פרק א’ – על עצמי

פרק ב’ – חלק 1 – על שמי

קוראים לי גילי ומשמעות השם שלי היא השמחה שלי.

קראו לי כך כי אמא שלי תמיד אמרה שתהיה לה ילדה היא תקרא לי גילי.

אב שלי רצה לקרוא לי גיל, אבל בסוף הם התפשרו על גילי 🙂 בנוסף היה להורים שלי מאוד חשוב לקרוא לי וגם לשאר האחים שלי בשם שיחסית קל לבטא אותו באנגלית כי הם חושבים שזה חשוב מאוד וגם אני חושבת כך.

לא נקראתי על שם אדם מסויים.

אני אוהבת את שמי אז לא הייתי בוחרת לעצמי שם אחר 🙂

יש לי דיי הרבה שמות חיבה כגון: גיל, גילוש, שולה, גילגול וכו’

רוב האנשים שקוראים לי בשמות אלו הם בעיקר בני משפחתי, חברים ואנשים שקרובים אליי ( כמוך למשל 🙂 )

פרק ב’ – חלק 2 – שם משפחתי

מקור שם משפחתי הוא וויס ( weis ) שבגרמנית פירושו הוא לבן .

שם משפחתי השתנה בזכות סבי. לפני שהוא עלה לארץ מהונגריה קראו לו ג’ורג’ דוד וייס. כשהוא עלה לארץ בהתחלה הוא לא שינה את שמו עד שהגיע לגיל 25. הוא בדיוק עמד להתחיל לעבוד ב “רפאל” ולהתחתן.

הוא רצה סוג של התחלה חדשה אז הוא החליט  לשנות את שמו ושם משפחתו  למשהו עברי יותר. הוא הוריד את השם ג’ורג’ ונשאר רק עם דוד ובשם משפחתו הוא חיפש משהו שקשור למקור, קצר ולא יותר מידיי נפוץ. וכך נוצר שם המשפחה צח שהוא קצר, קשור למקור ומשמעותו היא או לבן או נקי.

רק אחר כך הוא שם לב לבעיה שקשה להגות את השם בעברית ולכן כיום שאבא שלי עובד המון עם חול ובעבר הם גרו בארצות הברית זה היה להם קצת מסובך ועדיין לפעמים.

בסופו של דבר אני אוהבת את שם משפחתי ומקווה שהוא יישאר לעוד הרבה דורות.

כיום, אם לא היה מספיק מובן קוראים לסבי דוד צח .

🙂

פרק ג’ – חלק 1 – על אמי

.לאמי קוראים אורלי קציר ומשמעות השם שלה הוא האור שלי

היא חיפאית במקור ונולדה בארץ ישראל.

היא עורכת דין שמתמחה בתחום דיני עבודה, והיא מאוד אוהבת את העבודה הזאת כי היא  חושבת שזה מאוד מעניין ובעל משמעות.

היא מאוד אוהבת לטייל ולבלות זמן איכות עם המשפחה.

אמי לא לקחה חלק פעיל באירועים חשובים שקרו במדינה, אבל האירוע שהכי זכור לה הוא רצח ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין ז”ל.

במסגרת בת המצווה, היא טסה פעם ראשונה לחו”ל. היא חגגה בארוחה גדולה עם המשפחה המורחבת וחגגה גם עם החברים במסיבה בבית, שאליה הוריה הזמינו די ג’יי.

הרגע הכי משמעותי עבורה הוא הרגע שבו הפכה להיות אמא בפעם הראשונה, (זה קרה איתי 🙂 )

בקרוב היא תהיה בת 45, והמסר שהכי חשוב לה להעביר הוא תמיד להאמין בעצמך.

פרק ג’ – חלק 2 – על אבי

לאבי קוראים תומר צח ומשמעות השם שלו הוא עץ התומר.

הוא חיפאי במקור ונולד בארץ ישראל.

הוא עובד בתחום ההיי-טק והוא מנכ”ל של חברת סטארט-אפ ששמה Cropx.

הוא מאוד אוהב לבנות דברים גדולים ומורכבים, לעשות סקי ולתופף (שירשתי ממנו 🙂 )

הוא שירת כטייס בצבא במשך 7 שנים ואחר כך עוד 18 שנים במילואים ובמסגרת זו הוא לקח חלק פעיל במלחמת לבנון השנייה ובמבצעים צבאיים כגון: “צוק איתן”, “עופרת יצוקה”, “דין וחשבון” ו”ענבי זעם”. ח

הוא גדל בארצות הברית מגיל 4 עד גיל 8 ואחר כך הוא חזר להתגורר שם שוב בגיל ההתבגרות, מגיל 15 עד גיל 16.

במסגרת בר המצווה הוא עלה לתורה, ולאחר מכן ערך ארוחה עם החברים והמשפחה בגינה.

רגע מאוד משמעותי עבורו הוא סיום קורס הטייס, מכיוון שזה היה החלום הכי גדול שלו.

הוא בן 49 והמסר שהכי חשוב לו להעביר הוא ש “אין דבר העומד בפני הרצון”.

פרק ג’ – חלק 3 – על אחי

לאחי קוראים יונתן צח, הוא אוהב את השם שלו ומשמעות השם שלו הוא אלוקים נתן.

הוא נולד בתאריך ה – 15.6.2010 בבית חולים תל השומר.

עיסוקיו הם בעיקר בית הספר, חברים וספורט.

מערכת היחסים בינינו היא לפעמים קצת מורכבת, יש לנו המון דעות שונות אז הרבה פעמים קורה שאנחנו מתווכחים עליהן. לרוב מה שקורה שיום, יומיים אחרי אנחנו פשוט שוכחים מזה וממשיכים הלאה. (וגם שאנחנו לא משלימים אנחנו תמיד אוהבים אחד את השני 🙂 )

רוב תחומיי העניין המשותפים בינינו הם בעיקר אטרקציות ודברי אקסטרים.

פעם כשהיינו טסים לחו”ל היינו כל פעם הולכים ללונה פארקים, פארקי מים, פארקי חבלים, לרכוב על אופניים, לעשות סקי ועוד… שנינו מאוד נהנים מהדברים האלה זה וגם הרבה פעמים אנחנו עושים ביחד את רוב הדוגמאות שפה.

יש לנו הרבה חוויות משותפות אבל החוויות שהכי כיף לנו להיזכר בהם הם בעיקר מחופשות הסקי.

בגלל שאנחנו יחסית קרובים בגיל כמעט כל פעם היינו הולכים ביחד בין עם זה עם אבא שלנו ובין אם זה בכל מיני קבוצות אימונים שונות.

כיף לנו להיזכר בזה גם כי רוב הפעמים ה היה רק שתינו “נגד” שאר האנשים וגם מאוד כיף להיזכר בחוויות מחו”ל, בשלג ובמזג האוויר הקר 🙂

הוא בן 10 וחצי והוא מאוד שובב, מוכשר ויצירתי. 🙂

פרק ג’ – חלק 4 – על אחותי

לאחותי קוראים רוני צח, היא אוהבת את השם שלה והמשמעות שלה הוא השמחה שלי.

היא נולדה בתאריך ה- 14.4.2013 בבית חולים תל השומר.

עיסוקיה ותחומי העניין שלה הם בעיקר בית ספר, חברות, קריאה, לראות טלוויזיה/מחשב, לעשות יצירות ועוד…

יש לנו קשר מאוד מיוחד, בגלל שהיא אחותי הקטנה אנחנו הרבה פעמים עושות ביחד דברים של “בנות”; אנחנו בוחרות אחת לשנייה בגדים, עושות אחת לשנייה דברים בשיער וכו’

כמובן שאנחנו רבות לפעמים אבל לרוב קורה מה שקורה עם אח שלי, אנחנו שוכחות אחרי יום, יומיים ותמיד אוהבות אחת את השנייה 🙂

יש לנו יחסית הרבה תחומי עניין משותפים אבל אחד הגדולים מביניהם הוא להצטלם ביחד / לחוד.

יש לנו הרבה חוויות משותפות, חוויה יחסית מהזמן האחרון שזכורה לנו דיי טוב היא מהסגר הראשון שהיה לה יום הולדת. אני זוכרת שהייתי בלחץ וניסיתי לעשות מה שאפשר לפני והסגר וגם תוך כדי, ובסוף עשיתי לה מתנה וחגיגה מאוד נחמדה בבית והיה דיי מוצלח 🙂

היא ממש בקרוב תהיה בת 8 והיא מאוד מוכשרת.

פרק ד’ – דמות מופת – סבא דוד

סבא דוד (צח)

שמו של סבי היה במקור ג’ורג’ דוד וייס. הוא נולד בהונגריה ב- 27.6.1943.

סבי גדל בבית אמיד, לאביו היה בית חרושת לנעליים בבודפשט עד שהנאצים פלשו להונגריה ולאחר מכן החלו הצרות במשפחה:

את אבא של סבי (סבא יוסף) הנאצים שלחו למחנה עבודה והם ראו אותו רק לאחר סיום מלחמת העולם השניה (לאחר כשנתיים). לאחר זמן מה אמו של סבי (סבתא מלכה) צפתה את מה שעומד לקרות, ולכן היא החליטה למסור את סבי ואת אחותו (דודה שרה) לטיפול של משפחות נוצריות. סבי היה בן 11 חודשים כשאמו מסרה אותו לטיפולה של עובדת שעבדה בבית החרושת של אביו. זו הייתה אישה נוצריה מאוד אמינה ואמו של סבי סמכה עליה.

זמן מה לאחר מכן הנאצים תפסו את אמו של סבי ושלחו אותה למחנות הריכוז.

סבי שהה אצל האישה הנוצריה במשך תקופה מסויימת, עד ששכנים התחילו לדבר על כך שהיא מחביאה ילד יהודי. האישה הבינה שהיא צריכה להעביר את סבי למקום מסתור אחר ולכן היא העבירה אותו לכפר ליד בודפשט. סבי הועבר ממקום למקום, ממשפחה למשפחה (גם לאחותו שרה עשו כך). בסופו של דבר, בסוף המלחמה, הוריו של אבי מצאו אותו ברומניה.

בתקופת השואה מלכה ויוסף עברו ממחנות עבודה למחנות ריכוז. בסוף המלחמה יוסף עבר ממחנה למחנה ושאל אם מישהו ראה את מלכה, באחת הפעמים הוא הראה תמונה שלה לאישה שהכירה אותה ואז האישה קראה לה וכך מלכה ויוסף נפגשו בסוף המלחמה. לאחר מכן הם החלו במסע חזרה הביתה והתחילו לחפש את ילדיהם, כשכל ילד נמצא במקום אחר. בסופו של דבר הם הצליחו למצוא גם את סבי וגם את אחותו, שנמצאו במקומות שונים ברומניה.

כשסבי חזר אל חיק משפחתו הוא היה בן קצת יותר משנתיים. הוא חזר מאוד חולה ולקח זמן עד שהחלים מכל מיני מחלות מעיים ומחלות שנוצרו עקב התזונה הלקויה ממנה סבל.

לאחר שכולם מצאו אחד את השני, הם חזרו לבודפשט. אביו של סבי הצליח למצוא סכום כסף שהוא החביא במקום מסתור וכך הוא הצליח לחדש את הפעילות של בית החרושת (הוא קנה מכונות חדשות וכו’) והחיים חזרו להיות “נורמליים”, עד שסבי הגיע לגיל שש שנים.

באותו שלב הקומוניסטים עלו לשלטון בהונגריה והלאימו את כל הרכוש ובמסגרת זו הם לקחו גם את בית החרושת ואת הדירה של משפחתו של סבי. בשלב זה החליטו הוריו של סבי לעלות לארץ ישראל. באותה תקופה אי אפשר היה לעלות לארץ כי השלטון הקומוניסטי לא איפשר לצאת מהונגריה וכתוצאה מכך משפחתו של סבי נאלצה לברוח בלילה ולעבור את הגבול.

אביו של סבי ברח כמה ימים קודם לכן כדי לארגן למשפחה מקום לשהות בו בכל אחד מהשלבים של הבריחה. בסופו של דבר אמו של סבי, עם סבי ואחותו ברחו מבודפשט כמה ימים אחריו ועברו את הגבול לצ’כיה (שם התאחדו עם אביו של סבי), משם עברו את הגבול לאיטליה ומאיטליה הם עלו לארץ ישראל באניית משא שנקראה “גלילה”.

המסע לארץ ישראל נמשך מספר חודשים. כשסבי ומשפחתו הגיעו לארץ שיכנו אותם במעברה: תחילה בחיפה במקום שנקרא “שער העלייה”. לאחר מכן העבירו אותם לבית עולים בצפת בו הם שהו במשך תקופה. אביו של סבי חיפש עבודה אבל לא הצליח, לצערו, למצוא עבודה בייצור נעליים (תחום המומחיות שלו), אך הוא הצליח למצוא עבודה בבית חרושת לאימומים בירושלים (אימומים הם התבניות שעליהן מייצרים את הנעליים). הוא היה נוסע ביום ראשון מצפת לירושלים וחוזר ביום שישי וכך הם חיו במשך תקופה, עד שאביו של סבי הצליח לחסוך קצת כסף והם קנו דירה קטנה בירושלים, על הגבול עם ירדן בשכונה שנקראה “מקור חיים” (באותה תקופה חלק מירושלים היה בשליטת ירדן), ובשכונה הזו הוא גדל מגיל 6 ועד גיל 13-14 שנים.

בתקופה זו משפחתו של סבי הייתה מאוד עניה, וגם בארץ הייתה תקופה מאוד קשה, שנקראה “תקופת הצנע”, ובמהלכה חילקו תלושי מזון לאנשים. באותה תקופה הגיעו לארץ הרבה עולים ממדינות ערב ולא היה מספיק אוכל לכולם. כשסבי התחיל ללכת לבית הספר, היה זה בצפת. לסבי היה מאוד קשה בבית הספר: הילדים צחקו עליו והוא עבר תקופה קשה כילד ובכל בוקר הוא היה  בוכה לאמו שהוא לא רוצה ללכת לבית הספר.

כאשר סבי ומשפחתו עברו לירושלים, לא היה בית ספר בשכונת “מקור חיים”, וסבי ואחותו הלכו לבית ספר בשכונה שנקראת “בקעה”. הם היו הולכים ברגל לבית הספר, הלוך וחזור בכל יום, הליכה שלקחה כשעה (לכל כיוון).

כאשר סבי היה בכיתה ב’, העבירו אותו הוריו לבית ספר דתי במרכז ירושלים (משפחתו של סבי הייתה דתייה כבר בהונגריה), שאליו סבי היה צריך להגיע באוטובוס.

במשך התקופה בה הם התגוררו בשכונת “מקור חיים”, הצליח אביו של סבי לחסוך כסף בעבודה והוא קנה צריף בהר ציון בירושלים, המקום בו מאמינים כי דוד המלך קבור. אביו של סבי הפך את הצריף לחנות/ קיוסק והם היו מוכרים בו שתייה ועוגות לתיירים הרבים שהגיעו למקום. אמו של סבי עזרה גם בהפעלת החנות וגם סבי היה מגיע לעזור בחנות בכל יום אחרי בית הספר או שהיה עושה שליחויות להביא דברים לחנות.

בכיתה ט’ סבי עבר לבית ספר מקצועי במסלול לימוד לטכנאי אלקטרוניקה. במשך כל תקופת הלימודים סבי עזר בקיוסק ובחגים היה מוכר קרטיבים ברחובות עם ארגז ועגלה (הקיוסק התקיים בערך כעשור). ככה בדרך כלל התנהלו חייו: בית ספר, עזרה בחנות ובערבים, לפעמים, הוא היה עושה שיעורי בית, אבל לא הרבה מדי… אחותו של סבי אומרת שהוריו של סבי היו בבית הספר יותר ממנו…

עם סיום בית הספר בגיל 18, סבי התגייס לצבא, לחיל הקשר, בתור טכנאי אלקטרוניקה. הוא שירת בתפקיד זה בערך שנה ולאחר מכן הוא יצא לקורס קצינים וסיים קורס קציני קשר. סבי שירת כקצין בבסיסי הדרכה של חיל הקשר, תחילה הוא שימש כמדריך ולאחר מכן כסגן מפקד פלוגה.

כשסבי השתחרר מהצבא הוא התחיל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים מתמטיקה ופיזיקה. לקראת סוף השנה השלישית באוניברסיטה סבי גוייס להכנות למלחמה שהפכה בסופו של דבר ל- “מלחמת ששת הימים”. בתקופה זו, של ההכנות למלחמה, הוא פגש את סבתי, זהבה. בתקופה זו סבתי הייתה כבר קצינה בחיל השריון.

אחרי המלחמה סבי וסבתי החלו להיפגש והתאהבו אחד בשני. הם התחתנו בשנת 1969.

לאחר המלחמה סבי חזר לסיים את השנה השלישית ללימודיו באוניברסיטה. סבי סיים תואר ראשון בפיזיקה ומתמטיקה ואז עבר לטכניון והשלים עוד שנה כדי לקבל תואר של מהנדס.

עם סיום לימודיו בטכניון, התקבל סבי לעבודה ברפא”ל, מקום בו עבד כ- 40 שנים. הוא עבר תפקידים שונים: כפיסיקאי, מהנדס אלקטרוניקה, לאחר מכן החל לנהל קבוצה של מהנדסים. בתקופה הזו הוא עשה גם תואר שני בטכניון וגם לימד במקביל בתיכון מקצועי מתמטיקה ופיסיקה. בשנת 1976 סבי נשלח מטעם רפא”ל לעשות דוקטורט באוניברסיטת קליפורניה במקום שנקרא ארוויין. באותה תקופה כבר היו להם שני ילדים: אבי, תומר (שנולד בשנת 1972) ומעין (שנולדה בשנת 1974).

לימודי הדוקטורט נמשכו כשנתיים וחצי ולאחר מכן הם נשארו למשך שנה נוספת לפוסט דוקטורט. כאשר סבי חזר לארץ, הוא חזר לעבוד ברפא”ל והתקדם בדרגות. זמן קצר לאחר שחזר לארץ הוא החל לעבוד כמהנדס פרוייקט ולאחר מכן הפך למנהל הפרוייקט. במשך השנים סבי עבד בתפקידי ניהול שונים ברפא”ל ובעת פרישתו כיהן בתפקיד סגן מנהל חטיבה.

בשנת 1983 נולדה גם בתו הקטנה של סבי (דודתי יעל).

בגיל 62 סבי פרש מרפא”ל והחל לעבוד בתל אביב במוסד אחר של מערכת הבטחון, בו עבד כשלוש שנים. לאחר מכן החל סבי לעבוד במשרד ראש הממשלה ושם הוא עובד עד היום (כבר שבע שנים).

זיכרונות ילדות מיוחדים: הם למדו בבית ספר במקום שנקרא כיום גן העצמאות בירושלים אבל באותו זמן זה היה שדה לא בנוי והיו בו מערות. סבי הקים חבורת נערים שקראו לעצמם “ילדי המערות” והם היו משחקים שם, בורחים משיעורים כדי לשחק שם, עושים פעולות ממש כמו תנועת נוער, רק זו הייתה בעצם תנועת נוער עצמאית.

סבי היה חבר בתנועת נוער דתית כל השנים ובערך בגיל 14 החל להדריך בתנועת הנוער ושימש כמדריך עד שהתגייס לצבא.

תחביבים ותחומי עניין: כילד סבי אסף בולים ומטבעות ממדינות שונות (אוסף המטבעות נמצא כיום אצלנו). התחביב העיקרי של סבי מאז גיל 12 ועד היום הוא רכיבה על אופניים. גם כיום סבי ממשיך לרכב על אופניים.

סבי אהב מאז ומתמיד לבנות דברים אלקטרוניים. הוא בנה טרנזיסטור קטן ואפילו רדיו גדול ששימש את אמו (מלכה) עד שהיא נפטרה.

מידע נוסף:

סבי נקרא דוד ג’ורג’ על שם סבא שלו (דוד). השם ג’ורג’ הוא על שם המלך ג’ורג’, זו הייתה תוספת מקובלת באותם ימים.

לאחותו שרה קראו שרה רבקה על שם שתי הסבתות משני הצדדים. שרה גם למדה מתמטיקה באוניברסיטה. גם בצבא וגם בחייה המקצועיים היא עבדה כמנתחת מערכות מחשבים. היא עבדה עד גיל 80. כיום היא בת 81.

אחותו בת שבע נקראה בת שבע ברכה (בת שבע על שם אמא של אמא שלו, ברכה על שם אמא של אבא שלו). בת שבע ניהלה מספר סניפים של בנק הפועלים במקומות שונים בארץ, גם בירושלים וגם בבאר שבע.

אביו של סבי נקרא יוסף מרדכי וייס. הוא נפטר בגיל 87 ועבד עד גיל 80 בערך.

אמו של סבי נקראה מלכה וייס והיא נפטרה בגיל 92. שמה ההונגרי היה מרגיט (שם החיבה שלה היה מנצי).

כיום סבי בן 77 (מתקרב ל- 78).

פרק ד’ – דמות מופת – סבתא זהבה

סבתא זהבה

סיפור הלידה של סבתי הוא יוצא דופן: הוריה של סבתי, הניה ושמעון רוזן, ילידי פולין, נפגשו בפולין לאחר מלחמת העולם השנייה. שניהם ניצלו מהשואה לאחר שברחו לרוסיה במהלך המלחמה. אביה של סבתי התגייס לצבא הרוסי ואמה של סבתי עברה עם ארבעה מאחיה לרוסיה ועבדה במחנה עבודה. לאחר המלחמה הוריה של סבתי עברו להתגורר באזור בפולין בשם גליציה, שם הם הכירו והתחתנו.

לאחר החתונה, הוריה של סבתי, כמו רבים משורדי השואה שנדדו באותה העת באירופה, ביקשו לעלות לישראל. את מסעם לארץ החלו קצת אחרי חתונתם במחנה זמני בעיר מיליארינו באיטליה, שם שהו מספר שבועות עד עלייתם על ספינה מעפילים בשם י”ד גיבורי גשר הזיו. הספינה הותאמה למסע, נבנה סיפון נוסף שעליו מבנה לדרגשים. בנוסף צוידה הספינה בשתי סירות הצלה. ההפלגה לארץ ישראל הייתה קשה בגלל שאמה של סבתי הייתה אז בהריון איתה, תנאי מזג האוויר היו קשים והצפיפות בספינה הייתה רבה. בדרכה לארץ הספינה התגלתה על ידי משחתת בריטית שליוותה אותה. קרוב לחופי הארץ השתלטו הבריטים על הספינה וגררו אותה לנמל חיפה. לאחר טלטולים רבים המעפילים שהיו על סיפון הספינה הגיעו ביולי שנת 1947 לארץ וקיוו למצוא שקט ושלווה נפשית, אבל הבריטים ששלטו באותו זמן בפלשתינה התייחסו לקבוצת הפליטים כלא חוקיים. המעפילים הועברו לספינת גירוש בשם “אמפייר קומפורט”, עליה גורשו למחנות המעצר בקפריסין.  כך באוגוסט 1947, הוריה של סבתי מצאו את עצמם, בניגוד לרצונם, במחנה מעצר 64, ליד העיר פמגוסטה שבקפריסין. כ- 5 חודשים לאחר תחילת המסע לישראל, בתאריך 28.12.47 נולדה סבתי בבית חולים בריטי בעיר פמגוסטה. כיום זוהי עיר רפאים נטושה המוחזקת בידי התורכים.

הבריטים התייחסו למעפילים כאל שבויים. המחנות היו מגודרים בגדרות תיל עם מגדלי שמירה, כמו במחנות באירופה. התנאים במחנות לא היו קלים וכן היו בעיות תברואה קשות. בכל פחון גרו 12-16 אנשים, בצפיפות נוראית ובלי פרטיות, כל אחד קיבל מיטה, מזרן ממולא בקש וסדין. המיטה שימשה למטרות שינה ואוכל כאשר תחתיה שמו את כל החפצים האישיים.

באמצע המחנה היו מטבח, מועדון חברים, בתי מלאכה, בית דפוס ומגרש כדורגל. השירותים היו ליד הגדרות, הבורות היו אחד אחרי השני וביניהם מחיצות עשויות פח. את המזון קיבלו מהבריטים – בעיקר קופסאות שימורים, מזון דל, לא מגוון ולא טרי כי לא היה קירור. לעיתים גם היה מחסור במים. בהמשך קיבלו גם מזון מארגון הג’וינט האמריקאי. את שירותי הבריאות והחינוך ביצעו שליחים מהסוכנות היהודית והג’וינט. יחס השלטונות לעצורים היה בדרך כלל טוב, חלק גילו אהדה וסייעו למעפילים, אך היו מקרים שגילו נוקשות.

עם הולדת תינוקות במחנה, הבריטים הפכו את מגרש הכדורגל לבית התינוקות הגדול ביותר במחנות החורף. הבית היה חשוך, 60 עריסות, כל התינוקות בכו וצרחו, תנאי ההיגיינה היו גרועים ולכן תמותת התינוקות הייתה גבוהה. אביה של סבתי סיפר שעם הולדתה של סבתי התנאים הפכו קשים עוד יותר וסבתי “זכתה” לקבל 5 חיתולי בד! אבי של סבי נאלץ “לבלות” את רוב שעות היום בכביסת חיתולים, אותם היה צריך לכבס בברז שהיה רחוק מבית התינוקות. המצב השתנה כאשר הגברת גולדה מאיר ,אז מנהלת הציונות בסוכנות היהודית ולאחר מכן ראש ממשלת ישראל, ביקרה במחנות והגיעה להסכם עם נציגות הבריטית לשחרר את המשפחות שנולדו להן תינוקות. כתוצאה מההסדר של הסוכנות היהודית, הוריה הורשו לעלות לארץ ישראל.  סבתי ומשפחתה עזבו את קפריסין בתאריך 4.2.1948 עם האונייה “קדמה”, שמאוחר יותר הפכה לאניית צי הסוחר הראשונה של חברת “צים” הישראלית.

סבתי והוריה הגיעו למחנה עולים בעתלית, בו התגוררו הוריי באוהל בתנאים פיזיים לא קלים (אלו היו חודשי החורף), אך לאחר מספר שבועות איפשרו להם לעזוב את המחנה ולעבור לדירת חדר וחצי צנועה בקריית עמל (כיום זה חלק מקרית טבעון, בה הם התגוררו עד שסבתי הייתה בכיתה ה’.

הזיכרונות של סבתי הם מבית מאוד קטן, בית דו משפחתי שבכניסה לבית הייתה מבואה עם מטבח, היה גם חדר יותר גדול שהיה חדר אורחים וחדר השינה של הוריה והיה עוד חצי חדר שהיה החדר של סבתי, והייתה גם פינת אוכל בחדר הזה. זה בעצם היה חדר רב שימושי בו סבתי ישנה וגם אכלו בו. באותה תקופה זה לא היה יוצא דופן לגור בבתים קטנים וכך הם גרו עד שסבתי הגיעה לכיתה ה’.

סבתי זוכרת שהדוד שלה (אח של אמה) התגורר לידם ביישוב והייתה לה גם בת דודה שהיא הייתה איתה בקשר טוב וכילדות הן ממש גדלו ביחד (לצערה של סבתי כיום הן כבר לא בקשר). לסבתי יש זיכרון אחד שליווה אותה שנים ארוכות, שהיא הייתה במקהלה, אבל לא הייתה מוכשרת בזה במיוחד ואז, בכיתה ג’, באחד השיעורים, המורה עבר בין השורות ושמע שהיא מזייפת ואמר לה שהיא לא יכולה להמשיך במקהלה. סבתי נפגעה מאוד וכל הדרך הביתה הלכה בוכה ואמה לא הבינה מה קרה. זה זכרון שמנע מסבתי לשיר במשך שנים רבות כי תמיד הרגישה שהיא מזייפת.

במהלך התקופה שגרו בקרית עמל, הייתה תקופה של שנה אחת שהוריה של סבתי ניסו לעבור לכפר תבור כי כמה מדודיה של סבתי ניהלו שם מאפיה והם הציעו שהוריה של סבתי יעברו לגור לידם בכפר אבל זה היה ניסיון שלא צלח ולאחר שנה חזרה המשפחה לקרית עמל.

כשסבתי הייתה בכיתה ו’ עברה המשפחה להתגורר באשקלון, מכיוון שאביה של סבתי ואחיו, שהתגורר באשקלון, רצו לעבוד ביחד כצבעים. הניסיון הזה לא צלח ולאחר כמה שנים הם נפרדו. סבתי ומשפחתה התגוררו באשקלון עד שסבתי סיימה את לימודיה בבית הספר. תקופת המגורים באשקלון זכורה לסבתי כתקופה יפה ויש לה עד היום חברות ילדות שהיא הכירה שם: שרה ותמר, שאיתן היא בקשר עד היום. כשסבתי התייגסה לצבא, הוריה עברו לגור בראשון לציון.

כשסבתי התגייסה לצבא, היא מאוד רצתה לעשות משהו משמעותי ובתקופת הטירונות ביקשה להיות מקפלת מצנחים, זו עבודה מאוד אחראית וקשה, שדורשת התנדבות ובמיונים לתפקיד שאלו את סבתי למה היא רוצה להתנדב וחשבו שהיא תהיה מפונקת כי היא הייתה בת יחידה אבל בסופו של דבר היא התקבלה לקורס וזה היה התפקיד שהיא מילאה ואהבה בבסיס תל נוף. לאחר כ- 4-5 חודשים המשיכה סבתי למיונים לקורס קצינות, שאותם עברה ויצאה לקורס, כך שבסופו של דבר היא עסקה בקיפול מצנחים רק מספר חודשים. לאחר קורס הקצינות סבתי מאוד רצתה לחזור לחטיבת הצנחנים, שהייתה אז מאוד נחשבת אבל לא היה תקן עבורה ולכן היא הוצבה בחיל השריון ביחידת הקשר של הגיס (גייסות שריון). מכיוון שיחידת הקשר הייתה יחידת קטנה, בערך 100-120 איש, סבתי מילאה מספר תפקידים גם כקצינת ח”ן (חיל נשים), גם כקצינת קישור למילואים וגם כקצינת ניהול.

לאחר מספר שבועות, באחד הבקרים שסבתי  הגיעה ליחידה עצר לידה מי שהיה אז מפקד חיל השריון, האלוף טל (הידוע בכינוי “טליק”). הוא ראה קצינה שהולכת בבסיס שריון עם כומתה אדומה של צנחנים ורצה להבין במה מדובר. הוא שאל אותה מה תפקידה ולמה היא עם כומתה אדומה (ולא שחורה) וסבתי סיפרה לו שלא הייתה כומתה מתאימה באפסנאות, זה מאוד הטריד אותו והוא הבטיח לדאוג לכך (הייתה אז תחרות גדולה בין החילות). בסופו של דבר יצא לסבתי לשוחח איתו ואז הציעו לה להיות מזכירה ועוזרת בלשכה של האלוף טל. סבתי שירתה בלשכה של האלוף טל במשך תקופה שהייתה מאוד מעניינת. האלוף טל נודע בכך שהיה היוזם של טנק המרכבה. באותה תקופה לא היו טנקים ישראלים שיוצרו בישראל והוא עמד מאחורי הפרוייקט של טנק המרכבה שנחשב כיום לאחד הטובים בעולם. זו הייתה תקופה מעניינת מאוד עבור סבתי כי היא נחשפה להמון סודות. האלוף טל היה אדם מאוד ערכי ומיוחד שהתייחס מאוד בכבוד לפקודים שלו.

סבתי הייתה בלשכה של האלוף טל כשפרצה מלחמת ששת הימים, ואז ירדה עם מי שהיה סגן מפקד הגיס, האלוף עדן אברהם (“ברם”), דרומה, לאזור הקרבות בסיני. הוא היה הסגן של האלוף יופה והוא למעשה זה ששיחרר את העיר אילת (יש עד היום אנדרטה לזכרו בעיר אילת בה הוא מניף את הדגל). למרות שלא הייתה אמורה להיות באזור הקרבות, זו הייתה חוויה מרתקת עבור סבתי. סבתי הוצבה בחפ”ק – חוליית הפיקוד הקדמית. זו הייתה תקופה לא פשוטה במהלכה היא גם ראתה מראות קשים. זיכרון מעניין שיש לסבתי ממלחמת ששת הימים הוא שבאחד הימים הם ראו מטוס שהופל ונסעו לראות מה קרה ואז הסתבר שזה היה מטוס מצרי שהופל על ידי צה”ל ואספו את הטייס המצרי. סבתי התבקשה להביא לטייס המצרי כוס תה והטייס המצרי, שהיה המום כשראה שיש אישה בשדה הקרב, אמר שהוא מבין למה המצרים מפסידים את המלחמה.

תקופת השירות הצבאי הייתה מאוד מאתגרת ומבגרת עבור סבתי: היא הייתה בחורה בת 20 עם המון אחריות על הכתפיים. תקופה זו נתנה לסבתי כלים לחיים, כיצד לתכנן דברים קדימה, לשמור על סודיות, לעבוד מסודר. ככה רכשה כלים שלא רוכשים באזרחות. השירות של סבתי בצבא כלל שירות בקבע ונמשך שלוש שנים.

במהלך ההיערכות למלחמה סבתי הכירה את סבי, דוד. סבי היה אז קצין קשר בחמ”ל (חדר מלחמה) וסבתי הייתה בחפ”ק (חוליית פיקוד קדמית) באזור באר שבע. אחרי המלחמה סבי וסבתי המשיכו להיפגש ולאחר כשלוש שנים התחתנו, סבתי הייתה אז בת 24. סבי למד אז באוניברסיטה ואילו סבתי למדה עבודה סוציאלית אך לא אהבה את הלימודים ולכן עזבה את הלימודים והתחילה ללמוד תכנות וניתוח מערכות בלימודי חוץ של הטכניון, במשך 3 שנים. בתקופה הראשונה לאחר סיום לימודיה עבדה סבתי כמתכנתת ברפא”ל (גם סבי עבד אז ברפא”ל) וכשאבי נולד היא עברה לעבוד בטכניון, בעיבוד מערכות, מקום בו עבדה במשך כ- 40 שנים.

מחלקת עיבוד מערכות הייתה מחלקה קטנה שגדלה במשך השנים ולסבתי יש משם הרבה חברות. סבתי גם הייתה אחראית על ועדת התרבות של המחלקה: טיולים, מסיבות, שינוי פני המחלקה, ריהוט, מטבח, כל מיני נושאים חברתיים שהיו מחוץ לעבודה כמתכנתת. במהלך התקופה הזו סבי התקבל ללימודי דוקטורט בארה”ב (אבי היה אז בן 4 ודודתי, מעין, הייתה בת שנתיים). סבתי זוכרת שביום הטיסה גם אבי וגם דודתי היו חולים באבעבועות רוח והיו צריכים לכסות אותם בבגדים ארוכים כדי שהם יוכלו לעלות לטיסה…

במהלך לימודי הדוקטורט של סבי , סבתי לקחה חופשה ללא תשלום (חל”ת) מהטכניון ועבדה בארצות הברית במשך כשלוש שנים כמתכנתת בחברה שהתעסקה בתוכנה לניהול מרפאות. זו הייתה חברה קטנה עם כעשרה עובדים, בעל החברה היה יהודי בשם שלי רייזין ולסבתי וסבי היה קשר ממש טוב איתו: הם גם חגגו חגים ביחד וסבתי נהגה להביא למשרד דברים אופייניים לחגים יהודיים: לביבות, אזני המן וכו’. לאחר מכן שלי אפילו הגיע לבקר בארץ לכבוד בר המצווה של אבי.

לאחר החזרה לארץ סבי נסע בכל קיץ לעבוד באוניברסיטה בארה”ב במחקר במשך 4-5 שנים נוספות ובחלק מהפעמים סבתי הצטרפה אליו, ואבי ודותי נשארו אצל סבם וסבתם, הוריה של סבתי

אחרי הדוקטורט סבתי והמשפחה נסעו עוד פעמיים לשבתון בארה”ב. השבתון האחרון היה כאשר אבי כבר היה בכיתה י”א והוא לא רצה לחזור לארץ. הוא בעצם יכל לסיים בארה”ב את התיכון כבר בכיתה י”א אבל נאלץ לחזור עם המשפחה לארץ בסופו של דבר.

תקופת העבודה בטכניון הייתה תקופה שסבתי אהבה גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה חברתית ויש לה חברות שהיא בקשר איתן עד היום. הן היו חבורה של 10 חברות אך כיום נותרו חבורה של 8 חברות, לאחר ששתי חברות נפטרו. 🙁 הטכניון היה עבור סבתי מקום עבודה נוח וקרוב, שאפשר לה לגדל ילדים צעירים מבלי לעבוד שעות ארוכות.

לקראת סוף תקופת העבודה של סבתי בטכניון, היא החלה להתנדב בער”ן ועשתה את זה למעלה מעשור. זו הייתה התנדבות מאוד מאתגרת, שהייתה כרוכה בהתעסקות עם אוכלוסיה לא פשוטה.

מאז שסבתי פרשה לפנסיה היא נהנית מהחיים. היא פוגשת את הנכדים שלה לפחות פעם בשבוע, מטיילת, מציירת והולכת להרצאות כמעט בכל יום. סבתי גם אוהבת לראות תערוכות במוזיאונים ויש לה גם תחביב נוסף: עיצוב אלבומים.

עוד תחביב עיקרי מאוד של סבתי הוא ציור. היא מציירת כבר 20 שנים ומגדירה את הציור כחלק גדול מהחיים שלה במיוחד מאז שהיא יצאה לפנסיה. סבתי גם מאוד אוהבת לארגן חופשות משפחתיות וחושבת שזה חשוב מאוד לגיבוש המשפחתי. (תחביבים)

חלק ד’ – דמות מופת – סבא זאב

סבא זאב
סבא זאב נולד ב- 4.10.1946 בכפר ברומניה בשם קודאשטה. בכפר שלו לא היה בית חולים ואמו ילדה אותו עם מיילדת פרטית.
שמם של הוריו היה זיסו וקלרה קוזו’קרו. כשסבי נולד היה אביו בן 36 ואמו הייתה בת 25. הוריו של סבי הכירו לאחר המלחמה. ברומניה יהודים לא נשלחו למחנות השמדה אלא למחנות עבודה ואביו של סבי נשלח למחנה עבודה כשהיה בן 34. דודתו של סבי נרצחה בפוגרום שנערך בעיר יאסי בשנת 1942 וכשאמו של סבי הייתה בהריון לא ידעו אם יוולד בן או בת, כך שהוריו תכננו שאם תיוולד בת יקראו לה על שם הדודה שנרצחה, לאה, אך בסופו של דבר סבי נקרא על שם בעלה שנרצח גם הוא, לופו.
פירוש השם “לופו” ברומנית הוא זאב. פירוש השם קוז’וקרו ברומנית הוא בעל המקצוע שמכין מעילים מצמר כבשים. כשסבי עלה ארצה בשנת 1970 החליפו לו את השם לשם עברי – זאב.
עד גיל 6 סבי גדל בכפר קודאשטה ואין לו זיכרונות רבים מהתקופה הזו (מלבד טיולים עם סבתו, פסיה) . כשסבי היה בן 4 נולד לו אח בשם חיים. (שכיום מתגורר בלוס אנג’לס, כבר קרוב ל-40 שנה)
בגיל 6 סבי עבר לגור במשך שנתיים אצל דודתו סוריקה, אחותה של אמו, שגרה בעיר בשם ברלד, שם למד בגן חובה ובכיתה א’. סבי לא יודע מה היה הרקע למעבר. הייתה אגדה כזו במשפחה לפיה סבי אמר שאינו רוצה לגדול בכפר אלא בעיר, כך תמיד אמרו לו, אך כאשר הוא חושב על כך כיום, כמבוגר, הוא משער שהיו להוריו קשיי פרנסה.
בעיר ברלד למד סבי בבית ספר לבנים בלבד, כך היה נהוג. מכיוון שהייתה מצוקה של כיתות לימוד, בכיתה א’ למד סבי בשעות אחר הצהריים, במקום בבוקר, בדיוק הפוך מהיום (עשו משמרות). דודתו של סבי הייתה גדולה מאמו בעשר שנים, אמו של סבי התייתמה בגיל צעיר ואחותה הגדולה הייתה עבורה מעין אמא.
סבי זוכר חוויות משעשעות מהתקופה הזו: בעיר עבר נחל, ובכל חורף הנהר היה עולה על גדותיו ואז סבי ועוד חבר היו לוקחים גיגית ושטים כאילו שהם בוונציה. זה היה בין גיל 6 לגיל 8.
באותה תקופה התחיל סבי גם לאהוב כדורגל מכיוון שבאותה עיר הייתה קבוצת כדורגל טובה והכניסה למשחקים לילדים הייתה בחינם, כך שסבי היה הולך למשחקים ומאז ועד היום הוא חובב כדורגל מושבע.
כאשר סבי היה בכיתה ב’, עברה משפחתו להתגורר בעיר גדולה בשם יאסי (זו העיר הכי גדולה בחבל מולדובה), לאחר שאביו של סבי מצא בה עבודה, ואז אבי חזר לגור בבית הוריו. בתוך העיר עברה משפחתו של סבי משכונה אחת לשכונה אחרת בה היו הרבה יהודים, וכל החברים שרכש סבי בשכונה זו הם חברים שלו עד היום, מדובר ב- 5-6 חברים שכולם חברים כבר כמעט 65 שנים וממשיכים לשמור על קשר גם כיום. המציאות השתנתה כשסבי הגיע לכיתה ה’ (בגיל 11 בערך).
בתקופה בה סבי חי ברומניה לא התאפשר לאנשים להחזיק ברכוש פרטי – הכל היה שייך למדינה: בתי חולים, בתי חרושת, חנויות, כל מה ששייך למסחר היה שייך לממשלה והממשלה נוהלה על ידי מפלגה אחת – המפלגה הקומוניסטית, שהקפידה מאוד שהמסחר יהיה מסודר ושלא יהיו גניבות.
אביו של סבי עבד כאחראי על מחסן שהיה בבעלות המפלגה הקומוניסטית. במסגרת תפקידו הוא היה קונה בכסף (שקיבל מהמדינה) צמר של כבשים מתושבי הכפרים באזור והיה מאפסן אותו במחסן ודואג לטיפול בצמר (ניקוי, שמירה, טיפול וכו’). לאחר מכן אביו של סבי היה מעביר את הצמר לבתי חרושת כדי שישתמשו בו. השלטון היה בודק מדי פעם את המחסנים כדי לראות שלא חסרה סחורה ובאחת הבדיקות שעשו לאביו של סבי התברר שחסרה סחורה והוחלט להעמיד אותו לדין בשל גניבה מהמפלגה. בשנת 1957 אביו של סבי הורשע בגניבה ונדון ל- 13 שנות מאסר.
חשוב להבין שגם השופטים וגם עורכי הדין היו שייכים כולם למדינה כך שהתוצאה של המשפט הייתה בעצם ידועה מראש. אביו של סבי נשלח למאסר וסבי נשאר עם אימו ועם אחיו. אימו של סבי לא עבדה עד אז ונאלצה לצאת לעבודה. היא מצאה עבדה כקופאית במספרה ענקית (שגם היא הייתה שייכת למדינה). היא החלה לעבוד שם אבל היה להם קשה להסתדר ודודתו של סבי, סוריקה, שוב התגייסה לעזור – הפעם אח של סבי עבר לגור אצלה וסבי נשאר לגור עם אימו. זו הייתה התקופה שגיבשה את אופיו של סבי ואת גישתו לחיים: מכיוון שאימו עבדה קשה, סבי היה צריך לעזור במשק הבית, לעשות קניות, לעמוד בתור ללחם, לשמן, כל הזמן היה מחסור בדברים. אימו של סבי גם לימדה אותו לעשות את כל עבודות הבית: להחליף מצעים, לסדר, לנקות. למשל ברומניה בחורף היו מחממים בעזרת תנור עץ, אז סבי היה צריך לדאוג להביא עצים הביתה, להביא מים (לא היה ברז בבית, הייתה מעין “ברזיה” במרכז הכפר ולפעמים הטמפרטורה הייתה מינוס 20 והיה צריך לחכות בקור המקפיא למישהו מהעירייה שיפשיר את צינורות המים). כל זה היה מגיל 11.5 ועד גיל 18 ואלו חוויות שעיצבו את אופיו של סבי גם בחייו הבוגרים.
בנוגע לתקופת המאסר של אביו של סבי: ברומניה היה מקובל שכל האסירים חייבים לעבוד. האסירים נשלחו לסוגים שונים של עבודות וככל שהעבודה יותר קשה או מסוכנת, האסיר “מרוויח” יותר ואז למשל כל יום של עבודה שווה לשלושה ימי מאסר. באופן הזה ניתן לקצר את תקופת המאסר. אביו של סבי עבד בעבודה קשה של קיצוץ קני סוף בדלתא של נהר הדנובה, אך לא החזיק שם מעמד – זו הייתה עבודה קשה מדי. לאחר מכן הוא החל לעבוד כפועל בניין (העמיס בטון, דליים וכו’), וגם שם הוא לא החזיק מעמד. בסופו של דבר הוא החל לעבוד בכרם ענבים, בה הוא הצליח להחזיק מעמד ובחודש מאי 1964, חודשיים לפני שסבי ניגש לבחינות הבגרות הוא חזר הביתה.
אביו של סבי לא היה דברן גדול ולא סיפר על מה שעבר עליו בתקופת המאסר. בתקופת המאסר מותר היה למשפחות האסירים לשלוח חבילות עם אוכל ומצרכים אחת לשלושה חודשים וביקור של בן משפחה אחד בלבד (מדרגה ראשונה) היה מותר רק פעם בחצי שנה. בית הסוהר היה במרחק של עשר שעות נסיעה ברכבת מהעיר שאבי ומשפחתו התגוררו בה והנסיעה גם הייתה יקרה כך שאמו של אבי הצליחה לבקר את אביו רק פעם בשנה בד”כ. כשסבי היה בן 17, שנה לפני שאביו השתחרר מן המאסר, סבי נסע לבקר אותו לראשונה בבית הסוהר, ושניהם מאוד התרגשו מכיוון שזו הייתה הפעם הראשונה בה הם נפגשו מאז שסבי היה בן 13. במהלך הביקור, שנמשך לא יותר משעה, הם לא יכלו להתחבק כי השומרים לא הרשו.
זיכרון ילדות מיוחד של סבי הוא מטקס בר המצווה שלו: את טקס בר המצווה שלו סבי חגג ללא אביו. במהלך הטקס בבית הכנסת סבי החל לקרוא את הנאום שכתב ופתח במילים “הורים יקרים וקהל נכבד”, וגם הוא וגם הקהל שהיה במקום החלו לבכות.
במהלך נעוריו, החל מגיל 11-12 היה סבי בתנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית. בזכות תנועת הנוער סבי ביקר לראשונה בחייו בחוף הים בגיל 15-16 בערך. באותה תקופה בחופשים היה סבי נשאר בבית ולא היה מקובל לצאת למחנות קיץ. ברומניה היו חוות חקלאיות ששייכות למדינה וכשסבי היה בן 15-16 הודיעו מתנועת הנוער שנערים שיתנדבו לעבוד בחווה יוכלו לנסוע לאחר מכן לחוף הים השחור. סבי נסע עם חברים לעבוד בחווה חקלאית במשך שבועיים. הם עבדו בקטיף של אפונה ושעועית, ישנו על מזרנים עם פשפשים וקיבלו מעט אוכל (שעועית..). כשסיימו את העבודה לאחר שבועיים, סבי וחבריו קיבלו חופשה של 5 ימים בים השחור (כולל יום נסיעה לכל כיוון) וזו הייתה הפעם הראשונה שסבי ראה את הים.
בשנת 1964 סבי סיים את לימודיו בבית הספר התיכון ועבר את בחינות הבגרות. בשלב זה סבי ומשפחתו התלבטו האם ללכת ללמוד במוסד להשכלה גבוהה (סבי) או לעלות לישראל. אביו של סבי רצה לעלות לארץ מכיוון שחלק מהמשפחה המורחבת כבר עלתה לארץ (כולל דודתו האהובה). הם הגישו בקשה לעלות לארץ והבקשה אושרה אבל כדי לקבל את האישור לעלות לארץ היה צריך להביא אישורים שאין לנו חובות לגופים שונים במדינה, ואז הסתבר שאביו של סבי עדיין חייב כסף למחסן שעבד בו בעבר ולכן לא יוכלו לעלות לארץ עד שהחוב יוחזר במלואו. לא הייתה ברירה וסבי ומשפחתו החלו לעבוד כדי להחזיר את הכסף: אביו עבד, אמו עבדה וגם סבי עצמו עבד כדי להחזיר את הכסף במקום ללמוד. במהלך התקופה הזו, מכיוון שסבי היה כבר בן 22, הוא קיבל צו גיוס לצבא רומניה. סבי הוצב במחוז אחר, רחוק מבית הוריו. צבא רומניה לא היה צבא לוחם כמו צה”ל והחיילים נוצלו גם לעבודות. סבי הוצב בחיל שהיה אחראי על הקמה ותחזוקה של מסילות ברזל ברומניה, עבודה פיזית קשה מאוד. למזלו של סבי, לא היו הרבה חיילים עם תעודת בגרות מלאה שהתגייסו ביחד איתו ולכן סבי שובץ לתפקיד של הפקיד של הרס”ר, כך שסבי עשה עבודה משרדית ולא פיזית. באותה תקופה היה נהוג שחיילים מקבלים במהלך השירות הצבאי רק חופשה אחת של שבוע בבית, אבל לסבי הייתה קצת פרוטקציה דרך המפקד כך שסבי קיבל שתי חופשות במהלך שירותו. בתור חייל סבי וייתר החיילים היו יוצאים מהבסיס ואף היו לוקחים אותם לסרטים ולמשחקי כדורגל. בבסיס לא היו מלתחות ולכן פעם בשבוע הם היו עושים צעדה לבית המרחץ העירוני. לאחר שנה וחמישה חודשים של שירות בצבא רומניה, שבמהלכה סבי פחד להגיד שהוא יהודי כי הייתה שם אווירה אנטישמית, סבי השתחרר.
לאחר השחרור מהצבא, סבי הספיק לעבוד עוד שנה ובתאריך 13.4.1970 סבי ומשפחתו עלו לארץ. סבי היה אז בן 24.
כשעלו לארץ, הוריו של סבי מאוד רצו לגור בבאר שבע כי שם גרה הדודה האהובה של סבי, אבל נציגי משרד הקליטה בנתב”ג אמרו שאין כרגע דיור בבאר שבע ושלחו אותם לשכונת רמות רמז בחיפה. כשהוריו של סבי הגיעו לחיפה וראו את הנוף של הים התיכון – הם החליטו להישאר בחיפה.
אחת התקופות היפות בחייו של סבי הייתה כשהתגורר בקיבוץ ניר דוד. סבי ואחיו (שהיה אז בן 20) לא שלטו בעברית, ובאותה תקופה היו בקיבוצים אולפנים ללימוד עברית לאנשים מבוגרים. סבי ואחיו נשלחו לקיבוץ ושם גרו עם עולים חדשים מעוד מדינות. היו במקום יהודים מכל העולם, כולם למדו ביחד עברית, טיילו בארץ וכו’ (לקחו אותם בפעם הראשונה לראות את ירושלים, הכינרת וים המלח). כשסבי עלה לארץ הוא ידע לשחות רק בסגנון חתירה וכשהגיע לאולפן בניר דוד הוא למד לשחות את שאר הסגנונות בנחל האסי.
לאחר האולפן סבי החל לחשוב מה לעשות עם עצמו וייעצו לו לא ללכת לאוניברסיטה עדיין (בשל קשיי השפה) אלא לבית ספר להנדסאים ובסתיו 1970 התחיל סבי ללמוד בבי”ס להנדסאים בחיפה. כעבור שנתיים סבי סיים את הלימודים וקיבל צו גיוס לצה”ל. כשסבי הוכיח לצבא ששירת כבר ברומניה, אפשרו לו להתגייס לשירות מקוצר של שלושה חודשים בלבד בחיל ההנדסה. היחידה של סבי טיפל במוקשים, חומרי נפץ, גדרות תיל וכו’.
לאחר השירות הצבאי והלימודים החל סבי לחפש עבודה. באחד הימים אחד החברים של סבי, שאיתו הוא נשאר בקשר מאז שגדלו באותה השכונה ברומניה הציע לסבי להכיר חברה של בת הזוג שלו, זו הייתה סבתא איטה. הפגישה הראשונה שלהם הייתה ביום העצמאות בשנת 1973. סבי וסבתי התאהבו והתחילו לצאת, אך אז סבתי נסעה לחו”ל לחתונה של אחיה ביחד עם כל משפחתה.
ב- 6.10.1973 פרצה מלחמת יום כיפור ובאותו לילה גם סבי גוייס. סבתי חזרה לארץ מיידית כדי להיות קרובה אליו. במהלך אחת החופשות של סבי (כשיצא הביתה מהמלחמה), סבי וסבתי החליטו להתחתן. סבי וסבתי התחתנו ב- 15.1.1974, במהלך המלחמה. סבי היה אז עדיין בשירות מילואים ולכן הרב שחיתן אותם היה רב צבאי. לקראת החתונה סבי שינה את שם המשפחה לשם “קציר” (שאיטה בחרה) .
לאחר המלחמה סבתי, שעבדה אז בפרקליטות, קיבלה הצעה להקים את פרקליטות מחוז נצרת וגם הוצעה להם דירה בנצרת לשם כך. סבי וסבתי עברו לנצרת. בשנת 1975 נולדה להם דודתי, דורית, וכעבור שנה וחודש נולדה אמי, אורלי.
סבי מצא עבודה בטכניון בחיפה בתחום של בטיחות קרינה וחומרים רדיואקטיביים. זהו תפקיד הכרוך באחריות רבה מכיוון שעבודת המחקר שמתבצעת בטכניון עם חומרים רדיואקטיביים מחייבת פיקוח ובדיקות של המשטחים, של רמת הקרינה, ביצוע הדרכות למי שעובד עם מכונות שכרוכות בקרינה וחומרים רדיואקטיביים. בין היתר הייתה לסבי הזכות לעבוד עם שני חתני פרס נובל: פרופ’ צ’חנובר ופרופ’ הרשקו מהפקולטה לרפואה, שכל הבסיס למחקר שלהם, שזכה בפרס נובל היה מבוסס על חומרים רדיואקטיביים.
כשסבי החל לעבוד בטכניון הוא החזיק בתואר של הנדסאי ועם הזמן עודדו אותי ללמוד לימודים אקדמיים נוספים וכך סבי עשה תואר נוסף במדעי הטבע ולאחר מכן, מתוך עניין אישי, עשה תואר נוסף בהיסטוריה באוניברסיטה הפתוחה.
סבי וסבתי התגוררו בנצרת במשך חמש שנים בנצרת ובשנת 1979 עברו עם בנותיהם, אמי ודותי, לחיפה לשכונת שער העלייה, קרוב לחוף שקמונה. זו הייתה תקופה יפה מכיוון שהבנות היו קרובות לסבים ולסבתות משני הצדדים. כעבור חמש שנים סבי וסבתי עברו לשכונת אחוזה בחיפה. בשנת 1985 נולד דודי, דניאל, ובשנת 1990 המשפחה עברה לשכונת כרמליה בחיפה, בה מתגוררים סבי וסבתי עד היום.
סבי המשיך לעבוד בטכניון והתקדם בדרגות לאורך השנים עד לדרגה הגבוהה ביותר. בינתיים אמי ודודתי התחתנו ונולדו להן ילדים (אני הנכדה הבכורה) ובגיל 64 החליט סבי שהוא מעדיף לתרום לטיפול בנכדים מאשר להמשיך בעבודה בטכניון. מכיוון שסבי עבד בטכניון במשך 37 שנים, היה באפשרותו לפרוש לפני גיל 67 ולכן בחר לצאת לפנסיה מוקדמת. סבי הוא סבא פעיל ומעורב ועד לתקופת הקורונה הוא הקפיד לבוא אל הנכדים פעם – פעמיים בשבוע.
תחביבים:
כשסבי היה ילד בעיר הגדולה, יאסי, הוא אהב לאסוף בולים, כל גרוש שהיה לי הוא השקיע בבולים ובסופו של דבר מכר את האוסף שלו. היום סבי אוהב לטייל, לשחות (הוא שוחה כל בוקר) ולקרוא סרטי מתח.
התחביב הגדול של סבי הוא לטייל. בשנים הראשונות לעבודתו בטכניון, סבי התחבר עם מישהו שלימד אותו לטייל בארץ והוא היה לוקח את אמי ודודתי לטייל כל שבת. זה הגיע למצב שאמי שאלה את המורה שלה אם זו חובה שכתובה בחוק לטייל בשבת… 😊
מאז סבי עשה טיולים רבים בארץ ובעולם: הוא אפילו עשה את כל שביל ישראל עם קבוצה של גמלאים והוא עדיין ממשיך לטייל. סבי אוהב לטייל גם בחו”ל וביקר בכחמישים מדינות, הוא אפילו נסע עם אמי לטרק בנפאל!
המדינות שסבי הכי נהנה לטייל בהן היו ניו זילנד, איסלנד ונפאל. בארץ סבי הכי אוהב לטייל בכרמל ובמדבר יהודה ועשה כבר מאות טיולים בארץ. סבי נהנה להפעיל את הגוף ונהנה מהטבע ומציוץ הציפורים (זה מרגיע אותו) .
סבי הוא גם חובב כדורגל ואוהד מושבע של קבוצת הכדורגל יובנטוס טורינו. זו קבוצה שקיימת מאז 1897. סבי החל לאהוד אותם עוד ברומניה, כשקרא בגיל 10 כתבה בעיתון על חלוץ של הקבוצה שכדי לחזק את הרגליים היה שם בתוך הנעליים פלטות עופרת כדי שהנעל תהיה יותר כבדה וכך הוא חיזק את שרירי הרגליים… סבי גם היה בשלושה משחקי כדורגל של יובנטוס כשהם הגיעו לארץ.
סבי גם מנוי לתיאטרון ולסינמטק בחיפה, ובשנה האחרונה חסרים לו מאוד הדברים שנהג לעשות קודם: שחיה יומיומית בבריכת הטכניון (הוא שוחה בה מאז שנפתחה בשנות השמונים), צפיה בסרטי בסינמטק, השתתפות בהרצאות, הצגות וכמובן – הנכדים שאותם הוא רואה פחות.
הצבע האהוב על סבי הוא תכלת (הצבע של נבחרת איטליה) .
גיל: 74 וחצי. ח
בנוסף: כשסבי היה בצבא ברומניה הוא עבד הרבה בלילה ועם סיום הצבא, בשנת 1968, סבי נאלץ לראשונה להרכיב משקפיים. מאז המספר גדל.
מסר: תהני מכל רגע, החיים קצרים.
סרט אהוב: הסרט היחיד שסבי בכה בו אי פעם נקרא “רוקו ואחיו”.

חלק ד’ – דמות מופת – סבתא איטה

סבתא איטה:  

סבתי נולדה ברומניה בעיר קלוז’ נאפוקה ביום 28.9.1946 והיא דור ראשון לניצולי שואה.

אביה של סבתי נולד בשנת 1913 ואמה של סבתי נולדה בשנת 1923. לאביה של סבתי (דוד) היו אישה וילדה שנספו בשואה. הוריה של סבתי הכירו במחנה הריכוז אושוויץ וכשהם השתחררו בתום המלחמה – הם התחתנו.

לאחר המלחמה אביה של סבתי הקים עסק מצליח לבדים, אבל כשהוריה של סבתי רצו לעלות לארץ, הרומנים הרשו לקחת רק 90 ק”ג בגדים לכל המשפחה ולא הרשו לקחת כסף או תכשיטים. לפני העלייה לארץ אביה של סבתי קנה זהב והטמין אותו באדמה ברומניה, והוא נשאר מוחבא שם עד עצם היום הזה. הוריה של סבתי לא ביקרו שוב ברומניה לאחר שעזבו אותה.

סבתי נולדה ב- 28.9.1946, בבית החולים היהודי בקלוז’. אחיה, יואל לוי, נולד בשנת 1950 ואחותה, לאה, נולדה בשנת 1962, בת זקונים. אחיה של סבתי, יואל לוי, הוא מנצח בעל שם עולמי, הוא עטור פרסים ותארים, והיה מנהל אומנותי של תזמורות שונות. סבתי בקשר עם טובים עם אח שלה ועם אחותה.

השם שהוריה של סבתי נתנו לה ברומניה היה אגנטה לוי. הוריה של סבתי לא ידעו עברית אלא יידיש, וכשהם עלו לארץ, הפכו בשדה התעופה את שמה של סבתי לשם איטה (יתכן שאביה בחר את השם עבורה כי הייתה לו אחות בשם איטה שנספתה בשואה). השם המלא של סבתי הוא נחה-איטה קציר, אבל תמיד היא השתמשה בשם איטה. היא לא אוהבת את השם שלה, כי ילדים היו צוחקים עליה כילדה (איטה פיתה..) וזה היה מעליב ופוגעני.

סבתי עלתה עם הוריה לארץ בשנת 1950, כשאחיה היה בן חודש והיא עצמה הייתה בת פחות מארבע. הם הגיעו למחנה מעפילים בחיפה וקיבלו אוהל. כשהיה גשם היא זוכרת שאביה היה עומד ומחזיק את התקרה של האוהל כדי שלא יעוף ברוח. אמה הייתה בוכה מדוע הם עלו בכלל לארץ, בלי כלום, בעוד שברומניה הם היו מבוססים. לאחר תקופה מסויימת, דוד שלה לקח אותם לגור באזור חוף שמן ולאחר מכן הם עברו עוד מספר דירות בחיפה. סבתי זוכרת שכאשר הם גרו בחוף שמן, באחד הימים הגאות בים הייתה כל כך גבוהה, עד שנגרמו הצפות וחיל הים חילץ אותם בסירות והביא את כולם למחסה בקולנוע הדר, כולל את סבתי. הוריה חיפשו אותה יום שלם עד שמצאו אותה שם אבל עבורה, כילדה, זו הייתה חוויה מרגשת שזכורה לה עד היום.

זיכרון ילדות נוסף של סבתי הוא מבצע קדש: משפחתה של סבתי גרה מול נמל חיפה והוריה פחדו שיפציצו את נמל חיפה ולכן הם נסעו לאח של אביה שלה שגר עם משפחתו בקרית בנימין. סבתי זוכרת שכבר בלילות הראשונים הפציצו דווקא את בתי הזיקוק, והם ראו את הפצצות עפות ורצו להתחבא בשדות.

בארץ אביה של סבתי לא יכל לפתוח חנות בדים כי לא היה לו כסף ולכן אחיה של אמא של סבתי לימד אותו לנהוג על משאית והוא עבד כנהג משאית עד יום מותו. אמה של סבתי (פאני)  הייתה עקרת בית. הדבר שהיה לה הכי חשוב הוא החינוך ולכן אמה ואחיה למדו בביה”ס הריאלי באחוזה למרות שהם גרו בעיר התחתית ולמרות שהיו פערי מעמדות מאוד קשים. לאחר מכן סבתי עברה לתיכון דתי לבנות אותו היא סיימה בשנת 1964. באותה תקופה היא הייתה דתיה, בכל יום התפללה וכו’.

אביה של סבתי נפטר בגיל 67 ואמה נפטרה בגיל 58. היא אומרת שהם בטח היו גאים בה ובאחיה אם היו מאריכים ימים אך לצערה זה לא קרה.

כבר מגיל 15, בתקופת לימודיה בתיכון, בכל פעם שהתבטל שיעור, סבתי הייתה הולכת לבית המשפט, נכנסת לאולם ומקשיבה לדיון. מאז גיל 15 סבתי חלמה ללמוד משפטים ולהפוך לשופטת. מגיל צעיר סבתי התחילה לקרוא באנגלית, היא הייתה קוראת ספרי בילוש ופתרון תעלומות שהתרחשו ולכן היא פנתה לכיוון של משפט פלילי.

כניצולי שואה, הוריה של סבתי לא הסכימו שהיא תתגייס לצבא ומכיוון שסבתי הגיעה מבית דתי היא הצהירה על כך שהיא דתייה ולא התגייסה לצבא, אלא התחילה ללמוד משפטים בלימודי ערב בשלוחה של האוניברסיטה העברית בתל אביב, כשהיא עובדת בבקרים. במהלך השנים סבתי הצטערה על כך שלא התגייסה לצבא כי היא חושבת שהצבא יכול היה להתאים לאופי שלה.

החל מהשנה השלישית ללימודי המשפטים עבדה סבתי במערכת העיתון “דבר” בתור המזכירה של המנכ”ל, זה היה בין השנים 1966 ל- 1969. סבתי אהבה את העבודה הזו: בתקופת מלחמת ששת הימים (1967) העיתונאים היו מכתיבים לה לטלפון את הכתבות שלהם משדה הקרב והיא הייתה מקלידה והרגישה מאוהבת בעבודת העיתונות. במהלך אותה תקופה התפרסמו מודעות לתחרות מלכת היופי ואחת החברות של סבתי שלחה את שמה למיונים מבלי לבקש את רשותה ובסופו של דבר סבתי נבחרה להיכלל בין 20 המועמדות הסופיות בתחרות. כשהתמונה של סבתי התפרסמה, מנכ”ל העיתון מאוד כעס עליה ודרש ממנה שלא להשתתף בתחרות אבל הבעיה הייתה שאי אפשר היה לצאת מהתחרות כי ההשתתפות הייתה כרוכה בהתחייבות. לבסוף, סבתי השתתפה בתחרות ובטקס ואפילו נחשבה לסטודנטית הכי יפה באותה שנה אבל היא לא נבחרה לשום תואר, כנראה בגלל התערבותו של מנכ”ל העיתון.

בשנת 1969, לאחר שסיימה את לימודיה, סבתי נסעה לארצות הברית. היא תכננה ללמוד שם מנהל עסקים ועשתה את בחינות הכניסה לאוניברסיטת ניו יורק –  NYU. סבתי התקבלה ללימודי ערב, אך מכיוון שהאוניברסיטה הייתה ממוקמת בעיר התחתית, מקום שהיה מסוכן באותה העת, בפרט בשעות הערב והלילה, היא החליטה לוותר על הלימודים והחלה לעבוד במשלחת הכלכלית של מדינת ישראל בארה”ב, שהייתה בניו יורק. כשסבתי חזרה לארץ בשנת 1970 היא התקבלה להתמחות בעריכת דין בלשכת סגן היועץ המשפטי לממשלה (היועץ המשפטי לממשלה היה באותה תקופה מאיר שמגר) . סבתי התמחתה אצלו שנה ולאחר מכן היא התמחתה שנה נוספת בפרקליטות המדינה תחת דורית בייניש. סבתי מספרת שהיא אהבה להתלוות אליה לדיונים בבית המשפט העליון וללמוד איך צריך לעמוד, להופיע, לטעון. את ההתמחות סבתי סיימה בגיל 25 ואז היא עברה לגור בחיפה ולעבוד בפרקליטות חיפה. בחיפה סבתי הכירה דרך חברים את בעלה (סבי, זאב) שהיה אז עולה חדש והם התחתנו במהלך מלחמת יום הכיפורים. כבר בהתחלה סבתי מספרת שהיא אמרה לאמה: “את רואה את הבחור הזה? איתו אני אתחתן”, אמה של סבתי לא הבינה איך סבתי יכלה לדעת את זה אך היא הסבירה לה שהוא מוצא חן בעיניה, וזה מה שהיה. סבי וסבתי הכירו במוצאי יום העצמאות של שנת 1973 וזמן לא רב לאחר מכן סבתי נסעה לארה”ב למקסיקו, לחתונה של אחיה, יחד עם משפחתה. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים סבתי הייתה עדיין בחו”ל והחליטה לחזור מיד לארץ, עם הטיסה הראשונה שהייתה, טיסה שעברה מעל תורכיה ולוותה במטוסי קרב מחשש שינסו לפגוע בה. סבתי זוכרת עד היום שהם נחתו בשדה התעופה שהיה חשוך לגמרי והבחורים שהיו צריכים להתייצב בבסיסים הצבאיים הקפיצו את סבתי הביתה. סבי כבר גוייס באותו זמן לחיל ההנדסה והוצב בצפון.

סבי וסבתי התחתנו ב- 15.1.1974 לפני החתונה סבתי ביקשה מסבי להחליף את שם המשפחה והוא שינה אותו מהשם קוז’וקרו לשם קציר.

סבתי עבדה בפרקליטות במשך 14 שנים, למעשה היא הקימה את פרקליטות מחוז הצפון בנצרת, ובמסגרת זו היא טיפלה בתיקים פליליים: שוד, רצח, אונס… כשעבדה בפרקליטות סבתי הייתה הראשונה שהפעילה שוטר סמוי כדי לתפוס סוחרי סמים.

סבי וסבתי היו זוג צעיר בלי אמצעים ואז כדי להקים את הפרקליטות בנצרת, הוצע להם הסכם של עובד נדרש, שבמסגרתו משרד המשפטים מסייע ברכישת דירה, וכך הם רכשו דירה בנצרת והתגוררו בה חמש שנים. בתקופת המגורים בנצרת נולדו לסבתי שתי בנות: דורית הבכורה (נולדה בשנת 1975) ואמי, אורלי (נולדה בשנת 1976) והפער ביניהן הוא בדיוק 13 חודשים. לאחר חמש שנים בנצרת, סבי וסבתי חזרו לחיפה אבל סבתי המשיכה לעבוד בנצרת ולנסוע כל יום מחיפה לנצרת. באותה תקופה סבתי קיבלה הרבה איומים על פגיעה ולכן שוטרים היו מסיעים אותה מחיפה לנצרת ובחזרה כדי שסבתי לא תיסע בתחבורה ציבורית.

בחודש מאי 1985, בגיל 37, סבתי מונתה לשופטת בבית הדין האזורי לעבודה בנצרת וכעבור שנה היא עברה לכהן כשופטת בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה. כשסבתי מונתה לשופטת היא הייתה בהריון וב- 11.10.1985 נולד בנה הצעיר, דניאל.

כשופטת סבתי טיפלה בהרבה תיקים של ביטוח לאומי, תאונות עבודה, מחלות מקצוע שנגרמות עקב עבודה, שביתות (למשל בנמל חיפה ובחברת החשמל ) סכסוכים כספיים… זו הייתה עבודה קשה, הרבה שעות של ישיבה, לימוד של התיקים וכתיבת פסקי דין, אבל סבתי אהבה אותה מאוד כי היא הרגישה תחושת שליחות, שהיא מצליחה לעזור לאנשים, חלקם מסכנים. היו אנשים שלא אהבו את ההחלטות שלה, היו אפילו איומים וקללות, אבל סבתי לא התרגשה, היא הייתה רגילה לכך עוד מהתקופה שלה בפרקליטות: בכל תיק יש זוכה ויש מפסיד, ולפעמים גם הזוכה לא מרוצה כי הוא לא קיבל את כל מה שהוא רצה.

העבודה הייתה לבחון מי צודק ומי לא, למי מגיע מבחינה חוקית את מה שהוא דורש. זו עבודה יומיומית קשה עם הרבה מתח, שדורשת גם הרבה שעות לאחר מכן כדי לכתוב פסק דין. באותה תקופה שופטים עבדו בלי מחשבים וכתבו פסקי דין בכתב יד. רק לאחר מכן שופטים התחילו לעבוד עם קלדנית. לבית המשפט סבתי הייתה באה בלי תכשיטים כי זה נראה לה לא מתאים להופיע כך מול  אנשים שאין להם מה לאכול, לפעמים סבתי אפילו הייתה נותנת להם כסף.

סבתי מספרת שהילדים שלה כל הזמן התלוננו שהיא כל הזמן דורשת שקט ועובדת על תיקים ואז סבי היה לוקח אותם לשחק בחוץ כדי שסבתי תוכל לעבוד על תיקים. הייתה הרבה עבודה גם מהבית, לפעמים היו תיקי מעצרים שהיו מגיעים הביתה אחר הצהריים עם שליח וגם כשופט תורן כך זה היה.

סבתי סיימה לכהן בתפקיד של סגנית נשיא בית הדין בשנת 2016 ופרשה לפנסיה בגיל 70, בחודש אוגוסט 2016. סבתי חששה כיצד תמלא את זמנה כי היא הייתה רגילה כל החיים לעבוד קשה. סבתי לא הייתה רגילה לקום בבוקר ולצאת לבלות עם חברות. אחותה של אמי (דורית) הציעה לה להצטרף לחוג ציור, סבתי חשבה שאין לה שום כישרון לנושא, וכאשר הגיעה לחוג הציור ואמרה למורה בשיעור הראשון שהיא אוהבת ציורים צבעוניים כי כל החיים שלה היא לבשה רק שחור לבן. מאז סבתי מציירת. בנוסף לציור, סבתי גם אוהבת לפסל, וזהו תחביב שאותו היא טיפחה במשך הרבה שנים.

מאז שסבתי פרשה לפנסיה יש לה יותר זמן לנכדים (יש לה שישה) והיא הפכה להיות “הסבתא של המתנות”. סבי יצא לפנסיה כמה שנים לפניה כדי לעזור בטיפול בנכדים והנכדים מאוד קשורים אליו. את סבתי הם היו רואים פחות. אחרי הפרישה לפנסיה סבתי התחילה לבקר יותר את הנכדים, לשחק איתם, לצייר איתם, נכדה אחת אפילו רצתה תפירה וגם את זה סבתי עשתה… והחיים זורמים ושונים לגמרי מהתקופה הקודמת של העבודה. יש חיים שלמים אחרי הפנסיה: חוגים, חברים, הרצאות…

חוויה משמעותית במיוחד עבור סבתי הייתה טיול שורשים משפחתי לרומניה שעשתה עם כל הילדים והנכדים לפני כשלוש שנים. סבתי הזדעזעה לגלות שאין כמעט זכר לקהילה היהודית שחיה באזורים שבהם התגוררו הוריה: בכפר של אביה נותר פסל זיכרון עלוב מוקף בצמחיה פראית, וכשסבי וסבתי חיפשו את הפסל וששאלו אנשים היכן הוא נמצא, האנשים אפילו לא ידעו במה מדובר. אותו הדבר היה גם בכפר שממנו הגיעה אמה של סבתי, בו גרו לפני המלחמה כ- 700 יהודים, שכמעט כולם נרצחו, וגם שם הם מצאו בקושי שלט עלוב. סבתי עזבה את האזורים הללו בהרגשה מאוד כבדה: זה אזור כל כך יפה וגדול, שטח עצום, היה מספיק מקום לכולם אבל השינאה ליהודים הייתה גדולה מדי.

תחביבים: סבתי אוהבת לפסל ולצייר. סבתי מאוד אוהבת לטפח את הידיים ולסדר ציפורניים כי באולם בית המשפט היא הייתה מסבירה עם הידיים. היא אוהבת לסדר ולעצב את הציפורניים כי זה נותן לה הרגשה של מראה מסודר.

לסבתי יש אוסף של מאות בובות קטנות עם תלבושות לאומיות מכל העולם. כל מי שנסע לחו”ל ולחופשות הביא לה בובות, וגם היא עצמה קנתה וכך נוצר האוסף הענק הזה. בתור ילדה היא לא זוכרת שהיו לה בובות כלשהן. סבתי התחילה את האוסף הזה בערך בגיל 13-14, זהו אוסף של בערך 60 שנים.

מאכל אהוב: סבתי גרה בבית הונגרי עם אוכל הונגרי וסבי גדל בבית רומני עם אוכל רומני אז סבתי למדה לבשל גם אוכל רומני. כשהיא הייתה צעירה יותר היא אהבה לבשל ולאפות למרות העבודה הקשה, כיום כבר הרבה פחות. המאכל האהוב עלייה הוא כרוב ממולא וכן אטריות עם כרוב, זהו מאכל הונגרי.

צבע אהוב: אדום

מסר חשוב: אם יש לך חלום ואתה עובד קשה כדי להגשים אותו – תוכל להשיג אותו.

החלום של סבתי היה עולם המשפט והיא הגיעה לזה אז היא חושבת שאין דבר העומד בפני הרצון.

חלק ה’ – אילן יוחסין משפחתי

בתמונה הראשונה סבתא איטה בתחרות

מלכות היופי

ובתמונה התחתונה אוסף

הבובות של סבתא איטה

התמונות שסבתא איטה מציירת

התמונות שסבתא זהבה מציירת

הסוף 🙂