“עד שקמתי. אל עצמי”. מאת: רחל וורטה

אני בת 54. אמא ל3 ילדים נהדרים..כותבת.

מגיל 10 שירים וסיפורים קצרים.

נהנת להביע את עצמי דרך המילים הרגשות והכתיבה.

עבדתי בחינוך לגיל הרך 25 שנה

כיום נהנית מנכדי ומיצירותיי

עד שקמתי. אל עצמי.

כשאין. הבנה. בבית. זה חלל עמוק. שלא מתמלא. מעצמו

כן…זה מה שעשיתי. כל פעם.

קילפתי את עצמי. מהריצפה חתיכה חתיכה.

עד שהחלטתי. לא. עוד לתת משקל לאנשים.

שמזיקים. לי

טיפול. עצמי. כואב וממושך…..

שלא נתן. לי להתפתח. בקריירה. זה מה שבלם. אותי.

הפגיעות. הזו

בדיוק. צריך לדייק.

בהבנת. ההתנהגות שלהם. ולנפות. את המיותר

השכן. מלמעלה

שמעון. התעורר לפתע

מקרני השמש אשר חדרו

דרך התריס בחדר. האפרורי הקרניים האירו את פניו העייפות

רק אמש. הבטיח לעצמו

שיתקן את השלב הזה

בתריס אבל שכח לקנות את החלק הקטן. שמתאים לכך

הוא המשיך להתמתח. במיטה ולהרהר עוד 20

דקות. לפני שהחליט לקום

הרי אין לו לאן למהר

חודש קודם לכן היה

קם בבוקר מוקדם

כדי להספיק להכין למינה

אישתו תה צמחים קמומיל

שהיא. מאוד אהבה לאחר מכן

היה יורד לרחוב למאיר מהמאפיה. השכונתית

וקונה שני קוראסונים

עם חמאה

מינה. ככ אהבה את

הטעם. של הקוראסון

בבוקר.

ושמעון נהנה. לרצות את מינה אישתו. האהובה

במקלחת זרמו המים שמעון ציחצח את שיניו

ואז הביט ארוכות במראה

למרות גילי המופלג חשב לעצמו עדיין ניכרת בי רוח

צעירה הירהר

לפני כחצי שנה חגג את יום הולדתו ה80

ולפני חודש בדיוק. איבד

את מינה שהייתה אהבת

חייו

אישה אצילה ונאה הם חיו 50 שנה ביחד שמעון מזג לעצמן תה קמומיל. וישב

לקרוא את עיתון הבוקר

בחייו אין חדש. ואילו בעיתון יש חדשות. מעודכנות והוא מתערה

בנעשה בעולם

שמעון. חי לבד ויחיה לבד

עד. בוא יומו. ואז יצטרף

למינה אהובתו וינוח.

המרק החם

שיגרה שיגרה. זה מה שביקשה יעל באותו. בוקר חזרה על המשפט. שוב ושוב. רק שיגרה. בבקשה

ותוך. כדי. מילמוליה

הרימה יעל את כל רהיטי הבית כאחוזת דיבוק

והחלה. מנקה שוטפת. מאווררת

במטבח העמידה סיר

מרק. על הכיריים

היא הספיקה להעיף מבט

קצר בעצמה במראה הארוכה. שתלויה בחדרה

היא רזתה וכעת עצמותיה קלות ופניה צנומות. יותר

שיגרה שיגרה. חזרה ואמרה לעצמה

כאשר. פתחה את דלת המשרד שאותו. היא מנקה מידי. בוקר ולאחריו

עוד 10. משרדים. סמוכים דומים

מהר מהר מילאה דלי במים לקחה סחבה ושטפה כל. פינה ופינה במשרד האחרון שנותר

אם לא תנקה טוב היא תפוטר והיא לא יכולה

להרשות זאת לעצמה

לא תוכל לשלם. שכירות

ולא לקנות אוכל

בערך. בשעה 4 סיימה יעל

את כל. מטלותיה לאותו יום

בבוקר.

היא הספיקה לאכול רק כריך קטן. שהכינה לעצמה ולשתות קפה חם

באחד מן המשרדים. שניקתה שיגרה שיגרה

זה נפלא מילמלה. למרות

שגופה.  העייף כאב וידיה

התקמטו

יעל הרגישה טוב עם עצמה על שהיום. הזה

הסתיים והחלה. צועדת לעבר ביתה שם. מחכה לה סיר קטן של מרק

המרק. הזה. הוא. הנחמה שלה. בכל יום. אחרי

העבודה הקשה.

הולכת ממך / המשוררת

שעה שלמה ישבה רותי בחדרה החשוך ומלמלה לעצמה “זהו, לא אמשיך כך יותר”. היא היתה עצבנית, חסרת מנוחה ובעיקר מותשת מן הערב הקשה שעברה שעה קודם לכך. זה היה בעלה אמנון ששב מן העבודה הערב מתוסכל במיוחד מכך שלא קיבל את הקידום שציפה לו בעבודתו. הבוס שלו אבנר החליט משום מה לקדם את חברו חזי ומשום כך אמנון הגיע הביתה כולו זועם וזועף. הוא התהלך הלוך ושוב בסלון, רוטן ומתלונן על המקרה שקרה. רותי היתה כמובן הראשונה לספוג את כל הקיטור שיצא ממנו, קיטור עצום כזה שיכל לפזר ענני עשן מעל כל הבניין בן הארבע קומות שבו גרו או מעל כל הרצליה. לא תחנוניה ולא ניסיונותיה לגרום לו לטעום מתבשיליה צלחו, גם לא מרק העגבניות ולא עוגת התפוחים שהכינה במיוחד בשבילו. “אני עוזבת הפעם” חשבה לעצמה. נרגשת ורועדת עדיין מהריב הקולני ניגשה רותי אל הארון הלבן בחדרה, ארון שקיבלה מהוריה מתנה כשנכנסו לבית החדש. בעזרת המנורה שהשאירה דלוקה קודם לכן בחדר, ראתה רותי את בגדיה תלויים בארון.

היא הידקה את השמלה אל גופה, לאחר-מכן משכה את נעליה האפורות מתחת למיטתה, נעלה אותן, מידתן היתה קטנה כשל ילדה. מהר סידרה לעצמה תיק קטן ובו דברים חשובים. רותי היתה כבר מוכנה ליציאה מן הבית “רק שאמנון לא יעצור בעדי או יעכבני בדלת” חשבה לעצמה. “אני חייבת למהר” חשבה, תוך כדי שהיא מכבה את הנורה הקטנה בחדר. אמנון היה רדום בסלון לאחר שעצביו שכחו, כך תמיד היה נרדם לאחר המריבות שלהם. את טריקת הדלת וודאי לא שמע כבר. בשעה זו רותי צעדה ברחוב החשוך למדי, רק שני פנסי רחוב ניסו להאירו בקושי רב. צעדיה של רותי היו כבדים מאוד ובראשה חזרו והדהדו משפטיו של אמנון אליה; “את לא אהובתי, את לא האישה שרציתי” צרח ופניו היו אדומות כמו דם. היא ניסתה ללכת בקלילות יותר אך רגליה רק רקעו במדרכה, כמו היתה הולכת במצעד וחוששת לא ליפול. צעד ועוד צעד עד שמצאה עצמה במרחק כמה רחובות מביתה. היא בחרה להוציא את השמלה האפורה שלה, שהחמיאה לה יותר מכל השמלות האחרות, גם אמנון תמיד אמר שהיא הולמת אותה.

קול קטן חזר ולחש לה: “רותי, זה טוב שהלכת, הגיע הרגע הנכון שלך”. אימה הרי הזהירה אותה כבר בהתחלה: “זה לא הגבר הנכון לך, אל תמהרי להינשא לו” וכמובן שרותי מעולם לא הקשיבה כי מאז ימי ילדותה נהגה לעשות את הטעויות שלה בעצמה. כך היה גם עם אמנון, שמלכתחילה היה בחור מחוספס ושתלטני, שלא ידע לגרום לה אושר מעולם. תמיד חמור סבר היה ועקשן יתר על המידה. אך רותי, רותי היתה “האישה המושלמת”, כזו שתמיד מתקתקת את הבית בשעתיים, אבל אמנון לא העריך שום תכונה אשר היתה קיימת בה. טיפוס שמרוכז בצרותיו ובעולמו, מכונס בעצמו. למרות כל הקושי שחוותה ליל אמש מאמנון, עדיין היתה לה חיבה אליו, כזו שנוצרת לאחר עשרים שנה של נישואים. עשרים שנה אף היה גילה כשנישאה לו ועד היום לא נולדו להם ילדים. למרות זאת הם שרדו, עברו תקופות כאלו ואחרות, טובות ורעות עד בשנים האחרונות אמנון נעשה קשה יותר כלפיה וכבר לא היה אותו איש אשר ניסה לייפות את אופיו הסוער. רותי הלכה והלכה בנחישות שלא תחזור, “אני כבר אסתדר” היא חשבה לעצמה, “אמצע עבודה, אחיה אפילו בגפי ויהיה לי טוב, טוב יותר מאשר עם אמנון”.

לפתע הבחינה רותי בספסל ישן ומתקלף שניצב בפינת הרחוב. היה זה רחוב הרצל, רחוב בו נהגה לשבת עם חברותיה בילדותה. “כמה הנאות היו אז בילדות הרחוקה” רק היום היא מבינה שהחיים בעבר היו הרבה יותר פשוטים בעבורה. היא שילבה את אבצעותיה כסוסות הציפורניים והנוקשות מן העבודה הקשה בבית, אחזה אותן זו בזו ואמרה לעצמה שוב ושוב: “אני כאן עכשיו! אני לא חוזרת לשם”.