פרק א – על עצמי

פרק ב – שמי ושם משפחתי

שמי מאיה. הורי קראו לי בשם זה כיוון שהם אהבו אותו ולא בגלל שיש לו משמעות מיוחדת. עם זאת, סבא שלי שמח מאוד, כיוון שפירוש השם מאיה בערבית הוא מים וסבא שלי מחובר מאוד לים. אני מאוד אוהבת את השם מאיה ולא הייתי משנה אותו. יש לי שני שמות חיבה: אמי קוראת לי מאיול ואבי קורא לי מייקי. שם משפחתי חיים. מקור שם המשפחה חיים הגיע מברכה למישהו חולה והתפתח לשם משפחה.

חלק ג – המשפחה שלי

אמא קרן – נולדה בישראל, בשנת 1973 כבת בכורה לדבורה ודוד סטרוגו, אחות בכורה במשפחה בת 5 ילדים. גדלה ברוב ילדותה ביקנעם. הוריה קראו לה קרן מהביטוי “קרן אור”. בנוסף, לסבתא של אמא קראו כרמלה והיא הרגישה שזה מספיק קרוב לשמה. אמי מספרת שהייתה לה ילדות מלאה בטיולים, ים וחוויות משפחתיות. בימי שבת היא ואחיה היו מתכנסים במיטת הוריה ומשחקים משחקי פנטומימה וצופים בהצגות של אביה. במהלך ילדותה היא שיתפה את אמה בהכל. אמי מספרת שהיה להם בית פתוח. תמיד היו חברים וכולם הרגישו חופשי. היא סיפרה לי על כך שביום כיפור כשהייתה בכיתה א’ היא החליטה לצום. כמו ברוב ימי הכיפור היא נסעה לסבה וסבתה, נחמן וכרמלה ז”ל ההורים של אביה (סבא וסבתא רבא שלי שזכיתי להכיר). לאחר ששבו מבית הכנסת הגדול סבתה התחילה להפעיל לחץ שתפסיק לצום. בבוקר היא חשבה על רעיון מקורי ואמרה לאמא שמותר לשתות.

כילדה בכיתה א’ אמי האמינה, ושתתה חלב חם עם דבש. מיותר לציין שמכיתה ב’

כבר לא הצליחו לעבוד עליה. כאשר אמי הגיעה לגיל מצוות היא חגגה את בת המצווה שלה בשלושה אירועים שונים, בבית הוריה: האירוע הראשון היה לחברי כיתתה, האירוע השני היה למשפחתה והאירוע השלישי והאחרון, היה לחברים של הוריה. אמי מספרת שאמה הייתה כל כך עייפה אחרי שלושה אירועים בבית, כך שליתר האחים חגגו באולם. היא הוסיפה וסיפרה לי שבת המצווה שלה הייתה בסמוך להולדת אחיה ולכן היא לבשה לבת המצווה ולברית את אותו הבגד. כשעלתה לתיכון עברה ללמוד ב”ליאו-בק” שבחיפה. היא הייתה תלמידה משקיענית ואהבה לבלות ולרקוד עם חברים. בתקופת התיכון, כדי שאביה לא ידע באיזו שעה היא חוזרת מבילוי, נהגה לישון אצל סבה וסבתה- שמאי ז”ל ויונה. בכיתה י’ היא יצאה עם חבריה לכיתה בל”ג בעומר למדורה בחוף הדרומי בחיפה. כשטיילה עם שלוש חברותיה לאורך החוף פגע בהן רכב ופצע אותן.

אמי שברה את רגלה ונפצעה בפנים, ושתיים מחברותיה נפצעו קשה. זאת הייתה חוויה שהשפיעה מאוד על אמי. בצבא אמי עשתה קורס קדם צבאי והייתה מש”קית חוי”ה (חינוך וידיעת הארץ). את השירות עשתה אמי בבה”ד חיל הים ונהנתה מאוד. באחת ההדרכות בעכו, כשהסבירה על עלילות נפוליאון הבחינה כי החיילים מצחקקים. אמי לא הבינה מדוע והתחילה לבדוק אם הריצ’רץ’ פתוח או אולי יש לה משהו על הפנים. כששאלה למה הם צוחקים הם הצביעו על משהו מאחוריה, כשסובבה את הראש ראתה את אביה מצלם אותה בוידאו. אמי הייתה נוכחת בכמה אירועים חשובים במדינה כמו: מלחמת יום הכיפורים, הסכם שלום עם מצרים, עלייה של כמיליון יהודים מברית המועצות לארץ, רצח רבין ועוד. אמי עובדת בחברת “גליל הנדסה כסמנכ”לית כספים ובשעות הפנאי אוהבת לטייל, לרקוד, מפגשים חברתיים ומשפחתיים ולהיות בים. והכי חשוב, לבלות איתנו 😊 הערכים שאמי הייתה רוצה לחנך אותי להם הם: לכבד את הזולת, לעשות את המקסימום שלי בכל דבר, חשיבות המשפחה, אהבת הארץ, יושר, אמונה עצמית ואופטימיות.

אבא אייל – נולד בישראל בשנת 1973 לבתיה ומאיר וכאח בחור לארז, שצעיר ממנו בחמש שנים. אביו של אבי עבד ברפאל מהולדת אבי עד צאתו לפנסיה לפני כ5 שנים ואמו הייתה מורה בבית ספר “חוגים” שבחיפה. אבי גדל בחיפה בשכונת הכרמל ובילה את רוב ילדותו במגרש הכדורגל והכדורסל. כשהוא היה בן שתיים עשרה וחצי הוא עבר ללוס אנג’לס עם הוריו ואחיו למשך שנה, שם הוא טייל, הכיר מקומות חדשים, תרבות שונה ולמד עם תלמידים מכל העולם. שם הוא גם עלה לתורה, בטקס מסורתי בהנחיית חב”ד. כאשר הוא חזר לארץ הוא חגג בטקס עם משפחתו המורחבת וחבריו. אבי הרבה לטייל עם משפחתו בארץ בטיולים ובקיץ בחוף הים של חיפה או חוף דור. שם היו מנפחים סירת גומי גדולה ושטים. אבי עבד בעבודות שונות בעיקר כשוטף כלים לצורך רכישת רכב. לפני הצבא טייל לשבועיים עם 4 חברים ליוון ושם עברו הרבה הרפתקאות על אופנועים, מכוניות והפלגות שונות. ביום האחרון כבר נגמר להם הכסף הם נאלצו לישון על הרצפה בנמל התעופה. כשאבי היה בן 18 הוא התגייס לחיל הים כלוחם בספינות הטילים למשך שלוש שנים.

במסגרת השירות הצבאי היה חלק ממשלחת שחיפשה בים האגאי ביוון את שרידי הצוללת דקר. צוללת ישראלית שטבעה בדרכה לישראל בינואר 1968. כששאלתי את אבי אם הוא זוכר סיפור קצר מהצבא הוא סיפר לי שהייתה הפלגה מאוד ארוכה וקשה עם ים גבוה והמון גלים וזאת הייתה הפעם הראשונה שהיו לו מספיק שניצלים כי כל מי שהיה על הספינה הקיא חוץ ממנו. לאחר שהסתיים השירות הצבאי של אבי הוא למד כלכלה ומנהל עסקים וכיום הוא עובד כסמנכ”ל שיווק בבית השקעות “איילון”. כששאלתי את אבי באילו אירועים במדינה הוא היה נוכח הוא סיפר לי שכשהוא היה בן 16 נפטר בתאונה בכינרת אבי רן- שוער מכבי חיפה, הקבוצה אותה אוהד עד ימים אילו. הערכים אותם אבי מחנך אותי לפיהם הם: עצמאות, הגינות, יושרה, נאמנות.

אחותי רוני – נולדה בשנת 2005 בזכרון יעקב. היא לומדת בתיכון המושבה בכיתה ט’. רוני אוהבת לאפות, לרקוד ולעשות ספורט בזמנה הפנוי. מערכת היחסים בנינו מעולה, רוני גדולה ממני בשנתייים ולכן, מצד אחד, היא יכולה לייעץ לי מנסיונה ומצד שני, יש בנינו חברות טובה ואנחנו אוהבות לצחוק ביחד ולעשות שטויות. כששאלתי את רוני אילו זכרונות משותפים יש לנו, היא אמרה לי שהיא זוכרת שכשהיינו בצרפת, היא, אני ואמא ישנו ביחד בחדר ועשינו ערב בנות.

אחי גל – נולד בשנת 2011 בזכרון יעקב. הוא לומד בבית ספר החיטה בכיתה ד’. גל אוהב לשחק כדורסל, משחקי דמיון ובמחשב. מערכת היחסים בנינו מיוחדת מאוד, אנחנו אוהבים לצחוק ולעשות שיגועים ביחד. אנחנו אוהבים לראות טלוויזיה ולדבר. גל מספר לי דברים שקרו לו ומה הוא מרגיש ואני מדברת איתו ומייעצת לו. כששאלתי את גל אילו זכרונות משותפים יש לנו, הוא אמר לי שהוא זוכר שהוא קנה לי ליום הולדת חולצה תואמת לשלו עם תמונה שלנו.

פרק ד – סיפורה של דמות

בחרתי בסבתא דבורה כיוון שאני מחוברת אליה מאוד והיא דמות חשובה ומשמעותית בחיי. היחודיות שלה זה שהיא תמיד יודעת ליעץ לי ובאופן כללי לאנשים. הקשר שלנו מאופיין בכך שהיא מארחת אותי ואת המשפחה אצלה הרבה ואנחנו מדברות המון וצוחקות ביחד. סבתא דבורה נולדה בשנת 1953 בבית החולים רמב”ם שבחיפה ליונה ושמאי בקרמן. שלוש שנים קודם לכן, נולדה אחותה הבכורה, בלהה, וארבע שנים לאחר מכן נולד אחיה הצעיר, שמוליק. אבא של סבתא, שמאי, נולד בפולין והועבר בגיל 13 לסיביר למחנה עבודה. אמא של סבתא, יונה, נולדה ברומניה והתייתמה מהוריה, אשר מתו מדלקת ריאות, במרווח של חצי שנה, כשהיא הייתה בת 5. אחיה הצעיר של יונה נשאר לגור עם סבתו בבית אבות, אחיה הבוגר עבר לעיר אחרת ואילו יונה אומצה ע”י משפחה ברומניה.

בשלב מסויים, הודיע ​​אחיה הצעיר כי הוא עובר “לארץ” כלומר לארץ ישראל ומיד יונה החליטה לחבור אליו. שניהם הגיעו ארצה והועברו לבית יתומים במוסד “אהבה” בקרית ביאליק. שמאי עלה לארץ באוניית מעפילים אשר נתפסה בחופי חיפה ונשלחה חזרה לקפריסין, שם היה שמאי במחנה מעצר במשך חצי שנה. שוב עלו ארצה והצליחו לחמוק לחוף. שמאי ויונה התגייסו לפלמ”ח ושם הכירו. תוך כדי מלחמת העצמאות, בבית שמש, צלף פגע בעינו של שמאי, אשר איבד את עינו ונפצע קשה בפניו. הוא אמר ליונה שהוא “משחרר אותה”, אך יונה סירבה ובסופו של דבר הם נישאו. החיים לא היו פשוטים. הם גרו בדירת חדר בכרמל צרפתי. סבתי מספרת כי שנת 1950 הייתה שנת שלג ואחותה, בלהה, ישנה בפיילה (אמבטיית מתכת) וקיבלה דלקת ריאות. לאחר זמן מה עברו לגור בבת גלים ואז נולדה סבתא דבורה ואחר כך אחיה. הם גרו בדירת שני חדרים עד שסבתא הייתה בת 17. הם לא חיו בתנאי שפע, אך סבתא מספרת שהייתה שמחה בחלקה. שמאי עבד בחברת חשמל ויונה הייתה עקרת בית. החיים בבת גלים היו מלאי חוויות ואושר. סבתא מספרת על שכונה אחת קטנה ומשפחה אחת גדולה. שעות רבות של ים, בריכה ומשחקים (כמובן שלא בשעות הצהריים). 

משחקים שסבתא וחבריה יצרו בעצמם, מחניים, קפיצה בחבל, גולות, גוגואים ועוד. סבתא הייתה ספורטאית ומאחר שתמיד הייתה גבוהה מכולם, הייתה אלופת הארץ בקפיצה לגובה והצטיינה בריצה למרחקים ארוכים. מצחיק, אבל היא שנאה לרוץ. בתיכון סבתא למדה בגימנסיה ביאליק בהדר הכרמל וכשמלאו לה 17, עברה המשפחה לדירת ארבעה חדרים על שפת הים בבת גלים. באותה תקופה סבתא הכירה את סבא דודו. גם סבא היה תושב בת גלים ולמרות שהיו להם נקודות משיקות בחיים, הם לא הכירו קודם לכן. גם סבא היה ספורטאי וכמו סבתא, היה בתזמורת. סבתא התגייסה לצה”ל ושירתה כמדריכת גדנ”ע. לאחר מכן נישאה לסבא והם עברו לגור באשקלון, שם סבא עבד כצוללן בחברת קו צינור הנפט אילת-אשקלון. סבתא מספרת שלא היה לה קל באשקלון כיוון, שהייתה מאוד קשורה לבית ובכל הזדמנות נסעה להוריה. אחרי לידתן של אמי, קרן (כשהייתה בת 20) ואחותה, לימור, סבתא וסבא חזרו לחיפה. הם גרו בקריות ולאחר מכן עברו ליקנעם עילית, בה הם גרים עד היום. כאשר אימי הייתה בת 3 ולימור הייתה תינוקת, סבתא התחילה ללמוד בסמינר אורנים ועבדה כגננת במשך 12 שנים. 

בזמן הזה נולדו לסבתא וסבא עוד 3 ילדים, סך הכל חמישה ילדים – שהם הדודים שלי! בשלב מסויים סבתא עזבה את עבודתה כגננת והקימה קבוצת כדורמים ביקנעם, בה התאמנו שלושת ילדיה הצעירים יותר. בהמשך דוד שלי ודודה שלי היו שחקנים בנבחרת ישראל (קפטנים) והיום דודתי הצעירה, שונית, מנהלת את המועדון ביקנעם ומאמנת נבחרות. סבתא כיהנה בעצמה כמנהלת נבחרת הנשים הבוגרות כ10 שנים. סבתא וסבא גידלו משפחה מלוכדת, אוהבת ושמחה. המון טיולים, בילויים, כאשר המוטו החשוב היה שהילדים יהיו מחונכים וירכשו מקצועות לחיים, כשסבתא האמינה ברוגע והדרכה שקטה. כיום לסבתא וסבא יש 11 נכדים (בלי עין הרע) והמפגשים המשפחתיים מלאים ברעש, שמחה ואהבה גדולה. כולם מאושרים ביחד, שרים, רוקדים, עושים שטויות וסבתא אומרת שהלב שלה מלא בגאווה. סבתא מספרת שהחיים הם רכבת הרים. לעיתים אנחנו למעלה. לעיתים למטה, אך הדבק שלנו הוא המשפחה הנפלאה שיצרו סבתא וסבא. דואגים אחד לשני, מבלים ביחד, משתפים אחד את השני ונמצאים אחד בשביל השני. סבתא מסכמת שזכינו בדבר החשוב ביותר – משפחה לתפארת!