

שמי
שמי הוא מעיין,
משמעות השם שלי היא בריכה הנוצרת מנביעת מים.
אני אוהב את השם שלי למרות שלרוב נותנים את השם הזה לבנות, אני אוהב את שמי כי הוא קשור למים ואני מאוד אוהב מים.
יש לי הרבה שמות חיבה: מעייני ככה הורי קוראים לי,
מעיינות ככה חברי לכיתה קוראים לי,
ומע’יה ככה הילדים שאיתי בקבוצת השחייה קוראים לי

שם משפחתי

אבא אורי
שם אבי הוא אורי משמעות השם היא שם זה מגיעה משיר עקרה של רחל המשוררת וסבא וסבתא אהוב את שם זה מאוד.
אבי נולד ב ישראל בשנת 17.12.1975,
אבי מהנדס אלקטרוניקה הוא עובד בחברה שמפתחת דפיברילטור (מכשיר מציל חיים) תת עורי.
תחביביו הם ספורט לטיל בחיק הטבע עבודות נגרות להיות בחיק המשפחה.
כשאבי היה בערך בן 8 הוא גר בארצות הברי בבית גדול עם שומרים בכניסה, ממול הבית היה פארק גדול ושם הוא נהג לשחק בייסבול אחר הצוהריים אחד במהלך המשחק החובט העיף את המחבט מהיד ישר אל תוך הפרצוף של אבי מהמכה נפתחה לו הגבה וירד לו מלא דם הוא רץ עם דודה שלי לבית אבל סבא וסבתא לא פתחו לו את הדלת בגלל אינטרקום והשומרים בכניסה לא היו מוכנים לפתוח את הדלת בגלל כל הדם שירד מהגבה בסוף משהו קראה לסבא והם נסעו לבית חולים לתפור את הגבה.
המסר שאבי רוצה שאני אתכנך מימנו הוא תהייה אדם טוב ותעשה דברים טובים לך ולסביבתך אז יחזירו לך באותו מטבע.

אמא לימור
שם אמא הוא לימור משמעות שמה לי בושם (מור זה בושם).
אמי נולדה בישראל בעיר נהרייה בשנת 20.2.1974.
אמא שלי היא מורה,
התחביבים שלה הם לטייל, נגרות, סריגה, לבלות עם המשפחה ואומנויות לחימה (קיטאידו)
כשאמי הייתה ילדה בערך בת 8 בזמן מלחמת לבנון, היו כל הזמן התקפות קטיושות על העיר נהריה בה היא גדלה. לכן היא בילתה הרבה זמן במקלט עם המשפחה שלה. היו לפעמים תקופות ממש ארוכות שהיה אסור לה לצאת מהמקלט ולחזור הביתה .
באותה תקופה היא גידלה זחלי משי וההורים שלה לא הרשו לה לקחת אותם איתה למקלט אז הם נשארו בבית (קומה 3). כל יום סבא היה עולה לטפל בהם ובסוף יום אחד אמא שלה הרשתה לה לעלותו הביתה היא ראתה שהזחלים כבר הפכו לפרפרים. אמא הייתה עצובה שהיא לא ראתה את כל שלבי ההתפתחות שלהם וגם היא הבינה שהיא הייתה מלא מלא זמן במקלט.
המסר שאמי רצתה להעביר אלי ובעקבותו אני אתכנך הוא שהיא רוצה שתמיד אוהב את מה שאני עושה ואת מי שאני.
שאני יהיה רחום כלפיי אנשים אחרים ושאעשה הכי טוב שאני יכול במה שאני בוחר לעשות

אחי גילעד
אחי גילעד נולד בישראל ב תאריך 15.11.2005 .
משמות שמו היא גיל לעד (שימחה לעד)
אחי לומד בתיכון המושבה
תחומי עינינו הם לגלוש לנגן תופים + פסנתר לטייל ואיך לא?! לחרוש אל המחשב מערכת היחסים שלנו טובה אנחנו לא רבים הרבה.
המשותף בני לבי אחי זה ששנינו ג’ינג’ים אנחנו אוהבים לשחק במחשב
ואנחנו אוהבים חיות.
יש לנו הרבה חוויות משותפות טיסה לחול x 3 פעם ישנו ביחד באותו חדר, טיולים משפחתים.

אחותי יעל
אחותי יעל נולדה בישראל 19.10.2011,
משמעות שמה היא חייה מהטבע,
היא לומדת בבית ספר יסמין שבבנימינה בבית ספר זה לומדם בשיטת לימוד אנתרופוסופי.
התחביבים של אחותי הם לקפוץ שעות בטרמפולינה, לשחק בבובות וליצור.
מערכת היחסים בני לבין אחותי היא טובה אנחנו רבים מידי פעם ומשחקים הרבה.
שנינו דומים לאבא שלי אנחנו אוהבים לשחק במחשב (מיינקרפט).
החוויות המשותפות שלי ושל אחותי הן טיולים טיסות לחו”ל פעם גם ישנו באותו החדר ודיברנו הרבה לפני השינה.

לפי דעתי מה שמאפין את משפחתנו זה שאנחנו מאוד אוהבים לטייל ולשחק ביחד,
אני מאוד אוהב את המשפחה שלי ואני חושב שאין משפחה אחרת ברמה הזאת.
סיפורה של דמות
סבא אפרים – אבא של אמא
סבי נולד בתאריך 18.3.1946 בעיר יאסי ברומניה. יש לו שתי אחיות הוא הבכור: פנינה, ומרגלית (ז”ל). לאבא של סבא קראו ברקו ולאמו קראו אתי. כשסבא נולד הוריו קראו לו פיליפ, ביידיש זה פרויקה, וכשהגיע לארץ עברתו לו את השם לאפרים.
סבי מספר שהוריו לא רצו להתחתן או להביא ילדים בתקופת מלחמת העולם השנייה, לכן ילדו את הילדים בגיל מבוגר יחסית. ברומניה אביו היה בעל חנות כל בו ואמו עבדה בחנות פרחים. הוריו גרו במקום עם הרבה יהודים אך מעולם לא סיפרו איך עברו את המלחמה. הוא זוכר שדודתו סיפרה פעם שאמו שרדה את השואה בזכות יופייה. הייתה בלונדינית עם עיניים כחולות ואנשים היו מגיעים לחנות בה עבדה רק כדי לדבר איתה.
סבי עלה לארץ בשנת 1951 בגיל ארבע וחצי הם עלו באוניה כאשר כל הדרך היה אסור להם לעלות על הסיפון ומה שהוא זוכר מההפלגה זה את החלון העגול שהיה בבטן האוניה ודרכו היה מסתכל שעות ארוכות.
כשהגיעו לארץ, בחודש מאי, העמיסו אותם על משאית פתוחה עם עוד ארבע משפחות. באותו יום ירד גשם והורידו אותם בבאר שבע במחנה אוהלים.
אימו הייתה בחודש תשיעי.
אחרי כמה ימים, משפחה שכבר הייתה בארץ לקחה אותם לעכו. אביו נשאר בבאר שבע על מנת לממש את זכאות התלושים עד שיאשרו להם העברה. לאחר מכן הם עברו לנהריה שם גרו בצריף מפח. בתוך הצריף התנאים היו קשים השירותים היו משותפים לכמה צריפים. אחת לכמה חודשים היו מפנים את הצואה.
את האוכל קיררו בתוך חביות עם גושי קרח שהיו קונים לפי גודל. אביו עבד בארץ כפועל בניין ואמו הייתה טבחית. במשך שנים עבדה בבית קי – בית הבראה לנכים בנהריה.
סבי מספר כי למרות שלאף אחד במעברה בנהריה לא היה הרבה, הייתה חברות עמוקה מאד בין העולים מעירק רומניה ופולין. בהתחלה אף אחד לא הבין אחד את השני אבל בסוף נהייתה חברות טובה מבחינתו, השכנים מהמעברה הם יותר ממשפחה. הוא סיפר שכאשר בתי השיכון נבנו הם היו אמורים לעבור 4 משפחות לבית. בהתחלה רק דירה אחת הייתה מוכנה ואף אחד לא הסכים לעבור והעדיפו לחכות שכל הדירות תהיינה מוכנות ולעבור ביחד למרות התנאים הקשים.
סבי למד עד כיתה ט’ ולאחר מכן למד מקצוע. הוא עבד במפעל ופעם בשבוע היה הולך לבית הספר. הוא זוכר שכשחגג את בר המצווה שלו כל הדיירים פתחו את דלתות הבתים והאורחים חגגו בין הבתים. בבית הוריו דיברו איתו רומנית ובבית הספר עם החברים דיבר עברית.
סבא התגייס לצבא בשנת 1964 הוא היה המחזור הראשון שנסע בטנק אמריקאי. הם הובילו את הטנקים הראשונים והיו הראשונים ללמוד עליהם. בשנת 1967 הוא השתחרר מהצבא, שובעיים לאחר השחרור מהצבא פרצה מלחמת ששת הימים. סבי חזר מיד לצבא ונלחם בסיני, תוך שישה ימים הם כבשו את סיני. הם הגיעו עד לתעלת סואץ ונעצרו שם כי כל הצבא המצרי קרס ולא נשאר ממנו דבר. הם יכלו לכבוש את כל מצרים אך לא התקבלה פקודה כזו. בשישה ימים הם כבשו שטח שהיה גדול יותר משטח מדינת ישראל. בזמן המלחמה הוא נעצר עם הטנק ויצא לחלץ עצמות, טייל מעט והתרחק מהטנק, פתאום קלט מאחורי השיחים 10 חיילים מצרים מתחבאים. הוא הבין שהוא רחוק מהטנק ולבד מיד התחיל לירות לרגלים שלהם, המצרים הופתעו, זרקו את הנשק והרימו ידיים וסבא שלי לקח אותם כשבויים.
בשנת 1973 ביום כיפור בצהריים המצרים פלשו לישראל והחלה מלחמת יום הכיפורים. סבי היה בחצר כשפתאום עצר לידו אוטובוס ואמרו לו לעלות מהר, שפרצה מלחמה. הוא נפרד מסבתא שלי שנשארה עם תינוק בן חצי שנה ובהריון עם אמא שלי.
הוא שוב נלחם בסיני באזור התעלה הפעם המלחמה הייתה הרבה יותר קשה וכמעט כל החברים שלו בטנקים לידו נהרגו. בשבוע האחרון של המלחמה באישון לילה הם עלו עם הטנק על דוברה (כמו מצוף גדול) על מנת לעבור את התעלה בשקט ולהפתיע את המצרים. הם הגיעו לעיק סואץ, הקיפו את התעלה והפציצו אותם. רוב הטנקים נפגעו ושקעו בדרך והטנק שלו הצליח בדרך נס לעבור. הוא מספר שהכל מסביב היה נראה כמו פיצוצים שעושים בסרטים…. זאת הייתה מלחמה מאד קשה ונהרגו 3000 חיילים ועוד אלפים נפצעו. הרבה מהחברים שלו חזרו מהמלחמה עם הלם קרב. עד היום סבא בקשר קרוב מאד עם החברים שלחם איתם.
לאחר המלחמה סבא שלי הצטרף למפעל שהקים אבא של סבתא שלי והמשיך לפתח אותו. המפעל (שאני אוהב לבקר בו) מייצר מיכלים גדולים ועוד דברים מיוחדים ממתכת, בעיקר למפעלים פטרוכימיים. סבא שלי חגג לאחרונה 75 שנים ועדיין מנהל את המפעל, הוא מאד אוהב את העבודה שלו ומקווה להמשיך לעבוד בה כל עוד הוא יכול.


Published: Jan 13, 2021
Latest Revision: Jan 13, 2021
Ourboox Unique Identifier: OB-1003222
Copyright © 2021