כל מיני סיפורים

ממלכת התסרוקות

כמו שכולם מכירים תמר הנסיכה התינוקת, שובל ונעמה הנסיכות התאומות.                                                      יום אחד, יום רגיל  שובל עשתה לתמר תסרוקת [מאוד יפה].שובל הראתה לנעמה את התסרוקת שעשתה לתמר, נעמה אמרה “יש לי רעיון אולי נלך לממלכת התסרוקות?” כן כן השיבו במקהלה שובל ותמר, חה חה חה  צחקקו הנסיכות. ילא בואו!, אני באה אני באה!

הבנות חבשו את הכתר, לאחר מכן הבנות אמרו  שהם רוצות להגיע לממלכת התסרוקות, הכתר נצץ ונצץ עד שלבסוף הן מוצאות את עצמן בממלכת התסרוקות.

ייה יהה הן שומעות, תמר נבהלה והתחילה לבכות, “אל תיבהלי” הכל בסדר הרגיעה אותה נעמה.

הנסיכות מתקדמות באטיות כשרואות ילדה מסכנה בוכה. “מה קרה?” שאלה תמר.

“היי אני מילי אני בוכה מכיוון שאף אחד לא בא לעשות תסרוקות” יבבה,

“אנחנו באנו” השיבה נעמה.

“באמת?” “כן ברור שכן”. אוקי אז איזה תסרוקת תירצו את קראנ או זאת         את תסרוקת ברקוד   ?

“את במקרה יודעת לעשות את התסרוקת?”

“בטח שאני יודעת, אני אעשה לכם אותה”.

כשסיימה הראתה להם במראה[ זה היה מושלם.]

ביי ביי נופפה להם לשלום להתראות.

והם חיו באושר באושר עד לעצם היום הזה

ממלכת הלבבות

כמו שכולם מכירים תמר הנסיכה התינוקת, שובל ונעמה הנסיכות התאומות.                            “יש יש יש” צחקקה נעמה, “ממה את מתלהבת?” אמרה שובל, היום יש את פסטיבל הלבבות בממלכת הלבבות, אני תמיד צופה בזה בטלוויזיה אבל הפעם קיבלתי הזמנה לפסטיבל מהחברה שלי בממלכת הלבבות החברה ליב, אני כל כך מתרגשת.                                                   אני ותמר גם יכולות לבוא? או שהיא נתנה רק לך הזמנה?                                                   בטח שאתם יכולות לבוא היא הביאה לי הזמנה, ושאלה אותי כמה אחיות יש לי אמרתי לה 2 אז היא הביאה לי 3 הזמנות אחד לי ו2 לכם.

תודה תודה, שובל רצה להגיד לתמר תחדשות הטובות.

ילא למה אתם מחכות בואו נלך אמרו תמר ושובל,

ואני חשבתי שאני אוהבת את הפסטיבל, לא ידעתי שאתם כל כך אוהבות. הבנות שטו בסירה, לבסוף הגיעו לממלכת הלבבות.

הן ראו את ליב, ליב ונעמה התחבקו. [אסור להתחבק בקורונה.]  “באו נלך לשתות משקאות” אמרה שובל, ליב אמרה “הידעתם שהכוסות של המשקאות שלנו בצורת לב?”

אבל כשהגיעו לא ראו משקאות בצורת לב אלא בצורת עיגול. מה קרה כן שאלה ליב את המוכר? “ירד גשם מהשמים והמיס את הכוסות לצורת עיגול,  אין לי זמן להכין כוסות חדשות בצורת לב”. “אנחנו נעזור” אמרה ליב נכון בנות? בטח בשיחה אמרו במקלה. ילא מתחילים! לקח להם 30 דקות לעשות. טוב אמרה ליב עכשיו אפשר לשתות שיק פרות מרענן?

היה להם מאוד, כיף ושנים אחרי באו כל פעם לפסטיבל.

מאמצים כלבים!

פעם אחת בעיר גדולה חיה משפחה, אמא אבא וזואי.

זואי הייתה בדרך ללכת לבית הספר גראן פרי שהיה הבית ספר המובחר בעיר.

זואי הגיעה לבית הספר שמחה ומאושרת,

עד שראתה את קלואי הילדה השוויצרית מהשכבה שמעליה מלטפת את עשרת  גוריה:

פוץ, נוני, צוף, צוצי, כרמל, פופי, נוצי, ניצנוץ, טולי וחלי.

קלואי אמרה לחברתה סברינה “אהה זאת הילדה החנונית מהשכבה מתחתי בחיים לא יסכימו לה עשרה גורים”.

זואי גלגלה עניים ונכנסה לכיתתה.

בכיתה חכתה המורה שושי שהתעצבנה על איחורה.

זואי הרכינה את ראשה ואמרה” סליחה המורה”.

שהסתיימו לימודיה חזרה הביתה רצה לחדרה ובכתה.

אמה דפקה על דלת החדר של זואי,

“אני ישנה” אמרה זואי ,

“מי שישנה לא מדברת” צחקקה אמה.

אמה פתחה את הדלת ושאלה “מה קרה מתוקה?”

“אני רוצה גורים” אמרה זואי.

“זה אחריות גדולה מידי, שלא תחשבי על זה יותר”.

כשזואי נרדמה, אמה ואביה התיעצו ולבסוף החליטו לקנות ליום הולדתה שבעוד חודש שתי גורים, “אל תספר לזואי זאת תהיה מתנת יום הולדת נפלאה”.

בבוקר יום רביעי החליטה זואי לגנוב את גוריה של קלואי.

כשהסתיימו לימודיה, קלואי בדיוק הלכה לשירותים, זואי מהירה לכיתתה של קלואי כדאי לגנוב את טולי ונוני.

“ואוי קשה לתפוס אותם” מלמלה לעצמה זואי “איך קלואי מסתדרת איתם?”.

ובאותה שניה ראתה את קלואי חוזרת מהשירותים ומהרה להתחבא בארון עם טולי ונוני.

שנגמרו הלימודים. חזרה זואי הביתה ומהרה להחביא את הכלבים לפני שההורים יבואו לביתם.

שההורים חזרו הביתה שמעו קולות נביחה.

שהיא ראתה שהוריה חוזרים הביתה מהרה להחביא את טולי ונוני.

“זואי, מה זה? מה אנחנו שומעים?”

“כלום אמא רק ניסיתי לנבוח כמו כלב, את יודעת שאני רוצה להיות בחוג חיקויים”.

כשהחשיך זואי לאט לאט התחרתה על מעשיה והחליטה להחזיר את הגורים בלי שקלואי תראה.

בבוקר יום חמישי שהתחיל הלימודים, זואי הצביעה לשירותים כדי להחזיר את טולי ונוני.

היא יצאה לשירותים ובדרכה ראתה את קלואי וחברותיה מדברות ואומרות “תלכו לחפש את טולי ונוני, הם חייבים להיות איפה שהוא בבית הספר”, קלואי פנתה אל זואי ואמרה “רוצה לעזור לנו לחפש את נוני ותולי?”

“הייתי שמחה לעזור אבל יש לי שיעור” אמרה זואי ופניה האדימו.

טולי נבח לפני קלואי כי רצה אותה,

“אוי בנות תראו זואי מצאה את טולי ונוני” אמרה קלואי “אלף תודות לך”.

“בכיף אבל אני חייבת לספר לך משהו…אני גנבתי את טולי ונוני אבל אני ממש מצטערת” מלמלה זואי “אני ממש קנאתי בך ולא יכולתי לשלוט בעצמי, אני כל כך מצטערת”.

“זה בסדר אני מבינה את ההרגשה, זה לא נעים” אמרה קלואי “ואני גם צריכה לבקש מימך סליחה על כל השנים שהתנהגתי אליך בצורה כזאת, חברות?” אמרה קלואי וחיכה חיוך קטן,

“בטח” אמרה זואי וחיכה.

כעבור חודש…

“היום יום הולדת היום יום הולדת היום יום הולדת לזואי” אמרו חבריה .

“הבנו לך מתנה” חיכה אמא “בואי תפתחי אותה”.

היא פתחה את המתנה וקפצו שתי גורים, “אני יקרא להם פלא ודבש”

ומאז זואי והגורים חיים באושר ואושר…

יום המשאלות!

רוצים לדעת למה קוראים לסיפור יום המשאלות? אז הנה התשובה…

בכפר קטן בשם “מיוזיקמוד” היו שתי בקתות,

בבקתה האדומה גרו ארבעה אחיות ואמא,

ובבקתה הכחולה גרו ארבע אחים ואמא.

יום אחד הילדים נפגשו לשחק מחניים (או כמו שהם קוראים לזה בכפר “מחניים שתים”) בנים מול בנות.

טופז מסרה את הכדור לקשת אבל בטעות פגעה לקשת באפה שכבר היה חבוש (בגלל שפעם בטעות ראתה דרקון ונפלה על האף מרוב בהלה).

“סליחה”, אמרה טופז “לא התכוונתי”,

“היא חייבת אמבולנס!” אמר זוני בבהלה,

“חייבים לקרוא להורים שלה! יש לכם פלאפון בנים?” שאלה כרמל,

“לי אין”  “וגם לי אין”.

“אההה נזכרתי! הפלאפון של אמא של קשת זה:

0584828456”

“מצוין, בואו נתקשר לאם”

“יש בעיה”

“מה הבעיה?”

“שאין לנו פלאפון”

“נכון שכחתי”

“במקום לקשקש שטויות בואו נרוץ לביתה לספר להורים”

“רעיון טוב”

בדרכם הביתה הם פגשו את אמה ואביה עושים קניות ומיד סיפרו לאם מה קרה.

“אמא של קשת, קשת נפצעה חזק באף! חייבים לקרוא לאמבולנס” אמרה טופז “בעצם

“אני בטעות בעטתי בה”.

“הכל טוב, נזמין המבולנס”.

“שלום…..אהה…אוקי…..לא….ברור….בי”

“הוא אמר שאין אצלו תורים היום ושנקבע למחר” אמרה אמא  “בנתיים נתן לה לנוח במיטה, איפה אמרתם שהיא נמצאת?”

“במגרש המשחקים” אמרה גילי.

“תודה” אמרה אמא.

“קשת, קשת” אמרו הילדים שעמדו ליד מיטתה שוכבת “את בסדר?”

“אוי, אה, כן תודה” אמרה קשת.

“יש! את מדברת!” אמרה כרמל.

“אני עייפה אבל הלוואי שהיתי יכולה שהאף יחלים במשאלה כמו זיני” אמרה קשת בישנוניות.

“ואי, יש לי רעיון גאוני” אמרה גילי “אולי נעשה יום אחד בשנה שאנחנו עושים מה שאנחנו יכולים כדי להגשים לכל אחד את משאלתו, אם זו משאלה הגיונית”.

“רעיון מצוין” אמרו הילדים וקשת.

כעבור שנה…

“חברה, יודעים איזה יום היום?” אמר דני,

“שלישי לא?” אמרה כרמל,

“נו, אתם לא זוכרים? היום יום המשאלות!” אמר.

“אההה, נכון אז שכל אחד יכתוב משאלה על דף וכל יום נגשים משאלה של מישהו אחר” אמרה קשת ” ושלי זה כבר לא שיחלים האף😊חחחח”.

אחרי שכולם סיימו לכתוב את המשאלות שלהם, הם קיפלו בפתקים והפתק הראשון שהוציאו היה של כרמל. היא כתבה בפתק “לרכוב על חד קרן עם פיה”.

“טוב זאת די משאלה לא הגיונית” אמר דני בהיסוס “אבל ננסה לעשות הכי שאנחנו יכולים”.

כרמל יצאה מהחדר כדי שיוכלו להחליט מה הם יעשו לה בלי שתשמע ותראה,

הילדים החליטו  לעשות לה חד קרן מצויר שהיא תפוצץ אותו ובתוכו יהיה קישוטי פיות וממתקי פיית שזיף הסוכר.

המשאלה של קשת הייתה “ללכת לונה פארק עם אמא שלה”,

אז הילדים אספו כסף שיהיה מספיק בשביל לונה פארק ואמרו להוריה ללכת לשם עם הכסף שתרמו לזה.

המשאלה של גילי הייתה” לקרוא את הספר “מעיין שלוש”,

זאת היתה המשאלה הכי פשוטה כי לטופז היה את הספר הזה בביתה.

המשאלה של טופז הייתה “שיהיה לה אחות קטנה”,

אז הילדים הכינו ילדים מצוירים עם חצים וטופז הייתה אמורה לזרוק על הילדים וללכת במבוך שהכינו.

המשאלה של זוני הייתה “לקבל את חמשת החרבות מהסוג גראח פלו”,

אז הילדים הכינו 4 חרבות מזויפות שציר צייר וחרב אחת שחסכו לה כסף.

וככה הגשימו גם לשאר הילדים בעיר ואפילו שיתפו את הרעיון ליום המשאלות בכל הארץ ואפילו בסופו של דבר בעולם כולו, ומאותו יום זאת מסורת יום המשאלות בכפר שלהם, בכפר מיוזיקמוד.

הסוף…