הסיפר של אליזבטה(סבתא של ניקול)

נולדתי ברוסיה בשנת 1930, עשר שנים לפני מלחמת העולם השנייה. החיים היו טובים עד לפני תחילת המלחמה.

אהבתי לשחק במגרש עם חבריי ולשחק עם אחי סטפן.

הייתי ילדה ככל הילדים: שמחה, חופשייה….ופתאום החלו הצרות שגרמו לפילוג משפחתי.

זה היה יום רגיל, הלכתי לבית הספר ובסמוך  לסיום יום הלימודים בבית הספר הושמעה אזעקה. ליבי קפא ולא ידעתי מה לעשות. כשחזרתי הביתה אמי החביאה אותי ואת אחי סטיפאן במקלט. בתי- הספר חדלו לעבוד,  ויום אחר יום הושמעו אזעקות. ילדים ביחד עם  הוריהם התחבאו במקלטים. באחד הימים האזעקות חדלו והרשנו לעצמנו משפחתי ואני לצפות בסרט בבית קולנוע. 

כשסיימו לצפות בסרט שאלתי את הורי בבכי: “למה, למה כל כך שונאים אותנו”?, אמי לא יכלה להסביר לי, זה היה נושא מאוד רגיש. האזעקות שוב החלו, עבר חודש מאז, והוריי נלקחו למחנות.

מאז לא שמענו מהם יותר! הייתי בטוחה שהם בסדר ושהם יחזרו בקרוב, אך טעיתי! הוריי נספו במחנות.

אני ואחי נשארנו יתומים. היה קשה מאוד: לא היה לנו בית לגור בו, אוכל – כמובן שלא היה, ולצערי, עקב המצב הקשה נאלצנו לעבוד אחי ואני כבר מגיל כה צעיר. (הייתי בת 12)

עבדתי במפעל במשך 12 שעות ולעיתים אף יותר. אחי עבד כל היום וכמעט ולא התראינו. כל יום נתנו לנו רק פרוסת לחם וחצי ספל מרק קר, ולעיתים קליפות תפו”א.

כשרצו “לפנק” אותנו – וזה קרה במקרים נדירים, שהיו מביאים לנו לחם מרוח בחמאה וספל מים חמים.

מכיוון שלא היה לנו כלום ו”אמי” הייתה זקנה בשביל לעבוד, ולכן אני עבדתי.

קיבלו אותי לעבודה במשרד המחשבים,למרות שהמחשב היה חדיש למדתי מהר להשתמש בו.המנהל אהב אותי מאוד ומכיוון שלא היה לי כלום תרם בגדים וקצת כסף. הוא אמר לי דבר חשוב מאוד שעזר לי ואני לא אשכח את המשפט ” אני מאמין בך” אף אחד מאז 25 שנה ויותר לא אמר לי דבר כזה. ואחרי 10 שנות עבודה במשרד קיבלתי תפקיד במשרה גבוה.  

קיבלתי שכר גבוה והחיים החלו להסתדר. התחתנתי בגיל 30  לוולרי. מהר מאוד היו לי שתי בנות טניה ונטשה. והשאר היסטוריה….

שלום , סיפור זה נכתב ע”י ניקול זכרוב ועזר לה חיים גולדנברג הנמצאים בפרויקט “הקשר הרב-דורי 2016”

הפרטים הכתובים לא מדויקים

מקווים שהיה מרגש ולעניין

תודה ולהתראות