שמי

שמי הוא ורד. נקראתי על שמה של סבתה של אמא שלי שנקראה רוזיקה.

פרוש השם “רוזיקה” הוא ורד בשפה הרומנית.

יש לי גם שם שני שהוא פנינה, זהו שמה של סבתה של אמי מצד אמא שלה.

אני מאוד אוהבת את שמי. לדעתי הפרח “ורד” הוא פרח עדין ויפה המסמל אהבה, שם זה הוא לא שם “אופנתי” ולכן הוא על זמני.

שמות חיבה:

וירדון- חברותי ומשפחתי קוראים לי כך.

פארטי- אחותי הבכורה קוראת לי כך.

ורדינון- משפחתי קוראת לי כך.

ורודי- אמי קוראת לי כך.

גוני- אחיותי קוראות לי כך.

שם משפחתי 

שם משפחתי הוא שם שאימץ אביו של סבי מאמו. השם “ליטוצ’בסקי” הוא שם נפוץ בקרב האצולה הפולנית והוא ניתן על ידי הקוזאקים ליהודים, במטרה להשפיל ולבזות את האצולה. שמו המקורי של אביו של סבי, הסבא רבא שלי, הינו “וינוגרד”. שם משפחה זה הינו שם יהודי מובחן ומזוהה, ועל מנת שלא לסבול מאנטישמיות בפולין מלאת השנאה, הוא בחר לשנות את שם משפחתו, ובכך להגן על עצמו ועל משפחתו בגולה.

אמא שלי

שמה של אמי הוא גלית, השם ניתן לה מכיוון שאחיה הגדול היה מאוהב בגן בילדה בשם גלית, ואמר להוריו שאם יקראו לתינוקת גלית היא תהיה יפה כמו אותה ילדה מהגן. בנוסף סבי, אביה של אמי, הינו איש ים אשר עבד שנים בצי הסוחר הישראלי, לימד שנים רבות כיצד להוציא רישיון משיט ועד עכשיו, כשהוא בן 75 עדיין מפליג ומחזיק יאכטה בנמל הקישון. השם גלית מתקשר גם לים ולכל הקשור בו, ולכן התאים בצורה מושלמת!.

אמי נולדה במדינת ישראל בשנת 1975 בחודש מרץ, בעיר חיפה. במקצועה היא עובדת סוציאלית אבל אינה עובדת כבר מספר שנים.

התחביבים של אמי הם לבשל, לטייל בטבע ולצפות בסדרות מתח.

אמי הייתה חיילת כאשר רבין נרצח, היא זוכרת היטב את היכן הייתה ומה עשתה כאשר שמעה אודות הרצח הנורא. אמי זוכרת ומספרת שהמצב הפוליטי במדינה באותם זמנים היה מורכב מאוד- הייתה תחושה של פילוג והסתה בקרב קבוצות שונות במדינה. לדעתה של אמי גם כעת ישנם גורמים מסוכנים כאלו בחברה הקוראים לפילוג ושנאת האחר ועלינו כחברה למצוא את המשותף בינינו ולא את המבדיל.

אמי למדה בבית הספר היסודי “דוד ילין” אשר נמצא בעיר חיפה. כאשר סיימה את היסודי עברה לבית הספר “חוגים” שבו הייתה מכיתה ז’ עד כיתה י’ב.

אמי לא קיימה טקס בת מצווה אלא טסה עם סבתי לטיול של כחודשיים בארצות הברית, שם יש לנו משפחה גדולה.

אמי רוצה להעביר לי מסר שאאמין בעצמי וביכולות שלי ושאשאף הכי גבוה שאפשר.

אבא שלי

שמו של אבי הוא מוטי, אבי נקרא כך על שם דוד של סבתו שניספה בשואה ונקרא מרדכי.

אבי נולד בישראל בשנת 1972 בחודש נובמבר, אבי נולד בבית החולים “רמב”ם” שבו עבדה סבתו כאחות. אבי והוריו היתגוררו בנצרת עילית (היום נוף הגליל).

אבי הוא מהנדס והוא סמנכ”ל חברת סטראט-אפ (הזנק) אשר עוסקת בתקשורת לוויינית. החברה בה הוא עובד נמצאת בעיר ראש העין.

אבי סובל מנכות שנגרמה לו עקב מחלה גנטית שירש מאמו. אבי מתקשה בהליכה ולצערי לא מצטרף אלינו למרבית הטיולים שאנו יוצאות אליהן. בשנים האחרונות אבי סובל מכאבי רגליים וחולשה בידיים וכן עייפות רבה, דברים שמגבילים אותו מלעשות איתי פעילויות משותפות שדורשות פעילות ספורטיבית או תנועתית רבה.

אבי חגג בר מצווה בבית הכנסת הגדול בנצרת עילית. לבר המצווה של אבי באה המשפחה המורחבת שלו.

אבי אוהב מאוד לצלם את השקיעה והזריחה ולעיתים אני מצטרפת אליו לצילומים. בנוסף, אנחנו אוהבים לצפות ביחד בסרטים, בעיקר של גיבורי על, אבי ואני משחקים ביחד שחמט בסופי שבוע ולשנינו יש אהבה למחשבים.

אבי רוצה להעביר לי את המסר שאני צריכה להאמין בעצמי ושאני מסוגלת ליותר ממה שאני חושבת.

אחותי אושר

שמה של אחותי ניתן לה על ידי אמי משום שנולדה פגה בשבוע השלושים וארבע להריון במשקל קילו ו400 גרם. כאשר נולדה היה חשש אמיתי שלא תשרוד ולכן אמי, במטרה לשמור על אופטימיות וחשיבה חיובית החליטה שהשם אושר יהלום את אחותי.

אחותי אושר נולדה ב-22.2.02 בבית חולים “בני ציון” אשר בעיר חיפה.

אושר היא עתודאית בטכניון במסלול לימודים הנדסת חומרים- פיזיקה בשנת הלימודים הראשונה.

אושר אוהבת לקרוא ספרים, לעשות יוגה ואנחנו חולקות אהבה לקניית בגדים.

אחותי אושר ואני קרובות מאוד, אנחנו אוהבות לעשות יחד דברים, כגון שופינג, צילום בטבע בישול ועוד. אושר ואני מבינות אחת את השניה מאוד טוב ואוהבות לחלוק רגשות.

לשתינו יש תחומי עניין דומים מאוד כגון פיזיקה, מתמטיקה ומוזיקה.

שתינו לא אוכלות בשר, אושר טבעונית שנים רבות ואני צמחונית מספר חודשים, אז אנחנו נהנות להכין מאכלים טבעוניים ביחד. כאשר יש לה זמן, אושר עוזרת לי עם שיעורי הבית, בעיקר בפיזיקה ומתמטיקה.

אחותי אושר היא המודל לחיקוי שלי ואני שואפת להיות כמוה, אני חושבת שהיא תמיד השיגה מה שהיא רצתה בזכות עצמה ואני מאוד מעריכה אותה.

אחותי ליבי

אחותי ליבי נולדה ב-9.2.05 בבית החולים “בני ציון” בחיפה, ברגע שאמי ראתה את ליבי  היא כבר ידעה שתקרא לה כך כי לדעתה השם ליבי הוא שם תמים וקלאסי בעל קונוטציה חיובית ושיופיו בפשטות שלו.

ליבי היא תלמידת כיתה י’ מופ”ת בבית הספר “שפיה” הסמוך לזכרון יעקב.

ליבי אוהבת לקרוא, לאפות עוגות ועוגיות והיא מאוד מוכשרת בכל עבודות היד.

ליבי נערה שקטה ומופנמת, אבל כאשר אנחנו יחד היא מדברת די הרבה…מערכת היחסים בינינו קרובה מאד, אנחנו מבלות הרבה יחד, בעיקר בשנה האחרונה בה שתינו נמצאות בלמידה בבית. ליבי עלולה להיתפס בעיני אחרים כשקטה ולא מביעה רגשות אבל אני מאד אוהבת אותה ומבינה אותה ואת הרגשות שלה. ליבי ואני חולקות אהבה לבעלי חיים, לצפייה משותפת בטלויזיה ולעבודות יצירה (היא אוהבת את זה יותר ממני, אבל משכנעת אותי ליצור איתה). ליבי עוזרת לי בשיעורי בית, אנחנו מטיילות יחד עם הכלבה שלנו, שוגי, ובהרגשה שלי אנחנו משלימות אחת את השניה – כאשר אני עצובה, ליבי תמיד יודעת לשמח אותי וכאשר היא עצובה, אני מנסה לשפר את מצב רוחה ולהצחיק אותה.

שוגי-הכלבה שלי

שוגי היא הכלבה שלי, היא מגזע מעורב פקינז ולא ידוע. היא נמצאת אצלנו כשש שנים. שוגי הגיעה אלינו דרך חברה של אמי שהיא וטרינרית. שוגי הגיעה לבסיס צבאי לאחר שננטשה על ידי בעליה הראשונים. כאשר הגיעה לבסיס, היתה עדיין גורה אך כבר בהיריון. שוגי המליטה שני גורים, אחד מהם נפטר ישר אחרי הלידה. החיילים בבסיס הצבאי הביאו אותה לארגון “תנו לחיות לחיות”. חברתה של אמי היא וטרינרית שמתנדבת בארגון זה. היא קיבלה לידיה את הטיפול בשוגי. לאחר שטיפלה בה, שוגי הועברה לאומנה זמנית בישוב עין איילה. אמי שוחחה עם חברתה וזו סיפרה לה על שוגי. יום אחרי ששמענו אודותיה וראינו תמונה שלה, נסענו לפגוש אותה. אני ואחיותיי התאהבנו בה ממש ורצינו לקחת אותה מיד. הורינו ביקשו יום נוסף להתארגנות, וביום זה רכשנו עבורה מיטה, אוכל, מתקן לאוכל, רצועה ועוד. חזרנו למחרת לקחת אותה ומאז היא אצלנו. שוגי היא כלבה מלאת אהבה, היא מצליחה לעודד אותי כשאני עצובה, היא מצחיקה אותי מאד כשהיא משתוללת ומשחקת והיא מרגשת אותי בעינייה העצובות. שוגי חוששת מאד מאנשים זרים, בעיקר גברים, והם זוכים ממנה לנביחות רציניות. היא גם פחות אוהבת את החתולים שבגינה למרות שהם אוהבים אותה. שוגי היא חברה אמיתית ואני מחשיבה אותה לבת משפחה. רציתי גם לכתוב ששוגי היא כלבה מאומצת ולא קנויה ולדעתי זה מאד חשוב לאמץ כלבים חסרי בית ולא לקנות כלבים. אני אוהבת את כל סוגי הכלבים אבל קשה לי מאד לחשוב שיש אנשים שמרביעים כלבים עבור כסף. אני מקווה שיותר אנשים יאמצו כלבים ויבינו שכל כלב הוא חבר נאמן ואוהב, לא משנה מאיזה סוג הוא.

דמות מופת 

בחרתי לדון בחלק זה של עבודתי בסבתא רבתא שלי ששמה היה רעיה הרשמן (לבית גרוז’ינסקי). סבתא רעיה הייתה אימה של סבתי, ברוניה, שהיא אמו של אבי. סבתא רעיה נולדה בשנת 1924 באוקראינה ונפטרה בשנת 2014. כאשר נפטרה הייתי כבת שש ואני זוכרת אותה במעורפל בלבד. בחרתי בה משום שעל פי מה שזכור לי וכן על פי מה שמספרים לי הוריי, סבתא רעיה הייתה אישה אמיצה, אשת מקצוע מסורה ואמא וסבתא דואגת ואיכפתית. סיפור חייה של סבתא רעיה השפיע עליי מאד למרות שכפי שכתבתי איני זוכרת אותה היטב; סבתא רעיה נולדה וחיה רוב חייה בתנאים של מחסור וקושי כלכלי, בעת מלחמת העולם השנייה הסתתרה ואף לקחה חלק בתנועת הפרטיזנים, כאשר עלתה ארצה עם בעלה ובנותיה נתקלה בקשיי קליטה משמעותיים ונאלצה להיות המפרנסת העיקרית. בגיל צעיר יחסית, היא התאלמנה ונותרה לבד עם שתי בנותיה. סבתא רעיה עבדה עד היותה כבת 69, אז פרשה לגמלאות. במשך כל חייה סבלה ממחלת הסוכרת והקפידה על משטר דיאטה קפדני לצד הזרקות של תרופת האינסולין מדי יום. הסיפור המיוחד אותו בחרתי לספר התרחש כאשר התגוררה בפולין בזמן השילטון הקומוניסטי; אחרי המלחמה עבדה כאחות מוסמכת במרפאה במפעל גדול לייצור נפט. עבודתה הייתה במשמרות. באותה תקופה היו כנופיות של פורעי חוק שנלחמו נגד המשטר הקומוניסטי. באחד הערבים, כאשר סיימה את משמרתה בעבודה והלכה ברגל חזרה לביתה (באותם הימים אנשים נהגו ללכת מרחקים ארוכים מאד ברגל) היא נחטפה על ידי חברי כנופיה משום שאשתו של ראש הכנופיה עמדה ללדת. סבתא רעיה יילדה את האשה ושוחררה לביתה. אחרי המקרה הזה בעלה ובנותיה נהגו לבוא ברגל ולאסוף אותה מהעבודה. סיפור נוסף מחייה התרחש כאשר הייתה כבר בארץ ועבדה כאחות בבית חולים רמב”ם; סבתא רעיה טיפלה, בין היתר,  בחולי איידס. אחד החולים, ברגע של אובדן הדעת, הוציא לעצמו את האינפוזיה ודחף את המחט לתוך ידה. סבתא רעיה נאלצה לעבור סדרת טיפולים ממושכת על מנת לוודא שלא תחלה גם היא במחלה.

הצילום המצורף צולם מספר חודשים לפני מותה של סבתא רעיה. מספר שבועות לאחר הצילום, סבתא רעיה נפלה ונפגעה. היא סבלה משבר ברגלה אך גם מירידה קוגנטיבית משמעותית. בעקבות כך החליטו סבתי ואחותה להעביר אותה לבית אבות אחר. אני לא ביקרתי אותה בבית האבות האחר, ולכן למעשה הצילום מנציח את המפגש האחרון שלי איתה. בתמונה ניתן לראות את סבתא רעיה במרכז ואת משפחתי הגרעינית סובבת אותה – הוריי, גלית ומוטי, אחיותיי – אושר וליבי ואני. התמונה צולמה סמוך לבית האבות שבו התגוררה, אשר היה בקרית ביאליק. התמונה צולמה באחת השבתות בבוקר, ובמפגש המתועד בה נכחו גם אחות של סבתי, ששמה מוריה, ושני ילדיה, אדם וגל. התמונה מאד מרגשת בעיניי, גם בשל העובדה שהייתה המפגש האחרון שלנו וגם בגלל שסבתא רעיה נמצאת במרכז ואנחנו ברקע שלה. סבתא רעיה היא בסיס התמונה, וגם בסיס המשפחה, ואנחנו סביבה. האוירה בצילום שמחה, כולנו מחויכים, ליבי אחותי עושה לאבי “אוזניים” מאחורי גבו, מזג האויר נראה חמים ומאחורינו שדרת עצים. בראשי היא תמיד תיזכר כפי שהיא בתמונה – שמחה, מחוייכת ומאד מאד אהובה.

גילגולו של חפץ 

החפץ המתואר הינו פסנתר עתיק ששנת הייצור שלו היא 1873 ונמצא בבית סבתי. הפסנתר הוא של חברת “בייסנדורפר” האוסטרית. החברה עצמה נוסדה בשנת 1828 בעיר הבירה, וינה. הפסנתר הינו פסנתר כנף בצבע שחור אשר שמר על צבעו המקורי ומעולם לא נצבע מחדש. בפסנתר כנף המנגנון המכני של הפסנתר נמצא במאוזן לקרקע. לצד מחזיק התווים ישנם מתקנים מיוחדים לנרות, כנראה בשל העובדה שכאשר נוצר החשמל עוד לא היה בנמצא בכל בית. הפסנתר נקנה על ידי סבא וסבתא רבא שלי לפני כשבעים שנה ממשפחה פרטית אשר התגוררה בחיפה. הפסנתר נקנה במקור כדי לשמש את דודתה של אמי, אשר ניגנה בו בילדותה. אולם, כאשר היתה נערה חדלה מלנגן בו וסבתי, שהיתה מוכשרת מאד בנגינה, הפכה לבת המשפחה היחידה שניגנה בו. שם החברה המייצרת מוטבע על מכסה הפסנתר וכן סמל, שהוא ככל הנראה סמל החברה. הפסנתר עשוי מעץ והקלידים עשויים משנהב. הפסנתר ליווה את סבתי מאז שנולדה ועבר עימה בכל תחנות חייה; מרגע לידתה ביישוב פרוסטיג, דרך המעבר המשפחתי לעיר חיפה, עם נישואיה לסבי והמעבר לביתם המשותף. עבור סבתי הפסנתר מסמל את בית ילדותה, הוריה ומשפחתה, את אהבתה למוזיקה ולנגינה ואת הקשר שבין העבר להווה.