פרק ראשון-על עצמי

פרק שני-שמי ושם משפחתי

:משמעות השם מיכל
מיכל המקראית היא בתו הצעירה של שאול המלך ואשתו הראשונה של דוד המלך. כששאול רצה להרוג את דוד – מיכל עזרה לו לברוח

.מקור השם: התנ”ך

:פירוש השם מיכל לפי הקבלה
.השם מיכל מתקשר עם אנשים בעלי תעוזה, ביטחון עצמי גבוה ויצירתיות

  .שמות החיבה שלי הם: מיכלו, מיכלולה, מיכלי, מיכלוש

:משמעותו של השם כצמן

.כץ:חתול. מן: איש =איש חתול

.פרושו של השם כצמן הוא: כהן צדק

פרק שלישי- המשפחה שלי

אבא: לאבא שלי קוראים יורי.

אבא שלי נולד באוקראינה (ברית המועצות לשעבר) בעיר טולצ’ין.

זהו עיר קטנה שבה התיישבו בעיקר יהודים. לכן למשפחה של אבא היה

יותר קל לשמור על מסורת יהודית לעומת המשפחה של אמא.

אבא שלי סיים לימודים בבית ספר בעיר טולצ’ין, שירת בצבא באוקראינה

ולאחר מכן התקבל ללימודים במכללה ללימודי וטרנריה. הוא סיים את

הלימודים והתחיל לעבוד במקצוע.

אבא שלי תמיד התעניין בספורט והגיע להישגים טובים מאד בתחום זה.

בגיל 16 ובגיל 17 אבי זכה במקום ראשון בתחרות ארצית בהיאבקות וקיבל

תואר אלוף אוקראינה – שנתיים ברצף!!! ובגיל 18 אבי זכה במקום שלישי

בתחרות ארצית.

מגיל 7 עד 25 אבי שיחק בקבוצת כדורגל של עיר טולצ’ין והקבוצה הגיעה

להישגים טובים מאד באוקראינה.

בגיל 22 אבי זכה בתחרות ארצית בטניס שולחן.

למרות שבעיר בה נולד אבא שלי היו הרבה יהודים והיה קל יותר לשמור על

המסורת היהודית, למשפחתו תמיד היו מחשבות לעלות לארץ.

בגיל 25 אבי עלה לארץ (באוניה) עם הוריו ואחיו. הם התיישבו בעיר

נצרת עילית.

גם בארץ אבא שלי לא הפסיק להתעניין בתחום הספורט ושיחק בקבוצת

כדורגל של נצרת עילית.

אמא:  לאמא שלי קוראים קתרינה.

 היא נולדה באוקראינה (ברית המועצות לשעבר) בעיר דונצק.

במקום מגוריה של אמי לא היו הרבה יהודים והיו אנשים שלא התייחסו

בכבוד ליהודים ולכן במשפחתה כל הזמן היו מחשבות על עליה לארץ. אמא

סיפרה לי שהייתה תקופה שהיו שמועות בעיר שלה שצפויים להיות פוגרומים

והיא יחד עם משפחתה נאלצו לברוח מהעיר לתקופה של כמה ימים.

אמי סיימה לימודים בבית ספר באוקראינה ובגיל 18 עלתה לארץ עם הוריה

ואחותה הקטנה.

כאשר משפחתה עלתה לארץ הם הגיעו לזכרון יעקב והתיישבו כאן. זה היה

בשנת 1995. בחצי שנה הראשונה אמי למדה עברית באולפן ולאחר מכן היא

התקבלה ללימודים במכינה באוניברסיטת חיפה. אחרי שסיימה לימודים

במכינה, היא התקבלה ללימודים אקדמאים באוניברסיטת חיפה. אני מאד

גאה באימא שלי מכיוון שאני חושבת שזה מאד קשה להתחיל לימודים במוסד

אקדמאי כאשר אתה נמצא רק חצי שנה בארץ ועדיין לא יודע מספיק טוב את

השפה. ולמרות הקושי היא לא וויתרה כי היה לה מאד חשוב ללמוד  ולקבל

השכלה.

אחי: אח שלי בן 14.

הוא נולד בישראל בבית חולים הילל יפה. קוראים לו יובל. לשם יובל כמה פירושים שונים. השם יובל מוזכר בתנ”ך כבנם של למך ועדה שהמציא את הנגינה וכן ככינוי לשופר שעשוי מקרן איל. בשפה העברית משמעות השם יובל היא אפיק נחל שזורם לתוך נהר גדול ממנו. יובל, בניקוד אחר, מציין תקופת זמן, מחזור בן חמישים שנה. אחי לומד בבית ספר “החיטה” בכיתה ח’ ובשנה הבאה הוא עובר לתיכון. יובל אוהב מאד משחקי אקסבוקס ולפני הקורונה היה הולך לחדר כושר ולחוג שחייה. אני ואחי אוהבים יחד לצפות בסדרות טלויזיה, אוהבים להשתולל ולצחוק ביחד.היינו ביחד כמה פעמים באילת וגם טסנו לחו”ל. לפני כמה שנים עשינו טיול לרוסיה, לעיר סוצ’י. היינו כמה פעמים במופע דולפינים, היינו גם באתר סקי, שם עלינו ברכבל  לגובה של 2500 מטר ונהננו בטירוף.

פרק רביעי- דמות מופת

סבא:

בחרתי בסבא שלי מצד אבא כדמות מופת ממשפחתי.  לצערנו הרב סבא נפטר לפני קצת יותר משנה. בחרתי בסבא כדמות מופת משפחתי כי אני חושבת שסבא היה בן אדם שאפשר היה ללמוד ממנו, בן אדם שהיה נותן דוגמא טובה לאחרים, דוגמא בעלת ערך. סבא שלי היה ניצול שואה, הוא הצליח לשרוד במחנה ריכוז באוקראינה בעיר פצ’ורה למרות התנאים הקשים ביותר. זהו היה אחד המחנות הקשים באוקראינה, למחנה קראו ” Dead loop”.

בכתיבת עבודתי זו נעזרתי בזיכרונות של אבא שלי ובספר “Ramah”.

זהו ספר זיכרונות של 17 ניצולי שואה (סבא שלי הוא אחד מהם). הספר נערך ע”י מר קור רוס מהולנד, יו”ר ארגון התמיכה ביהודים ניצולי השואה מאוקראינה.

כמה מילים על הספר ועל עורך הספר. לפני כמה שנים הגיעו לסבא אנשים מהולנד וביקשו לראיין אותו, ביקשו ממנו לספר מה עבר אליו כשהיה במחנה הריכוז. הם אמרו שהם מראיינים ניצולי שואה ששרדו במחנה ריכוז ” Dead loop” באוקראינה בעיר פצ’ורה,  חלק מניצולי השואה המשיכו להתגורר באוקראינה וחלקם עלו לארץ. ולאחר כמה שנים יצא לאור ספר “Ramah”. הספר יצא ב-2 שפות: אנגלית ורוסית.

זיכרונות של סבא מתוך הספר:

 “נולדתי ב-8 ביוני בשנת 1927 במושב “רחנה” באוקראינה. המושב היה ממוקם 25 ק”מ ממקום שבו הוקם מחנה ריכוז בפצ’ורה בזמן מלחמת העולם השנייה.

גרמנים נכנסו למושב שלנו לאחר שלושה חודשים מתחילת המלחמה. באותו זמן התגוררנו יחד עם אמא, אבא ואחי הגדול התגייסו לצבא האדום. את כל היהודים גירשו מהמושב. בהתחלה לקחו אותנו למושב “שפיקוב”, בו היינו שבוע, ואחר כך למחנה ריכוז בפצ’ורה. הדרך למחנה הייתה מאד קשה, כולם הלכו בטור ענק, וכל אחד סחב אתו חפצים אישיים שהספיק לקחת. היו בינינו אנשים קשישים ואימהות עם ילדים, כי רוב הגברים ונערים התגייסו לצבא האדום. הלכנו מאד לאט ומי שלא יכול היה להמשיך ללכת, הגרמנים הרגו אותו. ראיתי את זה במו עיניי.

עברנו בערך 25 ק”מ ובסוף הגענו למחנה בפצ’ורה. נשארנו במחנה הנוראי הזה מסתיו 1941 עד שנת 1944. אנחנו התגוררנו באורוות סוסים.

בשטח של המחנה היה נהר “בוג”. משעה 10:00 עד שעה 16:00 היה מותר לנו לרדת לנהר כדי להביא מים. במשך 3.5 שנים שהיינו במחנה, לא נתנו לנו אוכל. למי שהיה קצת כסף יכול היה לקנות אצל מקומיים לחם ותפוח אדמה שנזרקו דרך השער של המחנה.

בין השוטרים של המחנה היו שוטרים רומנים ואוקראינים. הם היו מאד אכזריים.

כל שבוע הגיעו למחנה יותר ויותר אנשים. בערך 300-400 אנשים ביום.  כל שבוע מתו הרבה אנשים. בערך 65,000 יהודים נקברו ביער ליד המחנה.

אנשים מתו מרעב, כל יום מתו 25-30 אנשים. לא היה לנו מה לאכול ולשתות חוץ ממים מהנהר. אני עדיין זוכר מה אנחנו אכלנו, אכלנו אפילו חתולים וחולדות.

היינו חולטים עלים וצמחים במים ואכלנו את זה בשביל לא להרגיש רעב.

אני הייתי ילד לא גבוה ולכן הייתי בורח מהמחנה בשביל להביא אוכל למשפחה שלי.

אבל יום אחד תפסו אותי ונתנו לי מכות  מאד חזקות עד שאיבדתי את ההכרה. אנשים מהמחנה טיפלו בי וכשהבראתי המשכתי לברוח מהמחנה בשביל להביא קצת אוכל. עשיתי את זה בשביל אמא שלי שלא תמות מרעב. אמא שלי הייתה אישה מאד דתיה וכל מה שהבאתי היא התחלקה עם כולם. היא תמיד חילקה את האוכל לחתיכות קטנות ועזרה לשבויים אחרים במחנה.

אני רוצה לספר לכם איך ברחתי מהמחנה. יחד עם עוד שבויים ירדנו לנהר , נכנסנו למים וחצינו את הנהר בשחייה. תמיד היו 4 שוטרים באזור של שפת הנהר בצד של המחנה, אבל הם לא ראו אותנו כי היינו כבר בצד השני של הנהר כאשר הם התקרבו לשפת הנהר. מייד אחרי שחצינו את הנהר רצנו למושבים הקרובים בשביל לחפש אוכל. פעמיים בחודש ברחתי מהמחנה.

חוץ מאמא שלי במחנה היו גם אחותה עם בעלה ובתם. יום אחד החליט בעל של דודה שלי לברוח יחד איתי כדי להביא אוכל. כאשר הגענו עד למושב שלנו “רחנה” רומנים גילו שדוד שלי ברח מהמחנה ורדפו אחריו עד שהרגו אותו.

במרץ 1944 פתאום שמענו יריות ולא הבנו מה קורה, יצאנו לראות. שוטרים של המחנה כבר ברחו בבהלה שחיילי צבא אדום יתפסו אותם. שערי המחנה נפתחו ואנחנו היינו משוחררים.

אחרי השחרור חזרנו למושב שלנו. לאחר שישה חודשים התגייסתי לצבא, שלחו אותי לאסטוניה (אחת ממדינות של ברית המועצות), שם שירתתי עד לשנת 1951. אבי ואחי חזרו מהמלחה פצויים כאשר עדיין הייתי בשירות הצבאי.

אחר כך עברנו לגור לעיר “טולצ’ין”, עבדתי כנהג אוטובוס.

עליתי לארץ יחד עם בני הקטן בדצמבר בשנת 1993. ואשתי יחד עם בנינו הבכור  עלתה לארץ באפריל בשנת 1994. “

סבא שלי היה רק בן 13 כאשר נכנס למחנה הנוראי הזה. אני מאד מעריצה את סבא שלי, אני חושבת שהוא גיבור אמיתי. הוא סיכן את חייו בשביל להציל את בני משפחתו שלא ימותו מרעב, ואפילו אחרי שנתפס וקיבל מכות עד שאיבד את הכרתו, המשיך לברוח מהמחנה בשביל להביא קצת אוכל למשפחתו.

ולמרות כל הדברים הנוראים שעבר סבא במחנה ריכוז, הוא הצליח לחזור ולהקים משפחה ולעלות לארץ.

הסבר התמונה:

.”Ramah” תמונה זאת נלקחה מהספר

צילמו את סבא שלי בזמן שהגיעו לראיין אותו בשביל כתיבת הספר.

אפשר לראות על החולצה של סבא את המדליות שקיבל על גבורה בזמן מלחמת העולם השנייה.