גלגלים, ובאוטובוס יהיו לי שלל מקומות פנויים!

אבל אולי, אולי בעצם זה לא כזה נורא. אחרי שנים של עבודה ורדיפה ודאגה-

אולי סוף סוף תהיה קצת הפסקה. לנוח, לחשוב, להיות באמת אתה.

אז אני? אני כבר מתה להיות זקנה.

38
Artwork from the book - ספר סיכום שליש א׳ מחזור כ׳ מכינת מיצר by gal mo - Illustrated by מיצר - Ourboox.com

בחירות// גיא בוקר

לפני לא מעט זמן, אבל לא יותר מידי. קמתי בבוקר וחשבתי גיא. זהו, הגיע הזמן, אתה מוכן, מה זה המסלול הזה? עליך זה בטוח קטן. שמתי נעליים ארגנתי תיק עם מים והתחלתי ללכת.
כשיצאתי לטיול נבחר בשבילי מסלול, לא קשה, לא מיוחד, אני די בטוח שהלך שמה לפחות מישהו אחד. אבל זה מה שימנע ממני להמשיך ללכת?
אני הולך לי בשביל, אין פניות חדות ואני חושב לי די קליל. לא מסובך, לא נתקעתי בסווך, כמובן שבדרך זורק זבל לפח. שמע גיא.. אתה ילד מוצלח.
מרחוק רואה משהו מוזר, לא מוכר, כנראה שלא נתקלתי בו בעבר וככל מתקרב אני פחות ופחות מתלהב.
הגעתי לפיצול.
אני עומד בפיצול לא יודע לאן ללכת,
הראשונה די יפה אבל גם האחרת.
אז אני מרים את הראש, מסתכל לצדדים
אולי יהיה איזה שלט שיעזור לי לבחור מבין הדרכים
שיקבע, שיכוון, שיגיד לי מה לא, מה כן, שיחליט, שיעזור, כי אני פשוט לא יודע במה לבחור.
אבל במקום שלט כשאני מרים את הראש אני רואה לא אחת לא שתים לא שלוש, עוד כל כך הרבה דרכים, אין ספור. אז אם מקודם לא ידעתי במה לבחור, אז עכשיו אני תקוע עמוק בבור.
אבוד ומיואש, מבולבל וקצת מותש, החלטתי לשבת לנוח, להנות קצת מהרוח ואז פתאום משום מקום עוברת ילדה חמודה עם כותונת אדומה הולכת לבדה, נעצרת בפיתול ואז ישר בלי בלבול שביל בוחרת ומתחילה ללכת. ״רגע״ אני צועק והילדה נעצרת. מסתובבת ושואלת ״מה קרה?״.
״מה זאת אומרת מה קרה? אני נמצא פה כבר זמן מה ועדיין לא יודע מה הדרך, מה השביל, מהי הבחירה המתאימה.
ואת פשוט הגעת התסכלת בחרת והלכת ואני לא מבין כאילו מה!
מה אם אני אלך בדרך שאני לא אוהב? ואת פה לבד ביער. מה אם תבחרי שביל שיש בו זאב?
מה תעשי אז? אם תעלי על שביל מבוזבז?
איך את יודעת מה הבחירה הנכונה?״
הילדה מחייכת חיוך ערמומי ואני אחד שהוא בחור רציני אז אני אומר לעצמי- גיא שיהיה לך ברור שעכשיו ילדה קטנה הולכת ללמד אותך שיעור.
״אני לא יודעת״ היא טוענת. ״רגע, רגע מה זאת אומרת? אז סתם בוחרת שביל ומתחילה ללכת?
מה אם תטעי, תפלי, תתחרטי? מה אז תעשי?
אמשיך ללכת…״
ואני עם פה פעור מבין שאין ברירה וצריך לקחת הימור, אתה לא יכול ללכת בכל השבילים, אתה חייב לעשות ויתור.
אז באיזה שביל אני אלך?, איזה בחירה אני אעשה? זה נהיה מסובך, מה אני אבחר ומה אזרוק לפח?
מסתכל על הילדה חזרה והיא אומרת ״ הנה קח״.
מושיטה לי את ידה, מה עכשיו אני שואל את הילדה החמודה והיא אומרת שזה די קל, פשוט מתחילים ללכת.

40

 להתבלט// אורי זיו

פואטרי סלאם

להתבלט

אוקיי, אני באמת לא יודע איך מתחילים

אז קודם כל תודה רבה לוועדת תכנים

שאירגנו ערב פואטרי סלאם מדהים

בלעדיכם לא הייתי מנסה בכלל להרכיב ולהשלים

את כל המילים האלה למשהו יותר מרשים.

אז אחרי ששברנו את הקרח אפשר לעבור לנושא בלי יותר מדי עיכובים

נושא שאני חושב שמעסיק פה רבים

לילות וימים עם הרבה הרהורים:

 איך בכלל מתבלטים בקבוצה של שמונים ושמונה, שמונים ושבעה, שמונים ושישה אנשים כשכל אחד תותח על ורוצה לדבר ולהרשים

את כל האחרים שגם הם תותחים לא פחות

 אז אם אתה כן פחות דברן מאליה (לא שזה משהו רע זאת פשוט עובדה שאין אפשרות לערערה)

 והקול שלך פחות חזק משל חי (לא שזאת אשמתך זה בגלל גנים שהעביר לך אביך או סבך רק אני קצת מרחם על אשתך שאף פעם לא תוכל להירדם לידך בעתיד למשך בערך תמיד)

בואו נגיד, רגע לדוגמה שאין לי כרגע דעה חזקה ומוצקה כמו זאת של רפי או עומרי

שאצלם אני באמת לא יודע איך נראה

שבכל נושא יש להם עמדה טובה ללא שום דופי

כאילו הם הרגע לקחו קורס של שנה באיזה אוניברסיטה נחשבת באיזה מיקום אוטופי.

כן, אני סתם ילד רגיל ומבולבל,לא מצחיק כמו פינת גל ולא יפה כמו פז הדוגמן של לוריאל

פריז, ובכל פעם שאני מרגיש שהנה הגיע תורי

לעשות משהו חלומי

שכל המחזור יזכור

 אני נכנס לסוג של פריז

ואז נמצא בקריז

יומיים, על עצמי.

ואז, הן מגיעות

בצרורות

האויבות הכי גדולות של ילדים בימינו

המחשבות.

הן מתחילות לרוץ

בתוך הראש ולא מחוץ

אולי אני לא מספיק חרוץ

אולי אף אחד לא שם עליי קמצוץ או מבזבז עליי מצמוץ

מתחיל לחשוב על כל שטות

שאי פעם עשיתי

ושאולי אני פה בטעות,

אבל זה לא כזה קריטי.

כי אני כבר כאן.

וגם אם אני לא ראוי למיצר

אף אחד כבר לא יכול להעיף אותי בחזרה לכפר

וזה נותן לי טיפה נחת

לדעת

שלהתבלט זה לא הכרחי, זה רק תסמין

של פיתוח עצמי קיצוני, אתה מבין?

התבלטות היא לא דבר רע

אבל גם להיות שקט זה לא נורא

כי יש פה כלכך הרבה הזדמנויות להיות אתה

שיעור חניך, זמן עם המדריך, חולייה להוליך

התנדבות בשני, שיעור בשרני, מרצה גאוני

שיחת נפש עם חבר אמיתי

כל העניין פה הוא להיות סבלני

ולהבין שהעיקר זה לעבור תהליך רציני ומשמעותי, עם עצמי.

עוד דבר אחרון יש לי לומר

ואחרי זה אקווה שהמסר עבר

תשתחררי מההרגשה

של באתי למכינה

עם מטרה ברורה

ואז במקרה פגשתי משפחה

אנחנו חיים פה ביחד

זה עם זאת

ואין מה לעשות

דברים קורים

מבלי שנוכל לצפות

תריבו, תשירו, תרקדו, תתגאו, תלחמו, תפגעו, תתאהבו, תתפשרו, תתאכזבו

העיקר שתחוו

תגידו פאק איט, על הזין

ותאמרו הכל בלי לחשוב פעמיים

כי אם מסתכלים על כל היקום

אנחנו לא יותר גדולות מזית אז תשחררו את כל הדברים שבאתם איתם מקובעים מהבית

ותזרמו, תלכו עם הרגשות.

אתם לא פחות.

תקשיבו פחות לראש ויותר ללב,

ותראו שהכל משתלב

תאמינו לי, אני מדבר מניסיון

לפני שבאתי למכינה הייתי די קרחון

אבל פה גיליתי, שאם תהיו כנים

עם עצמכם ועם אחרים

החיים שלכם יהיו הרבה יותר טובים.

ואז, אני בטוח, תתבלטו אצל האנשים היחידים שחשובים- החברים.

כל השאר זה הבל הבלים.

41
Artwork from the book - ספר סיכום שליש א׳ מחזור כ׳ מכינת מיצר by gal mo - Illustrated by מיצר - Ourboox.com

Poetry Slam// Roy peles

I live in a world where I’m alone. We live in a world where we think we’re all known. I think I have friends, but are they really my friends or are they just clones. They say they like you but not in real life, only through phones. Instagram, Snapchat, Facebook, Twitter. People wear masks to look smarter fitter; or maybe to impress a girl just to try to get with her. It makes me bitter; when I sit at a restaurant or at a bar or at a house, I’ve got so many feelings that I want to spit out and so I open my mouth but all I get in response is people’s heads facing South. Uploading a picture looking at their comments and likes, what happened to riding a bike? Riding a bike without streaming it through Facebook live, just living the moment with no worries in mind? I try to be nice, try to be kind, I look for support from the people I trust and all I can muster to find is my friends not giving a shit, not even a little bit. Whether I got fired from my job; or my dog died; or my mom’s got raise or my house burned up in a blaze I won’t get no attention, no interest nor praise. All I get is a face staring at a screen. A glass wall with pixels and light with colors like orange and green. So what is a friend? What does it mean? What does it mean to spill your heart out to friends with whom you’re hidden not seen? I get so tight, so fucking frustrated I just wanna scream! If you have something to tell me, say it to my face. Don’t type it in WhatsApp that’s not the case. Say it up front, never behind my back. I don’t care about your story, I don’t care about your racks or your stacks. When I talk to you I want to talk to a person, I want to see a soul and to feel certain – that I’m really being heard: not tweet like a bird or whine like a nerd. When you talk to a friend make sure to give him your word. So yes it’s true, sometimes I feel lonely so fuck all these phonies ’cause I love my homies!

43
Artwork from the book - ספר סיכום שליש א׳ מחזור כ׳ מכינת מיצר by gal mo - Illustrated by מיצר - Ourboox.com

מסורת אמא ואבא של שבת

 

 

 

 

 

45

שבת בעולם אחר// אורי ליש

החלום שלי הוא להיות אסטרונאוט, להגיע לחלל ולחוות חיים בעולם שמחוץ לכדור הארץ.
באופן מפתיע שוב הגיע לו סוף השבוע ואיתו המשושה. הנה אני באותה הארץ בה תמיד חייתי , מדבר באותה שפה בה תמיד דיברתי , נמשך על ידי אותו כח משיכה כלפי מטה , לא זקוק למכשירים כדי לחיות ואולי אפילו מעדיף להתרחק ממכשירים כדי לחיות טוב, אפילו אותו שעון לפיו חייתי כל חיי שעה לקיץ שעה לחורף.
אולם, זה שלושה חודשים שאין אני מרגיש שאני באותו מקום, האוויר אותו אוויר , השמיים אותם שמיים והאדמה אותה אדמה אך ההרגשה שונה לגמרי, בעולם שהכרתי כולם לחוצים , עובדים ומרוויחים כסף בשביל לבזבז כסף , לומדים בשביל לשכוח ושוכחים ללמוד, רוקדים ושותים בשביל לברוח ולא יודעים למה לחזור, מחכים שייגמר- לא משנה מה או מתי- הפרק הבא בחיים תמיד ירוק ומזמין יותר, משתפים כל דבר ושותפים לכמעט כלום. אוהבים בשביל לגעת ושונאים כי זה נהוג.
היום אני בעולם שונה עולם בו חבורה צעירה לוקחת אחריות בין אם מרצון ובין אם לא.. אותה קבוצה לומדת כי אפשר ולא כי צריך וצמאה לידע, מבקרת הכל ומשתפת בהכל , קבוצה שרוקדת בשביל היחד ומתפללת שהזמן יעצור. אני נמצא היום בעולם של מיצר ולהפתעתי ולצערי לא הייתי צריך להכנס לחללית ולא לצאת מכדור הארץ.. רק במיצר אני רואה חברים בכל כיוון אליו אני מסתכל ולמרות זאת מצליח להרגיש בודד תוך כדי זה שאני מוקף אנשים וחברים, רק במיצר אני יכול לישון שעתיים בלילה ולהתעורר מלא אנרגיה ומחוייך ב0530 בבוקר , רק במיצר אני כמעט תמיד מוצא עיסוק ועדיין מרגיש שיש עוד כלכך הרבה שעליי לעשוץ, רק במיצר אני רחוק כלכך מהבית ומרגיש כאילו הבית הוא כאן, רק במיצר אני מרגיש מספיק בטוח בשביל לעמוד מולכם היום ולדבר ולנסות דברים חדשים בכוונה שאינם אופייניים לי.
אני רוצה להגיד לכם תודה על חוויות מעולם אחר ואני מקווה שהחודשים הבאים לא יפלו מקודמיהם ושנדע לקחת את העולם שלנו בידיים שלנו כי אנחנו אלה שנקבע איך ייראה העולם החדש שלנו.

😶⁦👨‍🚀⁩🚀

46
Artwork from the book - ספר סיכום שליש א׳ מחזור כ׳ מכינת מיצר by gal mo - Illustrated by מיצר - Ourboox.com

שבת גאה// עמית פוליטי וגל מרדכי

 

מכירים את התחושה הזאת שכל דבר קטן גורם לכם להתרגש? גם הדברים שלפעמים פשוט עוברים לידכם בלי שתשימו לב?
שאולי מדי פעם אתם לא מבינים כמה השקעה וחשיבה עומדים מאחוריהם ואתם פשוט לא מבינים למה את צריכים את זה בכלל? הדברים האלה שמבלי לשים לב יש להם הכי הרבה משמעות בשבילכם?
הדברים הקטנים שפשוט עושים אותכם מאושרים? גם אם זה בבוקר שבדיוק יצאת מהדלת ומישהו עבר וזרק לך בוקר טוב ומבלי שהוא שם לב הוא גרם לך לחייך
או הרגע הזה שאתה בתורנות בשישי וזה בערך הדבר הכי מבאס שיש כי צריך לצאת מוקדם מהמשושה ולפספס את ה-86 חיבוקים ובסוף אתה עוד צריך לשטוף כלים אחרי כולם אבל, פתאום אתה רואה מבול של אנשים שמרימים את האווירה ועל הדרך שוטפים איתך כלים וכל זה כי הם אוהבים אותך.
זה פשוט, פשוט ממלא אותי בהרגשה כזאת… נו.. איך קוראים לה, למילה הזאת שמנפחת לך את החזה? שמרימה לך את הראש כלפי מעלה אם לשנייה הורדת אותו? אה.. גאווה לא? בדיוק
אז אני גאה
גם אני די גאה
אני גאה על הבחירה על לבוא לפה
אני גאה על המסע עלייה
גאה להיות חלק מהקבוצה
גאה להיות חלק מהחדר
גאה על הועדה
גאה להיות כנרת
גאה להיות חרמון
גאה על ציונות עם טסלר
גאה על חינוך עם ליעד
קצת פחות גאה על המדס עם רם (או מדסים בכלל) אבל בכל זאת גאה
גאה על הסחנשים עם האנשים פה
גאה על רוני
ועל שרעבי
גאה גם על הסמינרים והמשבצות
גאה על הפינג פונג
גאה על מליאות
גאה על המשושה
גאה על הרגע הזה
ובתאכלס
גאה על להיות חלק ממיצר
גאה על להיות חלק ממחזור כ׳

 

48
Artwork from the book - ספר סיכום שליש א׳ מחזור כ׳ מכינת מיצר by gal mo - Illustrated by מיצר - Ourboox.com

מה זה שלושה חודשים?// ירדן שאיאן

מה זה שלושה חודשים? שלושה חודשים זה 92 ימים. שלושה חודשים זה 20304 שעות, שלושה חודשים זה 128,204 דק

בשלושה חודשים בבית הספקתי לסיים 4 עונות של האנטומיה של גריי, לקרוא חצי ספר קושי, לישון 9 שעות בלילה, לריב עם אמא פעם בשבוע, לעבור 300 שלבים בקנדי קראש, ולהיכשל ב2 טסטים.

אבל איך אני יכולה לסכם שלושה חודשים במכינה? ממה להתחיל? כל החופש חיכית, ארזתי, שאלתי, התרגשתי, סוף סוף זה הגיע, מגיעה לתחנה המרכזית  בטבריה… מה עושים עכשיו? מחייכת חיוך מזויף, והשיחה הקבועה מתחילה, איך קוראים לך, מאיפה אתה, יואו אני זוכרת אותך מהשבת פתוחה!

מסע עלייה, איזה כיף ללכת 20 קילומטר באמצע הלילה עם 80 אנשים שלא פגשתי בחיים… להגיע למכינה, לפוצץ בלון ,ולשמוע קולות של כבשים. פתאום, מעגל , 22 אנשים שכביכול אמורים להיות המשפחה שלי.. באותו רגע חשבתי: “מי האנשים המוזרים האלה?” ואם זה לא מספיק 2 מהן הולכות להיות בחדר שלי.

חלוקת חדרים, חדר 12 , שתי בנות הזויות, ירושלמית? איזה יפי כמה מפתיע, ועוד מישהי שלובשת רק שחור ושמה אודמים צבעוניים, למה בכלל באתי למכינה?

אחרי שלושה חודשים, עדיין אין לי תשובה. אבל אני רק יודעת למה להישאר.

כי מצאתי חברים חדשים, גיליתי שתי בנות שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, שקשה לי כבר לישון בלילה בבית בלעדיהן.

להישאר כי הרווחתי עוד משפחה, שצריכים לקבל אותי למרות כל הפאקים. שאני לומדת לשתף אותם רגשות טובים ורעים גם כשלא מתאים.

להישאר כי אני מרגישה שלמרות כל העומס והלחץ יש מי שעוזר לי, מקשיב.

כי אני מעריכה את המילה בית וגם הבית מעריך אותי.

להישאר כי אני מרגישה שאני כל הזמן חושבת, מדברת ושומעת, כל זה עם עוד אנשים. מתמודדת למרות שקשה עם דעות של אחרים שלפעמים.. לרוב.. סותרות את שלי.. לומדת לדעת לקבל אותם.

להישאר כי קשה, ולפעמים גם לבד, ועמוס וקר, אבל מתגברים, ודקה אחרי אני שוב מבינה למה אני פה.

אז נכון , עברנו פחות מחצי.. אבל עברנו המון ונשאר עוד יותר להספיק. וזה הזמן להסתכל על התקופה שעברנו ולהבין מה אנחנו עושים ןמה נרצה להשיג.

הזמן שלנו קצוב ולא תהיה עוד תקופה כזאת בחיים.

50

שירי אשת חיל// עמית פוליטי וגל מרדכי (על פי הלחן של השיר ״אל תשאלי:)

כמו כל בוקר קם לי לתדרוח
כל כך עייף ואין לי מצב רוח
אני נכנס לכל המשבצות
בגלל שאתה שם…

פגשתי אותך בשיעורי מגדר
איך שיכנעו לבוא למיצר
אולי כי אח שלי הדריך פה ב..
שנה שעברה…

איך הגיע לו עוד יום שישי
אנחנו שוב במשושה
ואיך הזמן עובר כל כך מהר
אני לא רוצה שיגמר
בדיוק כשהתחלתי להבין
מה אני עושה
עם עצמי ובעיקר איתכם
ואיך זכיתי בבחור כזה יפה
פוליטי/ קוצ׳יני

שוב בחדא אין מה לאכול בבוקר
אחרי חודשיים שהיינו בעוצר
לפחות אתה פה איתי
אתה פה איתי
איתיי

לא רואה פה אף אחד ממטר
בשבילי פוליטי זה הגבר
שבת גאה במיצר
לא סתם מכינה

איך הגיע לו עוד יום שישי
אנחנו שוב במשושה
ואיך הזמן עובר כל כך מהר
אני לא רוצה שיגמר
בדיוק כשהתחלתי להבין
מה אני עושה
עם עצמי ובעיקר איתכם
ואיך זכיתי בבחור כזה יפה

51
Artwork from the book - ספר סיכום שליש א׳ מחזור כ׳ מכינת מיצר by gal mo - Illustrated by מיצר - Ourboox.com

שיר אשת חייל// יואב אורי (על פי הלחן של השיר “בואי נתחבק)

אם קצת עצוב לך

קשה במכינה

שוב המשושה בא

מרגישים אהבה

לבושים בלבן

הסימן לשישי

רוצה אותך מורצ’ו

אני אהיה אמיתי

קם לתדרוח

רץ עם הקפה

רוצה אותך איתי במשושה

עומד בפניכם מנגן ושר

אחבק אותך בלילה קר

בתור את עוקפת

שולח חיוך

אותי מסננת

ולי זה בכלל לא חשוב

מורצ’ו תקשיבי

פונה לך ללב

מול כולם אומר לך

אני פשוט אותך אוהב

קם לתדרוח

רץ עם הקפה

רוצה אותך איתי במשושה

עומד בפניכם מנגן ושר

אחבק אותך בלילה קר

53
Artwork from the book - ספר סיכום שליש א׳ מחזור כ׳ מכינת מיצר by gal mo - Illustrated by מיצר - Ourboox.com

To our wonderful community of readers:

The author has made this book available to you free of charge. We'd be really grateful if you'd consider one of the following:


  • Donating a dollar to the author

  • If you enjoyed the book, leave a like!

  • Write a few words of encouragement in the comments section below

  • Share it with your friends, you can use this shortlink:

Thanks for your generosity!
Mel, Ran, Shuli and the Ourboox team

This free digital picture e-book was brought to you by

Ourboox.com

Create your own free book



Ourboox is the world's simplest free platform for creating, sharing and promoting digital picture e-books.

Join us now and make your books come true.

COMMENTS (0)

Leave a Reply