פרויקת בהסתוריה : אלים

במיתולוגיה היוונית, זֶאוּס (ביוונית Ζεύς) הוא אל השמים, מטיל הברק והרעם, בכיר אלי האולימפוס ושליטם. זאוס הוא בנם של הטיטאנים קרונוס וריאה. הוא מטיל הרעם והברק, אחראי על המשפט והצדק והוא דמות המפתח במיתולוגיה היוונית. בהיותו אביהם-מולידם של מרבית האלים החשובים וגיבורי המיתולוגיה. החיה המקודשת לזאוס היא העיט והעץ המקודש לו הוא אלון.

מקדשים הוקמו לכבודו של זאוס בשטח נרחב של ארצות לחופו של הים התיכון, מאסיה הקטנה שבמזרח ועד סיציליה שבמערב. מוקד הפולחן המרכזי לזאוס היה באולימפיה שבפוקיס, שם נערכו לכבודו גם המשחקים האולימפיים העתיק

לפי האגדה, חשק זאוס, אל השמים ובכיר האלים היוונים, באלקמנה. כדי לזכות בה התחזה לבעלה אמפיטריאון וקיים עמה יחסי מין בזמן שבעלה נעדר. ממפגש זה נולד הרקולס, שבזכות היותו בנו של אל, ניחן בחוזק על אנושי. האלה הרה, אשתו של זאוס, הידועה באגדות היווניות כאישה נוטרת טינה ונקמנית, שנאה את הרקולס מיום היוולדו בגלל היותו סמל לבגידתו של בעלה. היא רדפה את הרקולס כל ימי חייו, שנאתה מהווה ציר מרכזי ברבות מהאגדות על הרקולס.
כבר בהיותו תינוק שלחה הרה שני נחשים כדי להרגו בעריסה. למשמע הקולות מחדר הילדים, נזעקו הוריו אל החדר. הם מצאו את הרקולס, שכבר אז ניחן בכוח בלתי רגיל, צוחק ובידיו שני הנחשים שחנק (בגרסה אחרת, החזיק אותם לאחר שריצץ את גולגולתם), בעוד אחיו איפיקלס צורח מפחד. מסופר שאת המורה לנגינה לינוס הרג בשוגג כאשר השליך לעברו לירה בתגובה נזעמת לדרישת המורה להקפיד על שעות הנגינה שלו. אמפיטריאון חשש שתקריות מסוג זה יישנו ולכן שלח את בנו לחיות בין הרועים.
הקנטאור כיירון חינך את הרקולס. כשגדל , על פי סיפורו של פרודיקוס, הוא פגש בצומת דרכים שתי דמויות- את ארטה וקקיה (רוע). קקיה הציעה לו נוחות, הנאות ועושר אם ילך בדרכה. ארטה הציעה לו רק תהילה תמורת מאבק מתמיד ברוע. הרקולס בחר בדרכה של ארטה.

האדס (יוונית: ᾍδης – “בלתי נראה”), היה אל השאול ושליט המתים במיתולוגיה היוונית. בקרב הרומאיםהוא נודע בשם פלוטו או דיס-פאטר.

לפי התיאוגוניה האדס הוא בנם של הטיטאנים קרונוס וריאה, אחיהם הצעיר של הסטיה (הבכורה), דמטר,הרה ואחיו הבכור של זאוס. מקורות אחרים מוסיפים גם את פוסידון כאח.

ההכרה בהאדס כאחד מהאלים האולימפיים שנויה במחלוקת, מכיוון שהגדרת המונח “אל אולימפי” לא אחידה בקרב כולם. ישנם הרואים בו כאל אולימפי, מכיוון שמבחינתם אל אולימפי הוא אל מהדור שבא אחרי הטיטאנים. גישה אחרת לשאלה אומרת שישנם שנים עשר אלים אולימפיים בלבד והאדס הוא אחד מהם. מנגד, יש אנשים הרואים באל אולימפי אל שמתגורר באולימפוס ויש לו כס באולם האולימפוס. האדס אינו עונה לדרישות אלה, לכן לטענתם לא נחשב לאל אולימפי. גם לטענתם יש 12 אלים אולימפיים, אך האדס הוא לא אחד מהם בהתאם להגדרה המקובלת עליהם.

ביוון העתיקה השם “האדס” התייחס בתחילה רק לאל השאול, אך בהמשך הוא החל לשמש גם כשמה של ממלכת המתים, משכנו של האל. ממלכה זו כללה בתחומיה מספר מדורים, לרבות שדות האליסיום(המקבילים לגן עדן), שדות הייסורים (המקביל לגיהנום) ושדות אספודל שלשם נשלחות הנשמות הרגילות. ישנו גם הגיהנום של האלים, התהום אליה הושלכו חלקיו של קרונוס והמפלצות החזקות ביותר- טרטרוס.

פוסידון היה מבכירי האלים באולימפוס, שני בחשיבותו רק לזאוס, ראש האלים. נקל להבין זאת על רקע היותה של יוון ארץ השוכנת לחופי ימים, שרבים מתושביה היו ימאים ודייגים.

פולחן פוסידון היה נפוץ מאוד ביוון העתיקה, ומקדשים רבים נבנו לכבודו. הוא היה האל העיקרי של מספר ערים ברחבי יוון, לרבות עיר הנמל קורינת. באתונה הוא היה שני רק לאתנה, פטרונית העיר. במיוחד זבחו לו מלחים ויורדי ים, שהקריבו לו פרים וסוסים, בתפילה שהוא יסייע להם במסעם על פני הים. גם יושבי היבשה ייחסו לו חשיבות רבה והתפללו שהוא לא יכה אותם ברעידות אדמה.

רקולס (ביוונית: Ἡρακλῆς, הֵרַקְלֵס; בלטינית: Hercules) הוא גיבור אלוהי מן המיתולוגיה היוונית והמיתולוגיה הרומית. בנם של ראש האלים היוונים זאוס ובת התמותה אלקמנה (אשתאמפיטריאון). אחד המפורסמים שבגיבוריה האגדיים של יוון העתיקה, מופת הגבריות, אבי שושלות המלכים בעולם ההלניסטי, אשר לחם בשם האלים האולימפיים נגד כוחות השאול,מפלצות ושאר כוחות ארכאיים. כך מוצג הרקולס בתרבות ההלניסטית והרומית כאיש אשר ניצחונותיו “הפכו את העולם למקום בטוח יותר לבני האדם”.

משמעות השם הֵרַקְלֵס הוא “תהילת הרה”. השם בא ללעוג להרה, שכן הוא אינו בנה, אלא פרי בגידותיו של זאוס, בעלה; “הרקולס” הוא הגרסה הרומית לשם שאומץ בהמשך בעולם המערבי. פולחן הרקולס, שכלל טקסים לכבוד הגיבור וגם האל היה נהוג בכל רחבי העולם ההלניסטי (פסטיבל ההרקלאה) והועתק במלואו בתוספות ושינויים קלים לתרבות הרומית.

כוח בלתי רגיל, אומץ, תושייה ותעוזה הם מהתכונות המאפיינות את הרקולס וגם התלהבות ורגשנות מופרזת לעתים. הוא חבר נאמן שלוקח סיכונים אדירים אבל גם אויב מר הנוקם נקמה איומה. במהלך חייו, במיוחד בצעירותו שזורים אירועים של פזיזות, חוסר יכולת לשלוט בזעמו, להעריך את כוחו האדיר ואת תוצאות השימוש בו.

על שמו קרויים עמודי הרקולס, שני צוקים הנמצאים בכניסה המזרחית למצר גיברלטר.

דמטר הייתה בתם של קרונוס וריה, אחותם של זאוס, פוסידון, האדס, הרה והסטיה ואמה של פרספונה. בתור אלת התבואה היה לה תפקיד חשוב, שכן היוונים נשענו על חקלאות לקיומם ולפיכך ביטאו את הערצתם לדמטר בפסטיבלים וכיבודים אחרים. הקשר שלה לתבואה הפך אותה בעקיפין גם לאלת הפריון.

המיתוס מספר כי האדס, אל השאול, התאהב בפרספונה, בתה של דמטר וחטף אותה אל השאול. דמטר, שאהבה מאוד את בתה, זעמה על האירוע וכתוצאה מכך- הפסיקה את צמיחת היבול והתבואה והביאהבצורת וקרה על האדמה. בני האדם, שגוועו ברעב, התחננו לאלים שישנו את רוע הגזרה. זאוס פנה לדמטר וזו התנתה את הסכמתה להחזרת הסדר הקיים בכך שיאפשרו לה להתאחד חזרה עם בתה. לפיכך זאוס דרש מהאדס להשיב את פרספונה לאמה.

האדס הסכים בלית ברירה, אך לפני ששחרר את פרספונה, נתן לה לאכול גרעין רימון, שזרע בלבה געגועים עזים ומייסרים אליו. לאחר שבלעה את הגרעין, לא יכולה הייתה פרספונה לחיות ולו שנה אחת בלי האדס. היא חזרה לאמה, אך בכל שנה, הייתה יורדת למספר חודשים (כמספר גרעיני הרימון שאכלה. המספר משתנה מגרסה לגרסה) לשאול, כדי להיות עם האדס. בחודשים אלו, כאבה של דמטר היה חוזר, ושוב היא הייתה מקפיאה את האדמה, העלים היו נושרים ודבר לא היה צומח. כך נוצרו עונות השנה. בתקופת האבל היו החורף והסתיו. כאשר פרספונה הייתה חוזרת מן השאול, הכול היה מתחיל ללבלב ולצמוח והאנשים היו קוצרים את התבואה, כך נוצרו האביב והקיץ.

הרה תוארה בדרך כלל כאלה אצילית ונשגבת, העונדת לראשה נזר מלכות. בידה היא נהגה להחזיק את פרי הרימון, שביוון העתיקה נחשב לסמל של נישואין, פריון, חיים ומוות.‏^[1] החיות הקדושות לה היו הפרה והטווס.

כריכתה של הרה יחד עם דמותה של הפרה הינה עתיקה מאוד (יש הסוברים שקשורה לאלת הפיריון לה דמות פרה), וקשורה להיותה של הרה אלת אמהות ופריון. אחד מכינוייה היה “הרה בופיס” (Hera Bopis), שמשמעותו המקובלת היא “הרה בעלת עיני הפרה”, אך למעשה משמעותו המקורית היא “הרה בעלת פני הפרה”. אולם, בדומה ליוונים הקדמונים, אנו מאמצים את המשמעות הראשונה ודוחים את השנייה, משום שזו מציירת את הרה, “האלה הגדולה”, כדמות שדית ומפלצתית (בדומה למינוטאור).

ביצירות אמנות הלניסטיות הרה תוארה רוכבת במרכבה הרתומה לטווסים‏^[2], שבין היתר, סימלו גם גאווה ויופי. עם זאת, הקשר בין הרה לטווס הוא מאוחר יחסית, שכן היוונים הקדמונים התוודעו לטווסים רק עם כיבושיו של אלכסנדר הגדול, וקודם לכן – הקוקייה הייתה הציפור המקודשת להרה. מוטיב הטווס הופיע מחדש ביצירות אמנות מתקופת הרנסאנס, שאיחדו את סיפוריהן של הרה היוונית ויונו הרומאית.

יוניסוס (ביוונית: Διόνυσος, מבוטא Dionysos.‏^[1] שם נוסף: בכחוס, שמשמעותו גם “יין” כשם עצם; השם בכחוס אומץ על ידי בני רומא שבה היה קרוי “ליבר” בקרב הפלבאים), הוא אל כתוני שגילם את מחזור הטבע והפריוןבטבע. בתוקף תפקיד זה נוצרה זהות חזקה בינו לבין גפן ויין.

במסורות מאוחרות יותר נעשה אל אולימפי הקשור בדברים המשחררים את הנפש מן הגוף וקשורים בחיי הוללות: יין,מוזיקה, אהבה, תיאטרון, שינה ומוות.

אַרֵס (ביוונית: Άρης) הוא אל המלחמה, אחד משנים עשר האלים האולימפיים במיתולוגיה היוונית. ארס הוא בנם הבכור של זאוס והרה אשר לפי מספר מקורות לא חיבבו אותו במיוחד. בפי הרומאים הוא נקרא מרס.

המקורות מתארים את ארס כאל אכזרי, מחרחר ריב ומעורר שנאה ומשבחים את מי שהצליח להימלט ממנו ומהשפעתו. הם אף מכנים אותו בשם אל רצחני ועקוב מדם, קללת המין האנושי בהתגלמותה, ועם זאת – פחדן, הגונח מתוך כאב ובורח בהיפצעו – כך, באיליאדה ישנה אפיזודה שבה הוא נפצע מידאתנה. חבורה של עוזרים מלווה אותו בשדה הקרב: אחותו אריס (“פירוד”, “אי הסכמה”), עם בתה איניו(“ריב”, “מדון”), וכן בניו האלים דימוס (“פחד”) ופובוס (“אימה”). נאמר שכאשר חבורה זו נמצאת במסעה, קול גניחה נשמע והאדמה זבה דם.

ארס בא מתראקיה, בצפון יוון, שבה ישבו אנשים גסים ואמיצים. עיקר פולחנו התקיים באזור זה, וכן בערים ספרטה ותבאי. פולחנו, בדרך כלל, נערך במקביל לפולחנם של אלים אחרים – בתבאי, לדוגמה, הוא נאלץ לחלוק מקדש יחד עם אפרודיטה. סמליו העיקריים היו כלי מלחמה, חנית וקסדה. כמו כן, העיטהיה מקודש לו והכלב היה בעל החיים שלו.

ארס אינו דמות בולטת במיתולוגיה, והוא מוזכר במעט מיתוסים, כמעט רק בהקשר של מלחמות. בין היתר, סופר עליו שהוא זה שהעניק למלכת האמזונות היפוליטה את חגורתה המפורסמת, שלאחר מכן נלקחה ממנה על ידי הרקולס, כחלק ממטלתו התשיעית. באגדה ידועה אחרת הוא מופיע כמאהבה שלאפרודיטה, אשתו של הפייסטוס, אך זהו יוצא מן הכלל המעיד על הכלל.

בין צאצאיו הידועים של ארס מאפרודיטה ניתן למנות את דימוס ופובוס, שהיו כאמור לעיל אלי מלחמה משניים, את הרמוניה, אלת ההרמוניה והשליטה, וכן את ארוס, אל האהבה והתשוקה (ידוע יותר בשמו הרומאי “קופידון”). כמו כן, לארס היו צאצאים נוספים מנשים אחרות, דוגמת היפוליטה והתאומים רמוס ורומולוס, מייסדיה המיתיים של רומא.

בניגוד ליוונים, הרומאים העריצו את מרס – הוא ארס – עד מאוד.

הֶפַייסְטוֹס (יוונית: Ἥφαιστος), או בשמו הרומי וולקן, הוא אל הנפחות והאש במיתולוגיה היוונית. בנם של זאוס והרה (יש מקורות שמייחסים אותו להרה בלבד), ולפי גרסאות אחדות – בעלה של אפרודיטה. הוא נחשב אל “טוב” ורודף שלום, אהוב בשמיים ובארץ, המשען והסמל של חיי תרבות ואפוטרופוסם של הנפחים.

הפייסטוס היה בן האלמוות היחיד שהיה מכוער ופיסח, כפות רגליו היו הפוכות: אצבעות לאחור ועקבים לפנים. מסופר שאמו חסרת הבושה השליכה אותו מהאולימפוס כי לא אהבה את התינוק הפגום. כשפגע הפייסטוס בקרקע נשברו שתי רגליו. למזלו מצאה אותו תטיס, נימפת ים טובת לב, שריפאה את פצעיו, וגידלה אותו כבנה. כשבגר והיה לנער מסרה אותו תטיס לידי משפחתקיקלופים, שגידלוהו ולימדו אותו את מלאכת הנפחות.

גרסה אחרת של האירועים טוענת שהיה זה זאוס שהשליך את הפייסטוס הקטן מהאולימפוס לאחר שזה צידד באמו, באחת מהמריבות התכופות בינו להרה. הפייסטוס נפל במשך תשעה ימים ותשעה לילות עד שנחת באי למנוס. תושבי האי סיפקו לו את כל צרכיו וגידלוהו כבנם ושם הוא בנה את ארמונו ואת סדנת הנפחות שלו בתחתיתו של הר געש.‏^[1]

יום אחד הגיע זאוס למקום עבודתו של הפייסטוס והתפעל מאוד מעבודתו היפה והזמין אותו להעביר את הנפחייה שלו אל האולימפוס. הפייסטוס בנה כיסאות מלכות לזאוס, האדס, ולפוסידוןועוד כיסא זהב אחד יפה ומעוטר מכל האחרים הכין בשביל אמו הרה. כשביקשה הרה לשבת בכיסאה התרומם הכיסא, רגליו ניתקו מן הקרקע, ושרשרות זהב עבות וחזקות כבלו אליו את המלכה, שלא יכלה להניע איבר. כל האלים התחננו בפני הפייסטוס שישחרר את אמו. אך הפייסטוס רצה לנקום באמו שלא רצתה בו ואף הגדילה את נכותו כשזרקה אותו מהשמיים. לבסוף הסכים לשחררה אבל התנה תנאי: הוא ביקש את אפרודיטה היפה מכולן לאישה ומקום באולימפוס.

ההבטחה ניתנה וזאוס שהגיע אחר כך נאלץ להסכים לה גם הוא. כך הייתה אלת האהבה היפה לאשתו של אל האש, המכוער והצולע. עם זאת מסופר גם שאפרודיטה בגדה בו בסופו של דבר עם ארס אל המלחמה יפה התואר. הפייסטוס שגילה זאת, יצר לשניים מלכודת שהפילה עליהם רשת בעת שתינו אהבים, ואז קרא לכל שאר האלים שיבואו לצפות במחזה על מנת לספר להם על דבר הרומן שהתרחש מאחורי גבו.

במיתוסים אחרים הפייסטוס דווקא קרוב מאוד להרה: פעם אחת זאוס השליכו מהאולימפוס כיוון שהגן עליה, ועל פי המסופר ב”איליאדה” הרה נעזרה בו במהלך מלחמת טרויה – הפייסטוס הציל את אכילס מנהר הסקמנדר שאיים להטביעו.

יש המתארים את הפייסטוס כשוכן האולימפוס, נפח וחרש ברזל אצל האלים שהתייחסו אליו בכבוד ויקר (אם כי אצל הומרוס ב”איליאדה” הם מקימים “צחוק אשר עוד לא נשמע” למראה הליכתו הצולעת). בין העבודות המיוחסות לו ניתן למצוא את תיבת פנדורה ואת פנדורה עצמה, את חרבו של פרסאוס, את חציו של אפולו וגם את גביע היין של גנימדס שהיה מוזג הנקטר של האלים. יצירתו של הברק הראשון של זאוס מיוחסת גם היא להפייסטוס.

יש משוררים האומרים שנפחייתו של הפייסטוס נמצאת תחת הר געש וגורמת להתפרצותו.

הפייסטוס אומץ לפנתיאון הרומי ונקרא שם בשם “וולקן”. על שמו קרוי האי הגעשי וולקנו שם שהפך מילה נרדפת להר געש בשפות אירופיות רבות.

פרודיטֶה או אפרודיטי (ביוונית: Αφροδίτη) היא אלת האהבה והיופי במיתולוגיה היוונית. היא אחת משתים עשרה האלוהויות העליונות והמרכזיות של יוון העתיקה. מקבילתה ברומא היא ונוס.

רוב המיתוסים אודות אפרודיטה הם משלים על אהבה, רומנטיקה ומיניות. אפרודיטה מייצגת מיניות ואהבה חסרת גבולות, שאינה מתחשבת במוסכמות. היא מסייעת לכל מי שחש אהבת אמת או תשוקת אמת, ומענישה את המזלזלים באהבתם של אחרים. לאפרודיטה פמליה מלכותית, הכוללת את ילדיה המכונפים ארוס פותוס והימרוס, בתה פייתו אלת השכנועים, נימפות ההרים והיערות ושלוש החאריטות.

משמעותה שמה אינה ידועה; ייתכן שמקורה פיניקי. היוונים מקשרים את שמה למילה היוונית αφρος‏ (aphros) שמשמעותה קצף, בשל העובדה שנולדה מקצף הגלים.‏^[1]

תנה (או אתיני, יוונית: Αθηνά) היא אלת החוכמה, האמנות והצדק במיתולוגיה היוונית.‏^[1] כמו כן הייתה אחראית על שמן הזית ועל האריגה. במיתולוגיה הרומית מופיעה כמינרווה. יוצגה על ידיינשוף, נשאה איתה מגן מעור עיזים אשר ניתן לה על ידי זאוס אביה, ולוותה על ידי אלת הניצחון,ניקה. אתנה מעולם לא הייתה ילדה, ונוצרה מבוגרת כשהיא חמושה בנשק.
היא בתולה תמידית (פרתנוס). הפרתנון באתונה, יוון הוא מקדשה המפורסם ביותר. לאתנה מעולם לא היה בן זוג או מאהב.
לפי הרודוטוס, אתנה הייתה אלה ממוצא ברברי – כלומר לא יוונית.

הרמס (ביוונית: Ἑρμῆς) הוא אל מהמיתולוגיה היוונית. הרומאים זיהו אותו עם אלָם מרקוריוס. הרמס הוא אל אולימפי אשר היה אהוד מאוד על היוונים אך לא נחשב לאל מהדרגה הראשונה. הוא היה מעורה בענייניהם של בני האדם והוא שלימד אותם לשקול, לספור, למדוד ולכתוב.

במקרא הוא מוזכר פעם אחת – בשם “כוכב” (שמו העברי של כוכב מרקורי), “וּנְשָׂאתֶם אֵת סִכּוּת מַלְכְּכֶם וְאֵת כִּיּוּן צַלְמֵיכֶם כּוֹכַב אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לָכֶם” (ספר עמוס, פרק ה’, פסוק כ”ו). בלשון התלמוד הוא ומרקוריוס נקראים “מרקוליס“.

ייתכן שפירוש שמו ביוונית “גלעד, ערימת אבנים”.‏

פולו היה מעין מתווך בין האלים והאדם, הוא הכיר לבני האנוש את רצון האלים וסייע בכיבודם. כמתווך הוא הכיר לבני האדם את חוכמת הרפואה. כאל האור הוא הביא להבשלת היבולים והשמיד מזיקים. בהיותו אל הנבואה הוא בנה מקדשים שבהם פעלו הנביאים. הוא קשור גם למקדש המרכזי בעיר דלפי. הוא היה גם אל הרועים, והגן על העדרים.

אפולו היה המומחה לנגינה בלירה ולשירה. במיוחד התפאר הוא במיומנויות המוזיקליות שלו, ותמיד התלוו אליו מוזות. כאל המוזיקה ניגן על נבל זהב לאלים באולימפוס. אפולו תואר כגבר צעיר, בעל גזרה נאה, עירום ונטול זקן ולעתים קרובות הוא מוצג כדמות האוחזת בקשת ובאשפת חצים. אפלו הצעיר היה רווק והיו לו הצלחות עם נשים ונימפות רבות. אך הוא גם התאהב בנער יפה התואר, יקינתוס.

יש אגדות מעטות בהן אפולו מתואר כאל אכזרי, כמו שקרה כשירה את חציו וחולל מגפות בעולם. הוא היה האל היווני שביכולתו לסלוח לרוצחים ופושעים אחרים, ולטהר אותם מחטאיהם^[1].

אָרְטֵמִיס (ביוונית: Άρτεμις) הייתה אלת הציד והירח ואחת משנים עשר (לא כולל האדס והסטיה) האלים האולימפיים במיתולוגיה היוונית. היא הייתה בתם של ראש האלים זאוס ולטו. ארטמיס היא אחותו התאומה של אפולו, אל השמש, הרפואה, המוזיקה, השירה ואל האורקלים. ארטמיס הייתה אחת משלוש האלות הבתולות, יחד עם אתנה והסטיה. בקרב הרומאים היא נודעה כדיאנה. בתקופות מאוחרות יותר זוהתה ארטמיס עם סלנה, אלת הירח, עם הקטה ואפילו תפסה את תפקידה של איליתיה כפטרוניתן של היולדות.

סטיה (ביוונית: Ἑστία), הייתה אלת הבית, המשפחה ואש האח במיתולוגיה היוונית. בתחילה היא הייתה אחת משנים עשר האלים האולימפיים, אך בהמשך הוחלפה על ידי דיוניסוס, אל היין. היא נחשבה לעדינה, לרכה ולרחמנית מבין האלים.

הסטיה הייתה בתם של הטיטאנים קרונוס וריאה ואחותם של זאוס, הרה, האדס, פוסידון ודמטר. עם הוולדה של הסטיה, אביה בלע אותה שלמה אל תוך בטנו, כמו את שאר ילדיו הבאים (למעט זאוס) בשל חששו מהנבואה שאחד מילדיו ידיח אותו ויתפוס את מקומו כבכיר האלים. על אף תוכניתו של קרונוס, הנבואה הוגשמה בסופו של דבר על ידי זאוס, שהכריח את אביו להקיא את אחיו ואחיותיו. הסטיה הייתה האחרונה לצאת מבטן אביה.

הסטיה הייתה אחת משלוש האלות הבתולות, יחד עם אתנה וארטמיס. היא שמרה בקנאות על בתוליה, וסירבה לחיזוריהם הן של פוסידון והן של אפולו. מסופר, שפעם אחת היא כמעט ונאנסה על ידי פריאפוס, אל פריון נחות, אך היא ניצלה בזכות נעירה של חמור.

הסטיה לא תופסת מקום רב באגדות מיתולוגיות, לא הייתה לה כיתת פולחן מרכזית, וייצוגה האמנותי – הן מימי יוון ורומא והן מתקופת הרנסאנס – גם הוא מועט ביותר. יחד עם זאת, היא הייתה אחת האלות החשובות ביותר, ופולחנה הפשוט היה נפוץ בכל בית. האחים ברחבי כדור הארץ נחשבו למזבחה, ובתחילת הארוחה ובסיומה היו מגישים לה קורבן, בבקשה שהיא תגן על המשפחה ועל הבית. כשתינוק היה נולד למשפחה היו מקיפים מספר הקפות סביב האח הביתית. כמו כן, בכל עיר הייתה אח ציבורית המקודשת לה ובה בערה אש תמיד. כשהיו מקימים מושבה חדשה, המתיישבים היו נושאים גחלים מהאח מהעיר ממנה הם יצאו, ומהגחלים האלה היו מדליקים אש באח של העיר החדשה.

ולסיום :https://youtu.be/yphT138wRIE