שמי

שמי הוא יובל.

משמעות שמי הוא ערוץ טבעי המוביל מים, אשר נשפך אל נחל או נהר.

הוריי קראו לי בשמי מפני שהשם מעיד על זרימה טובה, חיבור לטבע,  שקט ושלווה נפשית.

אני אוהבת את השם שהוריי בחרו לי, וחושבת שהוא מאוד מתאים לאופי שלי.

שם החיבה שהוריי ומשפחתי המורחבת נוהגים לקרוא לי הוא יובלי.

שם משפחתי

שם משפחה זה הוא מסוג השמות שמקורם בשמו של האב.

שם המשפחה עטיה הוא גרסה של השם עויה. עטיה הוא שם משפחה שמקורו במילה הערבית, ומשמעותו היא מתנת אל.

אימי גלית

אימי גלית נולדה בשנת 1979, כ”ה באב תשל”ט.

אימי גדלה בשכונת אברמוביץ’ בראשון לציון,  במשפחה בת ארבעה אחים ולה אחות תאומה ששמה אליה.

אימי היתה קשורה מאוד לסבא וסבתא שלה ז”ל, מכיוון שההורים שלה (סבא וסבתא שלי) היו עובדים עד מאוחר ורוב הזמן היא ואחיה שהו אצל סבא וסבתא. אחד הדברים שסיפרה לי על ילדותה הוא שכאשר רצו לשחק אחד עם השני היו הולכים לבית של החבר, וקוראים לו שיבוא לשחק. באותה תקופה לא היו טלפונים ניידים, ולעשות שיחת טלפון קווי היה מאוד יקר. כאשר היו נפגשים אחר הצהריים הם רכבו על אופניים, שיחקו בכדור, קלאס, חמש אבנים ולפעמים היו מטיילים בשדות וקוטפים פרחים (כשעוד לא היו כל כך הרבה בניינים).

בשנת 1998 התגייסה לצבא ,לקורס מדריכות חי”ר בביסל”ח (בית -ספר למ”כים וחי”ר) בירוחם, ושם עברה קורס שלושה וחצי חודשים שבסופם שובצה להיות מדריכת אכזריות.

אכזרית משרתת את הגדודים של גולני, והיא נגמ”ש- נושא גייסות משוריין. כלי זה לוקח את החיילים לתוך אזור הקרב כדי שלא יכנסו רגלית ויהיו חשופים לירי צלפים.  אימי לימדה את החיילים לנהוג בכלי ואיך לירות בנשקים שנמצאים באכזרית. אימי השתחררה מהצבא בדרגת סגן.

לאחר השחרור התחילה ללמוד בטכניון הנדסת חומרים וכימיה, וסיימה שני תארים ראשונים בהצטיינות. היא המשיכה ללמוד הנדסת חומרים גם בתואר שני ושלישי, וסיימה בהצטיינות. כאשר היא סיימה ללמוד, היא החלה לעבוד כדוקטור להנדסת חומרים במרכז מיקרוסקופיה בפקולטה להנדסת חומרים בטכניון ועוסקת במחקר ומדע של חומרים.

הורי נפגשו בקפיטריה של הטכניון כשהייתה סטודנטית, ומאז הם ביחד. הוריי התחתנו בבית כנסת בשכונת מול היקב בזכרון יעקב והביאו ביחד לעולם ארבעה ילדים.

אימי היא בן אדם מאוד חיובי, היא מכילה, אוהבת, בעלת שמחת חיים ותומכת בכל רגע נתון.

אבי יצחק

אבי נולד בשנת 1972, ב’ בניסן תשל”ב.
אבי גדל בזכרון יעקב בשכונת נווה שרת. אבי הוא בן זקונים במשפחה בת חמישה ילדים ויש לו שתי אחיות ושני אחים.
הספורט והמוזיקה היו חלק משמעותי בחייו והוא והיה משחק המון כדורגל, טניס וטניס שולחן.

אחד הדברים שהכי זכורים לו בתור ילד היו ארוחות שישי וארוחות החג המשפחתיות.

כל יום שישי היו יושבים כל המשפחה סביב השולחן ועושים קידוש, השולחן תמיד היה מלא במאכלים מסורתיים כגון: קוסקוס טוניסאי, בולט, מרמומה (מטבוחה), מעקוד (פשטידת ביצים), בקילה (תבשיל עלי תרד ומנגולד), מסוקי (תערובת ירקות אורז ובשר).

בשכונה שבה גר אבי הייתה חברה מלוכדת, היו קשרי שכנות טובים וכולם עזרו לכולם.

בתקופה ההיא היה נהוג לחגוג בר מצווה באולם, אך אבי לא אהב את הרעיון לחגוג בצורה כזו מאחר והוא טיפוס מופנם, לכן בבר המצווה שלו  המשפחה

המצומצמת נסעו לירושלים ואחיו ואביו הניחו תפילין והתפללו.

בשנת 1990, אבי התגייס לשייטת 13, יחידת הקומנדו הימי של חיל הים, הוא שירת כלוחם ומדריך במסלול ההכשרה במשך 5 שנים. אבי מאוד אהב את מה שעסק בו בצבא ולכן חתם קבע ושירת זמן נוסף.

לאחר הצבא קיבל הצעה להצטרף לחברה שעוסקת בתחום הזיקוקים. אבי הסכים ולאחר תקופה ארוכה של עבודה הפך למנהל שלה. לאחר כמה שנים כמנהל החליט אבי לפתוח עסק עצמאי משלו ליבוא, שיווק והפעלת זיקוקים.

כיום, אבי מנהל חברת עצמאית לזיקוקי דינור אשר עוסקת ביבוא זיקוקי דינור לארץ, הפעלת זיקוקים באירועים גדולים (יום העצמאות) וכן שירותי אחסנה לחומרי נפץ.

כשאבי היה צעיר יחסית אביו נפטר, הוא מרגיש שלא היה לו מספיק זמן איכות עם אבא שלו, ואחד הדברים שכואבים לו הוא שאביו לא הספיק להכיר את אישתו (אמא שלי) ואת ילדיו.

אבא שלי בן אדם מאוד חיובי שאוהב את החיים וחי אותם במלואם. הוא תמיד רואה את חצי הכוס המלאה ובעל סבלנות אין קץ.

אחותי רוני

אחותי הגדולה רוני נולדה ב- 20.12.2000

רוני היא ילדה של אבי מנישואים קודמים, אך למרות זאת יש לנו קשר טוב ומיוחד, ואני מרגישה שהיא אחותי לכל דבר.

רוני משרתת בחיל האוויר בבסיס מצפה רמון ותפקידה בצבא הוא טכנאית מטוסים F16.

רוני היא ילדה מדהימה, תומכת, ונעים להיות בסביבתה.

אני מאוד אוהבת אותה ושמחה שהיא אחותי.

אחותי עומר

אחותי הגדולה עומר נולדה ב- 10.5.2007, כ”ב באייר תשס”ז.

עומר לומדת בבית ספר ניל”י , בכיתה ח.

עומר היא הבת הבכורה לאימי ובת שנייה לאבי.

עומר היא רקדנית בלהקות המחול של זכרון, והיא מאוד אוהבת את זה.

בנוסף, מוזיקה היא חלק בלתי נפרד מחייה, והיא מנגנת על פסנתר מגיל 8. היא מאוד לנגן, בעיקר יצירות של מוזיקה קלאסית, מודרנית וארץ ישראלית.

אחותי עומר גדולה ממני רק בשנה, ולכן גדלנו כמו תאומות. היא החברה הכי טובה שלי, ויש לנו קשר מדהים.  מאוד אכפת לה ממני, היא תמיד שם שאני צריכה אותה, תומכת ועוזרת. עומר מאוד כריזמטית, חברותית, מפרגנת, משקיענית, אכפתית, מצחיקה מאוד, יפה ועם נשמה גדולה.

אחותי עינב

אחותי עינב נולדה ב-17.7.2012.

היא לומדת בבית הספר ניל”י, בכיתה ג.

עינב מאוד אוהבת חיות ואת הטבע, זה הבית השני שלה.

אחד התחביבים של עינב זה רכיבה על סוסים, והיא מאוד אוהבת את זה.

בנוסף, היא מאוד אוהבת מוזיקה והיא מנגנת על פסנתר.

עינב היא ילדה מאוד מוכשרת ויצירתית, ובזמנה החופשי היא מאוד אוהבת לעשות יצירות ואוריגמי.

עינב ילדה רגישה, תומכת, מצחיקה, מפרגנת ובעלת חיוך כובש.

היחסים שלנו מדהימים, והיא תמיד שם בשבילי, תומכת, עוזרת ומחבקת.

אחי אמיר

אחי אמיר נולד ב- 28.12.2015, והוא הקטן ביותר במשפחה.

אמיר בגן חובה ששמו זמארין.

התחביב הגדול ביותר שלו הוא מכוניות. הוא מאוד אוהב לשחק במכוניות, ולצפות בתוכניות על מכוניות.

ספורט הוא חלק גדול בחייו של אמיר. הוא מאוד אוהב לשחק כדורגל, ולרכב על אופניים בשטח.

אני ואמיר, למרות גילו הצעיר, מאוד קשורים אחד לשני, ואוהבים לשחק ולבלות יחד.

אמיר הוא ילד מאוד חמוד, מצחיק וחייכן.

 יש לי משפחה מדהימה.

הבית תמיד מלא באווירה טובה ונעימה.

אנחנו משפחה מאוחדת, אוהבים מאוד אחד את השני ויודעים שמשפחה היא לנצח!

סבתא הלן ז”ל

סבתי הלן ז”ל נולדה ב- 27.12.1934, כ”א בטבת תרצ”ה, בבית חולים ממשלתי בטוניס שבטוניסיה למשפחת דנה. בזמן לידתה של סבתי אמה נפטרה.

סבתי למדה בבית ספר אליאנס בתוניס, היא הייתה חברה בעליות נוער, דיברה בבית הצרפתית ובתוניסאית וגדלה עם אביה.

בגיל 21 עלתה ארצה עם עליית הנוער, העלייה ארצה הייתה דרך צרפת, במשך חודש שהתה במחנה “ארנס” שבמרסיי ומשם עלתה ארצה באונייה לנמל חיפה. מחיפה נסעה למושב עזריקם שליד באר טוביה. סבתי עלתה לארץ בלי אביה כדי לראות את המצב בארץ ולאחר מכן להביא אותו, אך אביה חלה ונפטר בטרם עלה לארץ.

סבתא עלתה לארץ בשנת 1957 מכיוון שבשנת 1956 קיבלו הערבם עצמאות והצרפתיים עזבו את טוניס, הערבים החלו להתנכל ליהודים, הם חטפו בנות יהודיות והתחתנו איתן בכוח. סבתי פחדה מיחסם של הערבים אל היהודים לאחר עצמאותם וחליטה לעלות לארץ ישראל דרך עליית הנוער למרות שאביה אינו רצה לעלות איתה.

סבתי הייתה צריכה להיות חברת קיבוץ במסגרת עליית הנוער בארץ, אך שנסעה לבקר קרובים בזכרון פגשה את סבא חיים ולאחר חמישה חודשים ב-8 לינואר 1958 התחתנו במועדון שכונתי בזכרון. כל השכונה עמלה וטרחה לרגל החתונה, היות וזו הייתה החתונה הראשונה בשכונה ושם נולדו חמשת ילדיה.

לאחר שהתחתנה עם סבא, יצאה לקורס אחיות ועבדה כאחות בבית החולים סינטוריום בבנימינה. כמה שנים לאחר מכן עברה לבית החולים “מלבן” בפרדס חנה עד שיצאה לגמלאות.

 לאחר שחיתנה את חמשת ילדיה, ולאחר שנפטר סבא חיים נשארה סבתא לבד בביתה בזיכרון יעקב (אותו הבית הראשון שגרה בו מיום חתונתה).

לצערי, סבתי נפטרה בשנת 2019.

סבתי הייתה אישה מדהימה, נדיבה, אוהבת, ותמיד דואגת שיהיה לכולם טוב.

לי ולסבתי היה קשר מדהים, ואני שמחה על כל רגע שהיה לי איתה.

סבא חיים ז”ל

סבא חיים עטיה ז”ל נולד ב- 23.6.1929, ט”ו בסיוון תרפ”ט ונפטר בטרם נולדתי ב-2002.

סבא חיים בן יחיד אשר נולד לאימו לאחר הרבה שנים של ציפייה, ולאחר לידתו אימו לא יכלה להוליד עוד ילדים.

סבי גר בטוניס, אביו של סבי (סבא רבה שלי) היה צורף והיה לו חנות תכשיטי זהב.

סבי למד בבית ספר ממשלתי, הוא למד עברית ע”י לימוד תורה. בגיל 13 ערכו לו חגיגת בר מצווה בבית הכנסת הגדול בעיר. בבית הוריו דיבר סבי תוניסאית וצרפתית.

ב- 1939 שסבי היה בן 10 הגרמנים נכנסו לטוניס והפגיזו את העיר (עיר הנמל). אנשי העיר “סוס” ברחו להתגורר בכפרים ערביים, בניהם היו סבי ואימו, שם גרו 3 שנים אך ב1942 החליטו האנגלים והאמריקאים לחדור לטוניסיה.

אביו של סבי נשאר לעבוד ב”סוס” בשביל הגרמנים והיה נוסע פעם בשבוע לכפר הערבי בו התגוררו סבי ואימו. בשנת 1942 חזרו סבי ואימו ל”סוס” והתחילו לבנות הכל מחדש, את הבית והחנות תכשיטים למרות שזו הייתה עבודה קשה מאוד מכיוון שנגנב משם כל הזהב.

בשנת 1956 קיבלו הערבים את העצמאות והצרפים נאלצו לעזוב את המדינה. ליהודים עם האזרחות הצרפתית היה מותר לקחת את חפציהם ואת רכושם לאן שעזבו. אולם, היהודים בעלי האזרחות התוניסאית היו צריכים להשאיר את כל רכושם שם. לכן ב- 1957 עזבו סבי והוריו למרסיי שבצרפת, שם שהו במחנה כ- 15 יום ולאחר מכן עלו ארצה באוניה ששמה “ארצה” לנמל חיפה ומשם לזיכרון יעקב, שם סבי הכיר את סבתי הלן והתחתן איתה.

עם הגעתו של סבא חיים ומשפחתו לזיכרון יעקב לא היו הרבה מקומות עבודה. לכן סבא רבה יעקב עבד ביקב בזיכרון יעקב וסבי חיים עבד בחברת מקורות, ולאחר מען עבד במפעל “אבן וסיד” שלמרגלות ישוב שפייה.

סבא חיים היה איש חם ואוהב הוא מאוד אהב את נכדיו והרבה לשהות במחציתם.

לפי סיפוריה של סבתא, סבא היה מוכן לנסוע לתוניסיה אך רק למטרות טיול או ביקור. סיקרן אותו מאוד לראות אם הבית בו גדל עדיין קיים, לבקר בבית הספר ובבית הכנסת שבו חגג את בר המצווה.

לצערי סבא חיים נפטר בשנת 2002 ולא מימש את חלומו לבקר בתוניסיה.

סבא משה

סבא משה הוא סבי מצד אמא.

סבי  נולד ב- 22.1.1948, י”א בשבט תש”ח, במצרים, קהיר.

סבי עלה לארץ  בשנת 1949, כשהיה בן שנה וחצי. בתקופה הזו ארץ ישראל  עוד לא נבנתה ולא היו בתים, לכן העבירו את כל המשפחות למעברות ושם גרו סבי ומשפחתו. במעברות, הוא ומשפחתו ישנו על מיטות ברזל מתקפלות.  סבי ומשפחתו עזבו את ביתם בקהיר מכיוון שרצו לגור בארץ ישראל, למרות התנאים הקשים שהיו בארץ בתקופה זו. ולכן שיר זה מזכיר לו את הקושי ע השמחה בעלייה לארץ ישראל

במעברה דיברו בספניולית עד שעלה לכיתה א’ ולאחר מכן התחילו לדבר בעברית.

בבית הספר שיחק עם חבריו משחקי חצר כגון: שבע אבנים, קלאס, מחניים, “דודס” – ארבע מקלות.

בשנת 1966 סבי התגייס לחיל האוויר ושירת כטכנאי מוטס. לאחר סיום שירותו בצבא המשיך סבי לעסוק כטכנאי מטוסים והחל לעבוד באל-על, בשנת 1992 יצא לקורס מהנדסי טיס והטיס את מטוסי בואינג 747-200 של החברה. סבי עבד באל- על 45 שנה ובשנת 2015 בגיל 67 פרש לגימלאות.

בגיל 22 (כשהשתחרר מהצבא), סבי וסבתי התחתנו בתל- אביב באולם האירועים “היכל הפאר”, נולדו להם ארבעה ילדים ועד היום הם נשואים באושר רב.

מבית הוריו לקח סבי הרבה תמונות והפך אותן לאלבום שהוא שומר  עד היום בביתו.

אני מאוד אוהבת את סבי וכיף לי לדבר איתו על פוליטיקה, אני מאחלת לו עוד הרבה שנים של אושר ובריאות ושימשיך לבוא אלינו ולבלות איתנו זמן איכות.

סבתא שרה

סבתא שרה היא סבתי מצד אמא.

סבתי בת 68 והיא נולדה ב- 17.10.1951, י”ח בתשרי תשי”ב, ארץ ישראל. לסבתי אח אחד שנהרג במלחמה.

לסבתי לא היו חוגים שהייתה קטנה היא שחקה עם חברותיה כל הזמן בחצר השכונתית.

שסבתי הייתה קטנה, מאוד אהבה לאסוף פרחים ולייבש אותם בספרים.

בבית הספר שיחקה עם חבריה חברותיה משחקי חצר כגון : קלאס, גוגואים, גומי רגליים, סבתא סורגת ועוד.

איך סבי וסבתי נפגשו?

אבא של סבא ואבא של סבתא עבדו כשוטרים בתחנת משטרה בגדרה, לקראת חג הפסח בשנת 1967 היתה כוננות גבוהה ושניהם היו בתורנות ערב החג. בכדי לחגוג את החג עם המשפחות הגיעו כולם לתחנת המשטרה שם חגגו את ערב חג הפסח.

סבתי ראתה את סבי והתאהבה בו מייד וכך גם סבי. לאחר מכן דיברו ודיברו והחליטו לצאת לדייט, כשהיא בת 17 והוא בן 20. כשהייתה בת 18.5 סבי הציעה נישואים לסבתי והיא הסכימה.

בגיל 19 התחתנה עם סבי ובעקבות גילה הצעיר לא התגייסה לצבא. לאחר החתונה למדה הנהלת חשבונות ועבדה כמנהלת חשבונות בבנק.

בגיל 21 סבתי איבדה את אחיה אליהו שנהרג במלחמת יום הכיפורים בקרב ב”חווה הסינית” בסיני שהיה בן 23, זה היה משבר גדול לה ולמשפחה, סבתי היה מאוד קרובה אליו והיא אהבה אותו מאוד. היא נשארה בת יחידה ולקחה על עצמה להישאר קרוב להוריה. עד היום היא מרגישה תחושת החמצה שאחיה אליהו לא זכה לחיות את החיים במלואם ולהקים משפחה.

סבתי לקחה המון תמונות משפחתיות מבית הוריה, היא שומרת אותן עד היום.

היום סבתא שלי פרשה לגימלאות ועושה חיים עם סבא.

מאכל טוניסאי מסורתי

פקיילה היא תבשיל טוניסאי מסורתי העשוי מעלי סלק או תרד מאודים, ומוגש  עם בשר ושעועית.

הפקיילה היא מנת הדגל של המטבח הטוניסאי.

את הפקיילה נהוג להגיש עם קוסקוס.  ארוחות קוסקוס נחשבות לארוחות חגיגיות בקרב יהודי טוניס, ולכן נהוג להגיש את הפקיילה באירועים משפחתיים כגון שבת חתן, אירוסין, חינה ועוד.

אבי מספר שאימו, (סבתי הלן), שעלתה ארצה מטוניס, הייתה מכינה לו ולאחיו את הפקיילה כמעט כל יום שישי. אבי אוהב מאוד את הפקיילה, וכל יום שישי היה מחכה בקוצר רוח לארוחה. את הקוסקוס שהיה מוגש עם הפקיילה, אימו הייתה מכינה לבד.

סבתי הלן לימדה את אימי איך להכין את הפקיילה והקוסקוס, וירשה את המתכון.

גם לאחר מותה של סבתי הלן, אימי ממשיכה להכין לנו את הפקיילה באותו המתכון של סבתי.