הָאֲדָנִית שֶׁל סָבְתָא וְסַבָּא

הָאֲדָנִית שֶׁל סָבְתָא שׁוּלָה וְסַבָּא יַעֲקֹב

הִיא אֲדָנִית מְטֻפַּחַת.

גְּדֵלִים בָּהּ יָפֶה, בְּשִׂמְחָה וּבְנַחַת

תַּבְלִינִים וְגַם עַגְבָנִיּוֹת.

חַסָּה

וְגַם צְנוֹנִיּוֹת.

לִכְבוֹד יוֹם הַהֻלֶּדֶת

הֵם קִבְּלוּ מַתָּנָה מְיֻחֶדֶת –

זוּג אַרְנָבִים מְחַיְּכִים,

שֶׁיְּשַׂחֲקוּ לְיַד הַפְּרָחִים.

“אֲבָל אָסוּר שֶׁיֹּאכְלוּ אֶת הַחַסָּה,” סַבָּא אוֹמֵר,

“עַל הַחַסָּה אֲנִי שׁוֹמֵר כְּבָר הַרְבֵּה הַרְבֵּה זְמַן,

כְּדֵי שֶׁבְּחַג הַפֶּסַח –

הִיא תֻּגַּשׁ לַשֻּׁלְחָן…”