היי, 

כאן תוכלו לקרוא על האומנות:
הגדרתה, אומנות מודרנית, על ציירים וציוריהם (המונה ליזה, ליל הכוכבים…) ועוד…

למה אתם מחכים…

התחילו לקרוא 🙂 😉 🙂

אני 😉

אני חובבת אומנות, יודעת אקסל, בניית אתרים, לבנות ספרים ועוד הרבה דברים מגניבים.

בדף שליד מוצג את אחת מהיצירות שלי.

מקווה שתמשיכו להינות לקרוא את האתר שלי 🙂

שלכם,

      ליאור

אָמָּנוּת או אֳמָנוּת הוא שם כולל לפעילויות האנושיות שאינן נעשות על פי תבנית פעולה קבועה, מחייבת ומוגדרת מראש, אלא נתונה לשיקול דעתו, פרשנותו ויצירתיותו של האָמָּן (או אֳמָן, יש לקרוא: אוֹמָן), ומתבססת על כשרונו המיוחד. עם זאת, היא יכולה להיעשות (ולמעשה אכן נעשית) על פי כללים ובמגבלות (לעתים חמורים), שבמסגרתם מתבטא חופש היצירה של האמן. האמנות תופסת מעמד מרכזי בתרבות האנושית ובשל כך בתחום האמנות נכללים ענפים רבים ומגוונים. האמנות קשורה בטבורה עם האסתטיקה.

אמנות מודרנית, או מודרניזם, הוא כינוי לאמנות שנוצרה משלהי המאה ה-19 ועד לשנות השבעים של המאה ה-20. אמנות מודרנית מתאפיינת בגישה חדשנית לציור ולפיסול, לפיה יצירות אמנות בתחומים אלה אינן חייבות להדמות לאובייקט המופיע בהן, משום שהמצאת הצילום הפכה יעד זה למיושן. במקום זאת החלו אמנים לעסוק בניסיונות חדשניים להצגת העולם, וברעיונות חדשניים על הטבע, החומרים ומטרות האמנות, מתוך גישות אסתטיות שונות.

יצירות של אמנות מודרנית מהוות לעתים נושא ללעג, ואפילו לשנאה, מכיוונם של אנשים הרואים באמנות הקלאסית את הדרך האחת והיחידה ליצירה אמנותית בעלת ערך.

בשנת 1937 הציגו הנאצים במינכן (ולאחר מכן בערים נוספות בגרמניה ובאוסטריה) תערוכה בשם “אמנות מנוונת” (Entartete Kunst). התערוכה נועדה להציג את כל מה שמושחת, מנוון וסוטה באמנות המודרנית, והוצגו בה יצירות של טובי האמנים המודרניים של המחצית הראשונה של המאה ה-20, ובהם אנרי מאטיס, פבלו פיקאסו, מקס ארנסט, פיט מונדריאן, אדוורד מונק, מארק שאגאל, ואסילי קנדינסקי ועוד. התצוגה נחשבה לבלתי מוסרית, ולכן נאסר על ילדים לצפות בה.

בשנת 1994 עלה להצגת בכורה המחזה “אמנות” מאת המחזאית הצרפתיה יסמינה רזה, שהנושא המרכזי בו הוא אדם שקונה “חתיכת בד צבועה לבן” בהון עתק. המחזה תורגם לכ-35 שפות, כולל עברית.

בתחילת 2004 יצא לאור בעברית ספרו של הסטיריקן אפרים קישון, “נקמתו המתוקה של פיקאסו”, המהווה סאטירה ביקורתית על האמנות המודרנית. “אני לא סתם חושב שהאמנות המודרנית היא רמאות, אני פשוט יודע זאת”, אמר קישון בראיון בגלי צה”ל. הספר ספג ביקורת ממספר אמנים ישראלים, בהם הצייר יאיר גרבוז, שכינה אותו “טקסט ילדותי ואלים”.

ציור הוא תחום באמנות המתאר את היצירה באופן גרפי על גבי משטח בעזרת צבע, היוצר קווים וכתמים. בעזרת טכניקות שונות, הצייר יכול ליצור אשליה של אור,תנועה, נפח ועומק; באמצעות הציור יכול האמן לבטא רגשות, דעות, והשקפת עולם.

סוגים של צבעים:
טמפרה, פרסקו, צבעי שמן, פסטל, צבע מים, גואש, רישום, שעווה, קזאין, אקריליק ואיור ממוחשב.

משטחי ציור:
נייר, קנווס, לוח ואבן.

כלי ציור:
מכחול, לוח צבעים, מברשת, מרית, תרסיס, טושים ועפרון.

לאונרדו דה וינצ’י

מונה ליזה (באיטלקית: Mona Lisa) ו-לה ג’וקונדה (La Gioconda) הם השמות שניתנו לציור של לאונרדו דה וינצ’י מתחילת המאה ה-16, היצירה נוצרה ב-1507 ואין איש שאינו יודע  מהו ציור זה! הציור, שבמרכזו דמות דיוקנה של אישה, הפך במאה ה-19 לאחת מיצירות האמנות הנודעות בעולם ובמאה ה-20 שימש השראה להערצה, מחאה, לעג וחיקוי באמנות פופולרית, במוזיקה ובספרות.

הדיוקן מצוי כיום במוזיאון הלובר בפריז.

תמונת המונה ליזה (מילולית: הגברת ליזה) היא כנראה דיוקנה של ליזה די נולדו גרארדיני, אשתו של סוחר בדים מפירנצה בשם פרנצ’סקו די זאנובי דל ג’וקונדו (ומכאן השם La Gioconda באיטלקית ובספרדית, La Joconde בצרפתית ומונה ליזה בשאר השפות).

לֶאוֹנָרדוֹ דִי סֶר פִּייֶרוֹ דָה וִינצִ’י (באיטלקית: Leonardo di ser Piero da Vinci)‏ (15 באפריל 1452 – 2 במאי 1519) היה איש אשכולות איטלקי, מגדולי אמני הרנסאנס, שקנה לו מקום ייחודי בתולדות האנושות כאדם הבקיא במרבית תחומי הידע האנושי בזמנו.

במהלך חייו הועלה על נס כמדען, מתמטיקאי, מהנדס, ממציא, אנטומיסט, צייר, פסל, אדריכל ומוזיקאי מצטיין. לאונרדו נחשב לאחד הציירים הדגולים בכל הזמנים.

ללאונרדו לא היה שם משפחה במובן המודרני של המושג – “דה וינצ’י” פירושו “מווינצ’י”, ושמו המלא היה “לאונרדו די סר פיירו דה וינצ’י”, שפירושו “לאונרדו, בנו של אדון פיירו מווינצ’י”.

פבלו פיקאסו

פבלו רואיס אי פיקאסו (ספרדית: Pablo Ruiz y Picasso), הידוע כ“פבלו פיקאסו” (25 באוקטובר 1881 – 8 באפריל 1973) היה צייר ופסל ספרדי, מייסד הקוביזם, אחד האמנים הגדולים באמנות המודרנית במאה העשרים.

נהוג לחלק את סגנון האמנות של פיקאסו לתקופות. שמות התקופות המאוחרות יותר נתונות למחלוקת, ברם התקופות המקובלות ביותר הן:

• התקופה הכחולה (1901-1904): סגנון ציוריו של פיקאסו השתנה בעקבות התאבדותו של חברו הטוב קרלוס קסאחאמס (Carlos Casagemas) על ידי ירייה בראש, אשר מותו השפיע עליו מאוד. את ציוריו באותה תקופה הוא צבע בכחול אשר העיד על בדידות ועצבות שלו כמו הדמויות שבציוריו. ציורו המפורסם מאותה התקופה הוא “המנגן העיוור” משנת 1903. ציור נוסף מתקופה זו הוא הטרגדיה.

• התקופה הוורודה (1905-1907): התקופה הכחולה של פיקאסו פינתה את מקומה לטובת אהבה חדשה בחייו, פרננדה אוליבר, דוגמנית מודל צעירה. פיקאסו התאהב במושא פיסוליו וביטא רגשותיו העזים אליה בציוריו האמנותיים. הוא החל לצייר ציורים יותר שמחים ועליזים שהתבטאו בצבעוניות כתומה וורודה בעיקר. הוא צייר בעיקר נושאי קרקס. ברם תקופה זו לא נמשכה זמן רב כי פיקאסו מצא דרך אחרת לבטא את עצמו בצורה יותר מרגשת, מעניינת ומקורית.

• קוביזם פיסולי/אפריקני (1907-1908): בשלב זה ניכרת מאוד השפעה של “העלמות מאווניון”. פיקאסו יוצר שפה חדשה בציור, המשתלבת עם מגמות ההפשטה שהתפתחו באותה העת בציור, בה הוא מפרק את הצורות ומרכיב אותן מחדש על פי דמיונו. בתקופה זו קיימת ההשפעה של פסלים ומסכות אפריקאיות ובשל כך השלב הזה נקרא אפריקאני. בנוסף לכך, בציורים מאותה התקופה ישנן איכויות פיסוליות. האובייקטים נראים בחלקם נפחיים, מאסיביים, ותלת ממדיים.

• קוביזם אנליטי (1909-1910): המילה אנליטי באה מהמילה אנליזה, זאת אומרת ניתוח. הניתוח הוא קוביסטי, כוונתו פירוק. בשלב הזה הפירוק של הצורה ושבירתה נעשה שיטתי יותר, ויחד עם הפירוק קיימת גם הרכבה. “פירוק לקצעים”, הפירוק נעשה גם באמצעות הצורה וגם באמצעות הצבע.

• קוביזם סימולטני/הרמטי (1911-1912)

• קוביזם סינתטי (1912-1914): במשך שנים רבות ניסו ציירים רבים לצייר ציורים שיהיו דומים או מאורגנים על פי המציאות הנראית, אך פיקאסו ובראק שינו את פני הדברים.

• הסגנון הסוריאליסטי והקלאסי (מ- 1920 ואילך) : תקופה של יצירות סוריאליסטיות, חסרות מגבלות ההגיון. כיצירות אחרות בתחום, מטרתן היא לגרום לצופה בתמונה זעזוע ולחצות גבולות מחשבתיים. בשנת 1936 פגש את הצלמת והציירת דורה מאר (תיאודורה מרקוביץ), הוקסם ממנה וצייר אותה בעשרות תמונות עד שנת 1944 שבה נפרדו. נוסף, בתקופה זו פיקאסו צייר את הגרניקה שנחשבת בעיני רבים ליצירת שיא בשפתו החדשה, של פירוק גופים והרכבתם מחדש על פי דמיונו, וכן לסמל כלל אנושי נגד כל המלחמות, והריגת חפים מפשע.

ואן גוך

וינסנט וילֶם ואן גוך (בהולנדית: Vincent Willem van Gogh) (‏30 במרץ 1853 – 29 ביולי 1890), צייר הולנדי, נחשב בין גדולי הציירים בכל הזמנים.

ואן גוך משויך לזרם הפוסט-אימפרסיוניסטי. יצירותיו מתחלקות בעיקר לשתי תקופות – התקופה שבה פעל בהולנד וצייר תמונות קודרות, והתקופה שבה פעל בדרום צרפת וצייר תמונות עתירות אור, בצבעים בהירים.

את רוב יצירותיו רשם וצייר במהלך עשר השנים שקדמו להתאבדותו אחרי שחלה במחלת נפש. רק אחרי מותו זכו יצירותיו להכרה וכאחת עשרה שנים לאחר שנפטר הוצגו ציוריו בתערוכה בפריז.

תקופת פריז:

באביב 1886 עבר ואן גוך לפריז יחד עם אחיו תיאו והתגורר ברובע מונמרטר, שם פגש במקצת הציירים האימפרסיוניסטים שעדיין נותרו בפריז כמו אדגר דגה וקמי פיסרו, ובכמה מהציירים הפוסט-אימפרסיוניסטים כמו אמיל ברנר, אנרי דה טולוז-לוטרק ופול גוגן.

ציוריו של ואן גוך בתקופה הפריזאית מאופיינים בתנודות חריפות בין טכניקות ציור שונות, כשהוא נע בין יצירות נדירות ברוח יצירותיו הקודמות (לדוגמה, חלק מציורי הנעליים שלו), דיוקנאות או דיוקנאות עצמיים ברוח מסורתית יותר, נופים ודיוקנאות בהשראה יפנית, עם קווי מתאר מודגשים וחדשים, וניסיונות שאפתניים יותר ופחות בציור נוף בהשראת הציור האימפרסיוניסטי (כאן ניכרת השפעה חזקה של פיסרו), ואפילו ניסיונות בטכניקות מעין פואנטיליסטיות, גם כאן ככל הנראה בהשפעת פיסרו.

במהלך התקופה הפריזאית של ואן גוך, עד פברואר 1888, ניכרת גם הידרדרות מתמדת ביציבותו הנפשית וככל הנראה גם בראייתו. הידרדרות זו ניכרת גם בציורי הנוף שלו, שבהם העיוות הפרספקטיבי ואפקט “עין הדג” הולך ומתחזק, אך במיוחד היא בולטת בציורי הדיוקן העצמי שלו, שהופכים קלאוסטרופוביים ו’חתוכים’ באופן המשקף אי-שקט הולך וגובר. הרקע ומרחב הציפיה שאפיינו דיוקנים מוקדמים נעלמים בהדרגה ומפנים את מקומם לציורי דיוקן מכווצים ודחוסים, בצבעים גסים ותוך היעלמות יומרה לקומפוזיציה של ממש.

בפברואר 1888 התערער מצבו של ואן גוך עד כדי כך שנטש את פריז ואת אחיו ועבר לגור ב”בית הצהוב” בארל שבחבל פרובנס בצרפת. המעבר הועיל לוואן גוך, שבתקופה שבין פברואר לספטמבר אותה שנה הפיק חלק גדול מעבודותיו הטובות ביותר. העבודה היחידה שמכר ואן גוך בחייו, “הכרם האדום“, נוצרה בשלהי אותה תקופה.

את החלק הראשון של התקופה בארל מאפיינת היעלמות ציורי הדיוקנאות, כולל הדיוקנאות העצמיים. ואן גוך התמסר במהלך אותה תקופה לציורי נוף וטבע דומם פשוטים ונטולי יומרה — תחומי הציור בהם היה כוחו גדול במיוחד. כאן הוא יצר את סדרת הציורים של “החמניות” ו”מרפסת בית הקפה בלילה“.

בארל קיווה לכונן “מושבת אמנים” והזמין למקום כמה מהם, אך רק אחד, פול גוגן, נענה להזמנה. שני הציירים, שהעריכו זה את יצירתו של זה, ציירו בצוותא משך זמן מה, עד שמצבו של ואן גוך שב והדרדר, כפי שניכר משובם של ציורי דיוקן רבים לעבודותיו. בין ואן גוך לגוגן התגלע במהרה ריב. ואן גוך התמוטט מבחינה נפשית, ותחת השפעת משקה חריף, כרת את החלק התחתון של אוזנו, ונתן אותה לאהובה שלו ראשל אשר הייתה זונה בבית בושת. גוגן עזב זמן קצר אחרי כן, בדצמבר 1888.

ראובן רובין

ראובן רוּבִּין (13 בנובמבר 1893 – 13 באוקטובר 1974) היה מגדולי הציירים הישראליים; התפרסם בתקופת המנדט הבריטי ובראשית המדינה. ביטא ביצירותיו את תחושת האור והרוחניות של ארץ ישראל. על יצירתו זכה בפרס ישראל לשנת 1973.

ראובן רובין נולד בגאלאץ שברומניה, בשם ראובן זליקוביץ’; אביו היה חזן. בשנת 1912 הגיע לארץ ישראל ולמד שנה אחת בבצלאל. רובין לא אהב את התפיסה השלטת בבצלאל, ולכן עבר ב-1913 לפריז, שבה למד עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בשנים 1914-1919 שהה בעיירה פלטיצ’ן שבצפון מולדובה ברומניה, וכן ביקר באיטליה ב-1915.

ב-1919 הגיע לצ’רנוביץ (בירת בוקובינה) שם שהה עד 1920, ואז נסע לארצות הברית. בתקופת זו, פרסם מספר יצירות שיריות ביידיש, בין היתר בכתב העת Libertatea(רומנית: החירות); אך שיאו של המסע היה תערוכת יחיד בניו יורק בשנת 1922.

בשנת 1923 חזר רובין לארץ ישראל חדור בתפיסה אמנותית ייחודית ובעל ידע בטכניקות של ציור שהכיר באמריקה. הוא היה מהבולטים באמני אסכולת ארץ ישראל שמרדו באסכולה ה’גלותית’, לשיטתם, שנלמדה לכאורה בבצלאל. בשנת 1924 היה רובין לצייר היהודי הארצישראלי הראשון, אשר הציג בתערוכת יחיד את ציוריו במגדל דוד שבירושלים. שם התערוכה היה “הכל מזמר בקווים ובצבעים את יופי החיים”.

בעקבות סירובו של הנציב העליון הרברט סמואל להשתתף בפתיחת התערוכה, בגלל הסתייגותו מהסגנון האמנותי שלו, היה רובין ממקימי אגודת הציירים והפסלים בארץ ישראל, והוא נבחר לוועד הראשון שלו יחד עם יוסף זריצקי ואברהם מלניקוב. במשך מספר שנים הוא היה יושב ראש האגודה.

ראובן רובין נהג לחתום על ציוריו בשם “ראובן”, יצר בסגנון גאה ואישי, וכמו ציירים נוספים בני דורו בסגנון ארצישראלי נקי וישיר. עם השנים המבע החומרי בציוריו הלך ופחת, והנושאים כביכול נעשו יותר ויותר רוחניים, כבתוך עשן קסום או ערפל מואר. הוא הרבה לצייר את נופי הארץ, עצי הזית, ואת נופי ירושלים והגליל.

כמו כן, ראובן השתתף בתכנון תפאורה לתיאטרון הבימה, ולעוד תיאטראות בתל אביב.

ב-1948 מונה לחבר בוועדה המקצועית של ועדת הסמל והדגל, שבחרה בסמל מדינת ישראל. בשנים 1948 – 1950 היה הציר הראשון של ישראל ברומניה.

ראובן זכה בפרס דיזנגוף בשנת 1964, ובפרס ישראל בשנת 1973.

בשנת 1974 נפטר ראובן, ונטמן בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב. הוא הוריש את ביתו לעיריית תל אביב. ב-1983 נפתח בית ראובן המשמש כמוזיאון ליצירותיו. אלמנתו, אסתר (שהפרש הגילים ביניהם היה 18 שנים), נפטרה ביולי 2010, בגיל 99.