פסח

חג הפֶּסַח (או בשמו המקראי: חַג הַמַּצּוֹת) הוא חג יהודי מקראי, הראשון מבין שלוש הרגלים. פסח נחוג במשך שבעה ימים, מט”ו בניסן ועד כ”א בניסן. היום הראשון והאחרון מכונים “ימים טובים“, והימים שביניהם מכונים “חול המועד“. פסח מציין את יציאת בני ישראל מעבדות במצרים לחירות, שחלה בליל היום הראשון לחג, לאחר מכת בכורות. היום האחרון לחג, המכונה שביעי של פסח, מציין לפי חז”ל את נס קריעת ים סוף.

מצוות החג המרכזיות הן איסור אכילה, הנאה ובעלות על חמץ במהלך כל החג, ומצוות עשה של אכילת מצה וסיפור יציאת מצרים בלילה הראשון של החג, הוא ליל הסדר. בליל הסדר מצווה מן התורה לאכול מצה ומרור ולספר על יציאת מצרים, ומדברי חכמים גם לשתות ארבע כוסות יין. בזמן שבית המקדש היה קיים, התקיימו בחג הפסח גם מצוות העלייה לרגל, הקרבת קורבן פסח בערב החג ואכילתו בירושלים עד חצות הלילה של ליל הסדר. לאחר חורבן בית המקדש מצוות אכילת מרור בליל הסדר היא מדברי חכמים.

סיפור יציאת מצרים והיציאה לחופשי מעבדות לחירות המבטאים את מהות החג, הפכו את החירות ללסמל תרבותי ודתי אוניברסלי. המונח “יציאה מעבדות לחירות” השאוב מחג הפסח הפך לביטוי שגור בשפה העברית בהקשרים שונים.

מקור השם פסח הוא מהמקרא, בו נכתב: “וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה’, אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל” (ספר שמות, פרק י”ב, פסוק כ”ז). קיימים שני פירושים למילה “פסח”: על פי רש”י המשמעות היא “דילוג” או “חמלה”^[1]. פירוש נוסף, על פי אונקלוס, מסביר את המילה כ”הצלה” או “מתן חסות”^[2]. שחיטת קורבן הפסח במצרים וכן בבית המקדש החלה כבר ביום י”ד בניסן בחצות היום, ומאותו זמן חל איסור על עשיית מלאכה, הנשמר עד ימינו. עם שקיעת השמש וכניסת יום ט”ו בניסן חלה המצווה לאכול את קורבן הפסח עד חצות הלילה. כלומר, חגיגות קורבן הפסח ארכו כ-12 שעות והחלו באמצע צהרי היום הקודם לליל הסדר.

השם המקראי, חג המצות, מתייחס לתקופה בת שבעה ימים, מתאריך ט”ו ניסן ועד לתאריך כ”א ניסן. החג נקרא על שם המצות שאכילתן היא מצווה מיוחדת ביום הראשון לחג, ובשאר הימים משמשות תחליף ללחם החמץ: “אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת” (ספר שמות, פרק כ”ג, פסוק ט”ו). בפסוקי התורה ישנה הבחנה ברורה בין קורבן הפסח לבין חג המצות ומועדיהם: “וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ פֶּסַח לַ-ה’. וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חָג שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת יֵאָכֵל.” (ספר במדבר, פרק כ”ח, פסוקים ט”ז–י”ז). בעקבות חורבן בית המקדש והפסקת הקרבת קרבן פסח, הפך חג המצות לחג פסח, לזכר קורבן הפסח, וחג הפסח לשם נרדף לחג המצות.

בתפילה, מכונה החג על ידי חז”ל זמן חירותנו, על שם היציאה מעבדות מצרים לחירות שהתרחשה אז. באופן דומה החג נקרא לפעמים גם חג החירות. שם מאוחר יותר לחג הוא חג האביב, המציין את העונה בה הוא חייב לחול לשם קיום מצוות “שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַ-ה’ אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה” (ספר דברים, פרק ט”ז, פסוק א’), ואף מעברים את השנה לשם כך.