המחרוזת/ מאת גי דה מופסאן

היא היתה אחת מאותן עלמות חן שופעות קסם שנולדו, כמתוך טעות הרת גורל, למשפחה של לבלרים. לא היתה לה נדוניה וגם לא ירושה עתידית, ושום אמצעי להיות נודעת, מובנת, נאהבת, משודכת לגבר אמיד ורם מעמד. על כן הפקירה עצמה לנישואים עם פקיד זוטר במשרד לחינוך ציבורי.
היא היתה פשוטת מראה, שכן נבצר ממנה לדקדק בלבושה, אך אומללה כמלכה שהודחה מכיסאה. זאת משום שלנשים אין מעמד או מוצא, ויופיין, חנן וקסמן משמשים להן ייחוס ומשפחה. אצילותן המולדת, נטייתן הטבעית להידור וחריפות שכלן הן לבדן קובעות את מעמדן, ומשוות את פשוטות העם לנעלות שבגבירות.
סבלה היה תמידי, כי הרגישה שנועדו לה כל המנעמים והתענוגות. היא סבלה מדלותו של הבית, מהכתלים העירומים, מהכיסאות המהוהים ומהווילונות הכעורים. כל הדברים האלה, שנשים בנות מעמדה כלל לא השגיחו בהם, עינו את נפשה ומילאו אותה תרעומת. מראה של הנערה הברטונית ששירתה במעונה הדל הקדיר את לבה והצית בדמיונה חזיונות רוויי ייאוש. היא חלמה על פרוזדורים דוממים, מחופים וילונות מזרחיים ומוארים בנברשות ארד משתלשלות, ועל שני משרתים תמירים במכנסי ברך ישנים בכורסאות עמוקות, קהויי חושים מחמת חומו הכבד של הקמין. היא חלמה על טרקלינים רחבי ידיים עטויים אריגי משי עתיקים, על רהיטים מעודנים עמוסים חפצי חן יקרים, ועל חדרי אורחים קטנים, מגונדרים ומעלי ניחוח, שנועדו לגלגול שיחה קלה בחמש אחר הצהריים עם ידידים קרובים, גברים בעלי שם ומחוזרים, שכל הנשים חושקות בהם ומשוועות למבטם.
לעת ערב, כשהיתה יושבת לשולחן העגול, המכוסה זה שלושה ימים באותה מפה, מול בעלה, שהסיר את מכסה הסיר והכריז בקול עליז: “אה! פוט-או פה כלבבי! שום דבר לא ישווה לזה…” היתה חולמת על סעודות מלכים, על כלי כסף מבריקים, על שטיחי קיר מרוקמים דמויות היסטוריות וציפורים אקזוטיות במעבה יער קסום. היא חלמה על מנות מובחרות בצלחות מרהיבות, על דברי כיבושין הנלחשים באוזן ומתקבלים בחיוך מסתורי תוך כדי לעיסת בשרה הוורדרד של טרוטה או כנפיו של שכווי.
לא היו לה לא שמלות פאר, לא תכשיטים, לא כלום. ואילו היא לא אהבה אלא זאת. היא הרגישה שנועדה להם. מה נכספה לשאת חן, להיות נחשקת, מצודדת ומחוזרת!
היתה לה חברה עשירה, מימי חניכותה במנזר, אך היא סירבה לראותה מפני שתמיד סבלה בשובה מביקור אצלה. היא היתה בוכה ימים שלמים מצער, מחיבוטי נפש, מייאוש וממצוקת לב.

עד שערב אחד חזר בעלה מהמשרד, ארשת ניצחון על פניו ובידו מעטפה גדולה.
“יש לי משהו בשבילך,” אמר.
היא קרעה את הנייר בלהיטות ושלפה מהמעטפה כרטיס שהודפס עליו כך:
“השר לחינוך ציבורי והגברת ז’ורז’ רמפונו מתכבדים להזמין את האדון והגברת לואזל לנשף ריקודים במעון השר ביום שני, שמונה-עשר בינואר.”
במקום שתתמלא חדווה, כפי שקיווה בעלה, היא השליכה את ההזמנה על השולחן בחמת זעם וסיננה:
“מה אתה רוצה שאעשה בזה?”
“אבל, יקירתי, חשבתי שתשמחי! את לא יוצאת אף פעם, וזוהי הזדמנות, הזדמנות פז! התאמצתי כהוגן להשיג את ההזמנה הזאת. כולם רצו ללכת! זה אירוע מבוקש מאוד וכמעט לא מזמינים אליו לבלרים. כל סולתה ושמנה של החברה יהיו שם.”
היא הביטה בו בזעף ואמרה בקוצר רוח:
“ומה אתה רוצה שאלבש לאירוע כזה?”
הוא לא חשב על כך, וכעת גמגם:
“את השמלה שאת לובשת לתיאטרון. היא יפה מאוד, בעיני…”
אחר השתתק, נדהם ונבוך למראה בכיה של אשתו. שתי דמעות גדולות זלגו לאטן מזוויות העיניים אל זוויות הפה.
“מה קרה? מה קרה?” שאל בבהלה.
אך היא חרקה שיניים, משלה ברוחה וענתה בשלווה כשהיא מוחה את לחייה הרטובות:
“שום דבר. פשוט אין לי שמלת ערב ולכן לא אוכל ללכת למסיבה. תן את ההזמנה הזאת לפקיד אחר, שאשתו תהיה הדורה ממני.”
לבו נחמץ והוא אמר:
“הבה נראה, מתילד. כמה תעלה לנו שמלה ראויה, שתוכל לשמש אותך גם באירועים אחרים, בגד פשוט?”
היא שקעה במחשבות, חישבה חישובים ובד בבד שקלה מהו הסכום שתוכל לבקש בלי להיענות בסירוב מיידי ומזועזע מפיו של הפקיד החסכן.
לבסוף השיבה בהיסוס:
“אני לא בטוחה, אבל נראה לי שבארבע מאות פרנק אוכל למצוא משהו.”
הוא החוויר מעט, כיוון שחסך סכום זה בדיוק לקניית רובה כדי שיוכל להתלוות לידידים בימי ראשון בקיץ הממשמש ובא ולצוד עפרונים במישורי נאנטר.
אף על פי כן אמר:
“טוב. אתן לך ארבע מאות פרנק. אבל השתדלי לפחות שהשמלה תהיה יפה.”

מועד המסיבה התקרב, וגברת לואזל נראתה מדוכדכת, מוטרדת וחרדה. זאת למרות ששמלתה היתה מוכנה. ערב אחד אמר לה בעלה:
“מה קרה? כבר שלושה ימים שאת מתנהגת מאוד משונה.”
והיא השיבה:
“אני עצובה כי אין לי אף תכשיט, אף אבן חן, שום דבר לענוד על גופי. איראה ענייה מרודה. כמעט שהייתי מעדיפה לא ללכת למסיבה הזאת.”
“תענדי פרחים רעננים,” אמר. “זה מאוד אופנתי בעונה זו. תמורת עשרה פרנק תקבלי שניים-שלושה ורדים נהדרים.”
אבל היא לא השתכנעה.
“לא… אין דבר משפיל יותר מאשר להיראות ענייה בקרב נשים עשירות.”
לפתע הצטעק בעלה:
“פתיה שכמותך! לכי לחברה שלך, גברת פורסטייה, ובקשי ממנה שתשאיל לך תכשיטים. את מספיק קרובה אליה כדי לעשות זאת.”
היא פלטה צווחת שמחה.
“אתה צודק! לא חשבתי על זה.”
למחרת הלכה אל בית חברתה ושיטחה באוזניה את מצוקתה.
גברת פורסטייה ניגשה אל שולחן התמרוקים שלה, הוציאה תיבה גדולה, פתחה אותה ואמרה:
“בחרי לך, יקירתי.”
תחילה ראו עיניה צמידים, אחר כך מחרוזת פנינים, ולבסוף תליון של צלב ונציאני עשוי זהב ואבנים יקרות, מלאכת מחשבת. היא מדדה את העדיים מול המראה, התלבטה, לא הצליחה להיפרד מאף אחד מהם, להחזירם. שוב ושוב היתה שואלת:
“אין לך משהו אחר?”
“דווקא יש. פשפשי בקופסה. אינני יודעת מה יקלע לטעמך.”
לפתע הבחינה בקופסת סאטן שחורה ובתוכה מחרוזת יהלומים עוצרת נשימה. לבה החל להלום בתשוקה משולחת רסן. ידיה רעדו כשנטלה אותה. היא ענדה את המחרוזת מעל צווארון שמלתה הגבוה והתבוננה בעצמה כמכושפת.
לאחר מכן שאלה בחיל ורעדה:
“האם תוכלי להשאיל לי אותה, ורק אותה?”
“כן, בוודאי.”
היא נפלה על צוואר חברתה, חיבקה אותה בלהט ואחר הסתלקה עם אוצרה.

ליל הנשף הגיע. גברת לואזל קצרה הצלחה כבירה. היא היתה היפה בנשים, הדורה, חיננית, חייכנית וקורנת מאושר. כל הגברים הביטו בה, שאלו על אודותיה, דרשו שיציגו אותם בפניה. כל נספחי הלשכה רצו לרקוד עמה. אפילו השר השגיח בה.
היא רקדה בשיכרון חושים, בלהט, מסוחררת מעונג, קלת דעת, שיכורה מניצחון יופיה, מתהילת הצלחתה, מתנועעת בתוך עננה של אושר העשויה מכל אותם מחוות, גילויי השתאות, תשוקות שניעורו ומהניצחון השלם, היקר כל כך ללבן של נשים.
היא פרשה מהנשף קרוב לארבע לפנות בוקר. בעלה ישן מאז חצות הלילה בסלון קטן ועזוב בחברת שלושה אדונים נוספים שנשותיהם בילו בנעימים.
הוא הטיל על כתפיה את בגדה העליון, אדרת צנועה, יומיומית, שעליבותה צרמה על רקע שמלות הנשף הנהדרות. היא חשה בזאת וביקשה להימלט על נפשה בטרם יבחינו בה יתר הנשים, שהתעטפו בפרוות יקרות.
לואזל עצר בעדה:
“חכי רגע. את תתקררי בחוץ. אזמין לנו כרכרה.”

אך היא לא הקשיבה אלא שעטה במורד המדרגות. כשעמדו ברחוב לא מצאו מרכבה, והחלו לשוטט בחיפושים ולצעוק אחרי העגלונים שחלפו במרחק רב מהם.
הם צעדו בכיוון הסן, אחוזי ייאוש, שיניהם נוקשות. לבסוף מצאו על הרציף אחת מאותן עגלות ליליות ישנות המתגלות בפריז רק עם רדת החושך, כאילו בושו בדלותן לאור היום.
העגלה הסיעה אותם אל פתח ביתם שברחוב מרטיר, והם עלו לדירתם ברוח נכאים. עבורה הכול תם ונשלם. ואילו הוא חשב על כך שעליו להתייצב בלשכה בעשר בבוקר.
היא פשטה את האדרת שעטפה את כתפיה כדי להביט בעצמה במראה עוד פעם אחרונה במלוא הדרה, וצעקה נפלטה מפיה. מחרוזת היהלומים נעלמה מצווארה.
“מה קרה לך?” הזדעק בעלה, שכבר החל להתפשט.
היא הסתובבה אליו בבעתה:
“אני… אני… איבדתי את המחרוזת של גברת פורסטייה…”
הוא הזדקף, פעור פה:
“מה!… איך?… זה בלתי-אפשרי!”
והם חיפשו בקפלי שמלתה, בקפלי האדרת, בכיסים, בכל מקום, אך המחרוזת לא נמצאה.
“את בטוחה שענדת אותה כשיצאנו מהנשף?” שאל.
“כן, נגעתי בה במבואה של הלשכה.”
“אבל אילו איבדת אותה ברחוב היינו שומעים אותה נופלת. מכאן שהיא בעגלה.”
“אתה ודאי צודק. רשמת את המספר שלה?”
“לא. ואת, הבחנת בו?”
“לא.”
הם לטשו זה אל זה עיניים מוכות אימה. לבסוף לואזל התלבש.
“אני הולך לעשות את כל המסלול שעשינו, אבל ברגל. מי יודע, אולי אמצא אותה.”
והוא יצא. היא נותרה בשמלת הערב שלה, תשושה מכדי לשכב לישון, סרוחה על כיסא, ללא חימום, מוחה ריק ממחשבות.
לקראת שבע חזר בעלה. הוא העלה חרס בידו.
הוא סר לתחנת המשטרה, למערכות העיתונים כדי להציע פרס למוצא הישר, לחברות העגלונים הליליים, לכל מקום שאליו נשא אותו צל צלה של תקווה.
היא המתינה לו במשך היום כולו באותו מצב של חרדה נוכח האסון הנורא.
לואזל חזר לעת ערב, פניו שקועות, חיוורות. הוא לא מצא דבר.
“עלייך לכתוב לחברתך שהסוגר של המחרוזת נשבר ושאת רוצה לתקנו. זה יקנה לנו שהות להמשיך בחיפושים.”
היא כתבה לה במילותיו.

מקץ שבוע אפסה תקוותם.
ולואזל, שהזדקן בחמש שנים, אמר:
“עלינו לנסות להחליף את התכשיט הזה.”
למחרת נטלו את קופסת הסאטן והלכו אל הצורף ששמו התגלה בתוכה. הלה הציץ בספרי החשבונות שלו:
“לא אני מכרתי את המחרוזת הזאת, גברתי, נראה שרק סיפקתי את הקופסה.”
משם החלו לכתת את רגליהם מצורף אחד למשנהו בחיפושם אחר מחרוזת זהה, מפשפשים בזיכרונם, מוכי יגון ואימה מפני הבאות.
בחנות אחת בפאלה רויאל מצאו מחרוזת יהלומים שנראתה להם זהה לגמרי לזו שאבדה. מחירה היה ארבעים אלף פרנק, אך הם יכלו לקבלה תמורת שלושים ושישה אלף.
הם ביקשו מהסוחר שישמור אותה למענם במשך שלושה ימים וסיכמו שיקנה אותה מהם בחזרה תמורת שלושים וארבעה אלף פרנק במידה שהמקורית תימצא עד סוף חודש פברואר.
ללואזל היו שמונה-עשר אלף פרנק שאביו הוריש לו. את היתר לווה.
הוא ביקש אלף פרנק מאחד, חמש מאות מאחר, חמישה לואי כאן, שלושה לואי שם. הוא חתם על שטרות, נטל על עצמו התחייבויות הרסניות, עשה עסקאות עם נוכלים ועם מיני מלווים בריבית. הוא משכן את כל החיים שנותרו לו, שרבט את חתימתו שוב ושוב בלי שידע אפילו אם יוכל לכבדה, ונוכח אימת העתיד, נוכח חיי הדלות הקודרים שציפו לו, נוכח תחזית העינויים הגופניים והנפשיים שציפו לו, הלך להביא את מחרוזת היהלומים החדשה לאחר שהניח על דלפק הסוחר שלושים וששה אלף פרנק.
כשהחזירה גברת לואזל את המחרוזת לגברת פורסטייה, אמרה לה זו ביובש:
“היית צריכה להחזיר לי אותה קודם, יכולתי להזדקק לה.”
היא לא פתחה את הקופסה, למרבה רווחתה של חברתה. ואם היתה מבחינה בהחלפה, מה היתה חושבת? מה היתה אומרת? האם לא היתה רואה בגברת לואזל גנבת?

גברת לואזל התוודעה לחיי הדוחק האכזריים. היא מיהרה ליטול את חלקה בהם בגבורה. היה צריך להחזיר את החוב מטיל האימה הזה. היא תפרע אותו. הם פיטרו את המשרתת, עזבו את דירתם ושכרו עליית גג.
היא התוודעה לעבודות הניקיון הגסות, למלאכות המטבח המאוסות. היא הדיחה כלים, השחיתה את ציפורניה הוורודות על כלי חרס שמנוניים ועל תחתיות של סירים. היא כיבסה לבנים מלוכלכים, כותונות ומטליות, ותלתה אותם על חבל לייבוש. היא הורידה את האשפה מדי בוקר לרחוב והעלתה דליי מים, עוצרת בכל קומה כדי להסדיר את נשימתה. ובבגדים בלואים, סלה בידה, הלכה אל הירקן, אל החנווני ואל הקצב, התמקחה, גודפה, גוננה על כספה העלוב כשהיא מחשבת כל פרוטה שבכיסה.
מדי חודש נאלצו לפרוע את השטרות, לחדש נוספים, להרוויח זמן.
הבעל טיפל בספרי החשבונות של סוחר בערבים, ובלילות העתיק עמודים על גבי עמודים תמורת חמישה סו לאחד.
עשר שנים נמשכו החיים האלה.
בתום עשר השנים הם פרעו את החוב כולו, לרבות שיעורי הריבית הקצוצה והריבית דריבית.
גברת לואזל נראתה עכשיו זקנה. היא נהייתה אישה של משק בית דל אמצעים: חסונה, קשוחה ומחוספסת. שערה היה סתור, חצאיותיה מקומטות וכפות ידיה אדומות, היא דיברה בקול רם ושטפה את הרצפה במפלים של מים. אך לפעמים, כשבעלה עבד במשרד, היתה יושבת ליד החלון ונזכרת באותו לילה רחוק, בנשף שבו היתה יפהפייה ונערצת כל כך.
מה היה עולה בגורלה אילולא איבדה את המחרוזת ההיא? מי יודע? מי יודע? החיים כה חד-פעמיים הם, כה הפכפכים! באיזו קלות יכול אדם לחרב או להציל את נפשו!

והנה יום ראשון אחד, כשהלכה להסיח מעט את דעתה ממלאכות השבוע בשדירות שאנז-אליזה, הבחינה לפתע באישה מטיילת עם ילד. היתה זו גברת פורסטייה, צעירה עדיין ויפה, שופעת קסם. נפשה של גברת לואזל היטלטלה. האם תפנה אליה בדברים? כן, ודאי. כעת, כששילמה את חובה, היא תספר לה הכול. ומדוע לא?
היא פסעה אליה.
“שלום, ז’אן.”
גברת פורסטייה לא הכירה אותה, והשתוממה על כך שאישה פשוטה פונה אליה בלשון קרבה כזו.
“אבל… גברתי!… אני לא… את ודאי טועה,” גמגמה לעברה.
“דווקא לא. אני מתילד לואזל.”
חברתה מילטה מפיה צעקה:
“הו!… מתילד המסכנה שלי, כל כך השתנית!…”
“כן, עברו עלי ימים קשים מאז נפגשנו לאחרונה. ומחסור כבד… וכל זה בגללך!…”
“בגללי?… מדוע?”
“את זוכרת את מחרוזת היהלומים שהשאלת לי למסיבה של השר?”
“כן. ובכן?”
“ובכן, איבדתי אותה.”
“מה זאת אומרת? הרי החזרת לי אותה.”
“החזרתי לך אחרת, זהה. ונדרשו לנו עשר שנים כדי לשלם עבורה. את ודאי מבינה שזה לא היה פשוט בשבילנו, חיי הדוחק והצמצום… בכל אופן זה נגמר ואני מאושרת.”
גברת פורסטייה קפאה במקומה.
“את אומרת שקנית לי מחרוזת יהלומים במקום זאת שלי?”
“כן. לא שמת לב, הה? הן היו זהות להפליא.”
והיא חייכה אליה בעליצות קורנת גאווה ותמימות.
גברת פורסטייה, לבה עולה על גדותיו, נטלה את ידי רעותה.
“הו! מתילד המסכנה שלי! המחרוזת שלי היתה מזוייפת! ערכה לא עלה על חמש מאות פרנק!…”

גי דה מופאסן (מבוסס על מאגר ביוגרפיות “עם עובד” ואנציקלופדיית “אביב”):

סופר. חיבר סיפורים קצרים ורומנים, ונחשב לאחד מגדולי האמנים של הסיפור הקצר בספרות העולמית.

נולד בנורמנדי ב-1850, ושם גדל. עם סיום לימודיו התגייס לצבא, ולקח חלק במלחמה בין גרמניה לצרפת ב-1870. לאחר שהשתחרר נסע לפריז, ושם השתלב בחוגים ספרותיים.

עבד כעשור כפקיד במיניסטריון הצי הצרפתי, ואחרי כן במשרד התרבות – מלאכה שראה בה עבדות. במסגרתה ערך מספר עיתונים.

ב-1880 פרסם את ספרו “כדור של שומן”, שזכה להצלחה מיידית. בעשור שלאחר מכן כתב מאות רומנים וסיפורים, וביסס עצמו כסופר מוערך.

בסיפוריו הוא עוסק בנפש האדם על יופייה וכיעורה. עלילתם של סיפוריו היא מצמצמת אך דרמטית מאוד, פעמים רבות מצליחים להפתיע את הקוראים לקראת סופם, ובעיקר – מצליחים לבטא עולם שלם בדפים ספורים. עם הצלחתו הפך מנחה לסופרים ומשוררים רבים.

נפטר ב-1893 – לפני הגיעו לגיל 43 – ממחלת העגבת.

פרשנות של “המחרוזת”:

בסיפור משתקפת בבירור ביקורת על השטחיות של החברה – בעיקר באופן שבו גיבורת הסיפור מביעה חוסר סיפוק מחייה ה”בינוניים” – מבחינה חומרית, וזאת על רקע חלומות הילדות שלה. בולטות בו תכונות החמדנות והקנאה השליליות, וברור כיצד הן משפיעות לרעה על בני האדם – בינם לבין עצמם – כמו גם על היחסים ביניהם: מתילדה לא מסוגלת להתפשר, ולשמוח באהבתו של בעלה אליה וברצון שלו לגרום לה אושר, והיא משוכנעת שהחומר הוא מה שחסר לה כדי להיות מאושרת. מכל זה ניתן להסיק כי החומר עלול לשבש את דעתו של האדם, לא בו טמון האושר, ולכן צריך להתייחס אליו במידות הנכונות. העניין מתעצם עוד יותר בעצם העובדה שמתילדה קיוותה לממש את רצונותיה, שאיפותיה וחלומותיה החומריות והחברתיות בהשתתפותה בנשף המפואר, ולמעשה בגללו ירדה למעמד נמוך יותר מזה שהיתה בו. ניתן לומר כי בעצם היא קיבלה את מבוקשה – ללילה אחד – ומתוך כך גילתה שהמקום שאליו היא הגיעה, אינו המקום שאליו היא שייכת.

דגש חשוב נוסף בסיפור הוא חשיבותה של אמירת האמת, כמו גם הנזקים שעלולים להיגרם בגלל התרחקות מהאמת, שכן אם מתילדה היתה הולכת בדרךך הישר, ומלכתחילה משתפת את חברתה באמת המרה של איבוד המחרוזת, היו נחסכות ממנה שנים רבות של עבודה קשה, סבל וייאוש.

ניתן לומר כי אחת המסקנות מהסיפור היא שעל האדם להיות שמח בחלקו, ואם הוא אינו מיישם זאת, הוא עלול לשלם על כך מחיר יקר – והרי הגשמת חלומה של מתילדה, לערב זוהר אחד, עלה לה בשנים ארוכות של עבודת פרך.

למרות הביקורת שמשתקפת בסיפור על התנהגותה של מתילדה – על החמדנות שלה, על הקנאה ועל אי אמירת האמת, נראה שמשתקפת בו גם הערכה לדמות הראשית על כך שהיא לוקחת אחריות על מעשיה. מתילדה לא משתמטת מהאחריות שלה, ודואגת למלא את חובה. היא לא מתנערת ממנו ולא מנסה לברוח, וזאת בהחלט תכונה שראויה להערכה.

מילון:

נדוניה: כסף או מתנות שניתנים על-ידי משפחת הכלה לחתן או לשני בני הזוג יחד

מוֹתרוֹת: מעשים שכתוצאה מהם נוצרת הנאה

חזתה: ידעה מראש; ציפתה

לצודד: לתמוך

שאט נפש: בחילה, גועל

מוחה (את לחייה): מנגבת

פקפוק: הטלת ספק, אי אמון

קמעה: בכמות קטנה, קצת, מעט

מעשה חושב: למדוד

נתנמנם: ישן שינה קלה

הדיחה: שטפה, רחצה

בנקל: בקלות, בפשטות

משערת: סוברת, מעריכה

רפה: חסר כוח, חלש

נברשת: מנורה מעוטרת וגדולה הנתלית מהתקרה ומשלבת מספר נורות או נרות

חלק ב’: חלקי הסיפור הקצר ב”מחרוזת”:

לסיפור הקצר מאפיינים קבועים: אקספוזיציה, סיבוך, שיא, מפנה, התרה וסיום – והם באים לידי ביטוי בסיפור “המחרוזת”:

אקספוזיציה: היצג. המבוא – הפתיחה – לסיפור הקצר. מובא בו רקע על העבר, על המקום, על המגמות ועל הזמן שבו מתרחש הסיפור, וגם מוצגות בו רוב הדמויות. ב”מחרוזת” האקספוזיציה היא הצגת הדמויות מתילדה ובעלה וגברת פורסטייה, התקופה שבה מתרחש הסיפור (המאה ה-19), המקום – צרפת, והחברה – חברת המעמדות.

סיבוך: התנגשות, מחלוקת בין גורלות או רצונות, שמהווה את מקור המתח שבסיפור. הסיבוך מערער את המצב המאוזן שהיה קיים קודם לכן. ב”מחרוזת” ההזמנה לנשף מהווה את הסיבוך – וזאת על רקע תחושותיה של מתילדה, שמתוארות בצורה מפורטת מאד – הקנאה שלה, חוסר סיפוקה מחייה ורצונותיה, שיוצרים פער אדיר בין חייה לאופן שבו היא חולמת אותם.

שיא, מפנה: נקודת השיא המקום שבו הסיבוך מגיע לשיא, או המקום ה”מותח” ביותר בעלילה. לעומת זאת, נקודת המפנה מתרחשת כשהעלילה משנה כיוון. היא יכולה להתקיים לפני השיא, אחריו, ובסיפורים רבים – כמו “המחרוזת” – נקודת השיא ונקודת המפנה הן אותה נקודה, ובסיפורנו – איבוד המחרוזת. מדובר בתיאור דרמטי של אירוע לא צפוי, שמצליח להכניס את גיבורת הסיפור – וגם אותנו כקוראים – לסוג של סחרחורת ומתח.

התרה: האלמנט שמאזן את הבעיה שהוצגה בסיפור. הפתרון ב”מחרוזת” הוא העבודה הרבה שהשקיעו מתילדה ובעלה כדי לשלם את חובה, השנים המאומצות הרבות שעברו עליהם וייסורי הנפש והגוף שהם עברו בעקבות איבוד המחרוזת.

סיום: סגירה של הסיפור עם פתירת הבעיות, השאלות והתסבוכות שהתרחשו במהלך הסיפור (“סיום סגור”), או סיום “פתוח”, שאינו מפרט את גורלן של הדמויות בסופה של העלילה. הסיפור יכול להסתיים בהפתעה לא צפויה, ויש סיפורים קצרים רבים שבהם הסיום מתחבר עם נקודת הפתיחה, כלומר יש בהם סוג של מעגליות. ב”מחרוזת” הסיום הוא למעשה הגילוי שהמחרוזת שמתילדה שאלה היא מחרוזת מזויפת, ולכן מדובר בסיום פתוח, שיש בו מרכיב ברור של פואנטה: גילוי היותה של המחרוזת מזויפת מעניק משמעות חדשה לכל מה שמתואר בסיפור: לא רק המחרוזת היתה מזויפת, אלא כל תפיסת עולמה של מתילדה – בשאיפותיה, במטרותיה ובמעשיה, ומכאן הקורא מוזמן להפליג בדמיונו כרצונו על המשך התפתחות הדמויות וכל מה שקורה להן.

המלצה:

.נהניתי מאד לקרוא את “המחרוזת”, כי הוא כתוב בצורה קולחת, מסקרנת, ובעיקר כי הוא מפתיע בסופו

אני מרגיש שכולנו לפעמים מתפתים לחומריות כמו מתילדה, ולכן יכולתי להזדהות איתה מעט, אך בסופו של דבר חשוב לראות לאן היא מגיעה בגלל רצונותיה ובגלל שהיא לא דבקה באמת. ההתגברות על היצרים והתאוות היא חשובה מאד, וסיפור כמו “המחרוזת” מזכיר לנו את זה בצורה נהדרת ומעניינת.

גם זמן רב לאחר שקראתי את “המחרוזת” המשכתי לחשוב עליו ועל מוסר ההשכל שבו, ואני מרגיש שהצלחתי להפיק ממנו הרבה תובנות, ולקחת אותן איתי לחיים.