בספר זה ננסה להבין  כיצד התייחס העולם הערבי לאורך השנים לנושא השואה

האם ומתי היו גילויי אמפתיה ליהודים ניצולי השואה בקרב העולם הערבי

מתי הפכו גילויי האמפתיה לדיבורים על הכחשת שואה ותעמולה פוליטית

כיצד השתלב השיח על השואה בשיח על הסכסוך הישראלי ערבי בארץ ישראל

במהלך המלחמה היה רוב העולם הערבי במעמד של משקיף על מה שהתרחש באירופה- אולם לא היה מדובר במשקיפים מהסוג שראינו באוכלוסיית אירופה שהיו אדישים לגורל היהודים- עמדו מן צד ולא עשו דבר,אלא  היו משקיפים שלא נכחו בזירת הפשע ולא היו חלק ממנה- להוציא את אלו שתמכו באופן פומבי בנאצים וסייע להם- כמו המופתי של ירושלים- חאג’ אמין אל חוסייני וכמוהו משתפי הפעולה עם הנאצים בעיראק בלוב ובתוניסיה.

ואולם, הם ידעו היטיב מה מתרחש והפכו להיות שותפים מלאים לפתרון הבעיות שיצרה המלחמה וזה הפך רבים מהם לכאלה שידברו באופן גלוי על המחיר שהם נדרשו לשלם על השואה והוא לידתה של המדינה היהודית בפלסטין וגירוש תושביה הערבים של הארץ.

ח”כ לשעבר ויו”ר סיעת בל”ד עזמי בשארה ביטא זאת כך:

“זירת האסון ההרסני של השואה הייתה אירופה ומבצעי ההשמדה היו אירופים ואולם הפיצויים שקיבלו היהודים על מה שעשו להם האירופים שולמו להם במזרח התיכון ועל חשבונם של הפלסטינים”.

כיצד התייחסו בעולם הערבי בזמן המלחמה להצלחותיה של גרמניה:

“היטלר כאישיות זכה להערכה עצומה במיוחד בעולם הערבי, ובעולם המוסלמי בכלל. אחר עלייתו לשלטון, זכה לשבחים רבים, כגון – “שאללה ישמור אותך. בכל יום אני מתפלל עבורך לאללה. החדשות אודות הפטריוטיות של הוד מעלתך מדיפות את הריח הנפלא ביותר בכל רחבי העולם”. כך כתב לו שייח’ מארץ-ישראל. “אני מוכן ומזומן בכל עת לשרת את משטרך עם 100 חיילים רכובים על סוסים. אני ממתין לסימן מהוד מעלתך….. יהי רצון שלעד תהיה אדוני”. מירושלים קבל את המברק הבא – “הנוער הערבי בפלשתין מבקש מתוך רגשי כבוד שהפיהרר האחד והיחיד של גרמניה ימנע את מכירת בית הספר הגרמני שנלר ואדמותיו ליהודים, כך שמכירה זו לא תתרום לייהודה של ארץ הקודש”. עיתון עיראקי, תחת הכותרת – “האיש היחיד שעומד זקוף בגרמניה”, העיר – “על גרמניה להתגאות בפיהרר שלה, ועיראק מברכת מעומק הלב ומצדיעה לעם הגרמני ולפיהרר שלו”. “האם אין האדם הזה שליח אללה? כדי להציל את העם הגרמני מהפח שטומנים לו היהודים וארגוניהם השונים בשם האנושות. ארגונים יהודים אלו, אשר כלפי חוץ נראים כמביאי ברכה – לאמתו של דבר הם בעלי מגמות הרסניות”, טען ד”ר זקי חיראם, כאשר הוא שואל את עצמו מתי עמי ערב יתעוררו גם כן. “כעת אני אומר, שעמי ערב יתעוררו ביום בו אללה ישלח את האיש הנאמן, אשר מאמין במעשיו ואשר יאחד את עמי ערב כפי שהיטלר איחד את העם הגרמני”. בפולחן הפיהרר הזה, השזור באנטישמיות, נוצר הפוטנציאל לבריתות בין האיסלם לנאציונל-סוציאליזם ובין הלאומיות הערבית ל’גרמניה החדשה’ כבר בימים קדומים יותר.

“האהדה להיטלר לא דעכה, להפך – היא הלכה וגברה ככל שהמלחמה התקדמה לעבר המזרח התיכון. כבר ב-1938, הופיעו במספר עיתונים ערביים כתבות, בהם הושווה מעמדו של היטלר לזה של הנביא מוחמד. “במשך חודשים, מתקבלים בשגרירות דיווחים ממקורות שונים, המצביעים על כך שברחבי הארץ, באים אנשי-דת בפני המאמינים ומספרים על נבואות ישנות סודיות וחלומות המורים על כך שאללה שלח את האימאם ה-12 לעולם בדמותו של אדולף היטלר” – כך דיווח השגריר ואיש ה-SS ארווין אטל מטהרן בתחילת 1941. “ללא כל פעולה מצדה של השגרירות, החל להתפשט יותר ויותר הרעיון, ולפיו הפיהרר (וממילא גם גרמניה כולה) הוא האביר בעל השריון הזוהר…. בעל דפוס בטהרן יצר דמויות בבית הדפוס שלו של הפיהרר כמו גם של עלי, האימאם הראשון. במשך חודשים היו תלויות התמונות הללו בצד ימין ובצד שמאל של דלת חנותו. כל מי שנכנס הבין היטב את משמעות סמיכותם זה לזה – עלי הוא האימאם הראשון והיטלר הוא האחרון”. 

“כאשר כבש הרייך הגרמני את צרפת ב-1940, המונים שהשתתפו בהפגנות בדמשק, בחומס, ובאלפו, שרו שיר חדש, אשר כלל את המילים – “לא עוד ‘מסייר’ (אדון בצרפתית), לא עוד ‘מיסטר’ (אדון באנגלית), בשמים יש אללה, בארץ – היטלר”. כעבור שנה, החרוזים היו (בצרפתית) – “מדוע לברוח בבוא הגרמנים? אתם, הצרפתים המקיימים את דתו של הכלב. מי ביקש מכם לצאת למלחמה? אללה נמצא בשמים, והיטלר נמצא בארץ”. בתימן באותו הזמן ניתן היה לשמוע רדיו רק של השידור האיטלקי (בעלי-בריתם של הנאצים), והמלך אבן-סעוד מערב הסעודית הודיע להיטלר, כי הוא “רוחש את הכבוד וההערצה העומקים ביותר לפיהרר של גרמניה”. המלך פארוק ממצרים שלח לו מסר באביב 1941, בו אמר כי “הוא מלא הערצה כלפי הפיהרר וכבוד כלפי העם הגרמני, אשר לנצחונו כנגד בריטניה הוא מייחל מכל הלב. בשם עמו הוא מייחל לכך שכוחות גרמניים יופיעו במצרים במהירות האפשרית וישברו את עול השלטון הבריטי הברוטלי והבלתי-נסבל”. באותו הזמן, תמונות של היטלר הוצגו לראווה בחנויות בגדד, ובקהיר דיווח הפיזיקאי הצרפתי פייר שרומפף-פירון, אשר עבד עבור המודיעין הגרמני, כי “בעולם המוסלמי, מיוחסים לפיהרר כוחות על-טבעיים. הם משוכנעים כי יש לו ‘ג’יני’ (סוג של רוח הקודש במיסטיקה האיסלמית), אשר מגלה לו מה עליו לעשות וכיצד עלינו לנהוג. מלבד זאת, הוא הנביא אשר עומד כנגד היהודים”.

תקציר השיחה בין היטלר והמופתי חאג’ אמין אל חוסייני:

“חאג’ אמין אל-חוסייני, המופתי של ירושלים ומנהיגם הבולט של ערביי ארץ-ישראל, עבר להתגורר בגרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה ונפגש עם אדולף היטלר, יואכים פון ריבנטרופ, היינריך הימלר ומנהיגים נאציים נוספים, בניסיון לתאם בין המדיניות הנאצית לבין המדיניות הערבית במזרח התיכון.
להלן תיעוד שיחה בין הפיהרר לבין אל-חוסייני, בנוכחות שר החוץ של הרייך פון ריבנטרופ ושגריר גרמניה בעיראק פריץ פון גרובה, שנערכה בברלין ב-28 בנובמבר 1941.
אף שהיטלר היה מוכן להיפגש עמו, דעותיו הגזעניות כלפי ערבים נותרו בעינן: הוא סירב ללחוץ את ידו של המופתי או לשתות עמו קפה. למרות זאת העניק היטלר למופתי תקציב חודשי של 750,000 רייכסמרק לשם ליבוי ג’יהאד בארץ-ישראל.”
“המופתי הגדול פתח בדברי תודה לפיהרר על הכבוד הרב שהעניק לו כשקיבל אותו לפגישה. הוא ביקש לנצל את ההזדמנות כדי להביע לפיהרר של הרייך הגרמני הגדול – אשר העולם הערבי כולו רוחש לו הערצה – את תודתו על האהדה שהפגין תמיד כלפי העניין הערבי, ובייחוד כלפי העניין הפלסטיני, כפי שביטא בנאומיו הפומביים.
המדינות הערביות היו משוכנעות שהניצחון במלחמה יהיה בידי גרמניה, ושאז גם תפרח הדרך הערבית. הערבים היו ידידיה הטבעיים של גרמניה, משום שאותם אויבים משותפים עמדו מולם: האנגלים, היהודים והקומוניסטים. לפיכך הם היו מוכנים לשתף פעולה עם גרמניה בלב שלם, ואף להשתתף במלחמה לא רק באופן שלילי – על ידי חבלה והסתה למהפכות – אלא גם באופן חיובי, באמצעות הקמת לגיון ערבי.

לדבריו, הערבים יכלו להיות בני-ברית מועילים יותר מכפי שנדמה ממבט ראשון, גם מסיבות גאוגרפיות וגם בשל הסבל שנגרם להם מידי הבריטים והיהודים. נוסף על כך, בין הערבים לבין אומות מוסלמיות אחרות שררו קשרים הדוקים, קשרים שניתן לרתום לטובת המטרה המשותפת. גיוס הלגיון הערבי, כך אמר, יהיה קל מאוד: פנייה מצדו למדינות ערב ולאסירים בעלי לאום ערבי, אלג’ירי, תוניסאי ומרוקאי שבגרמניה – תביא מתנדבים רבים ונלהבים.
העולם הערבי היה משוכנע בניצחון גרמניה, לא רק משום שלרייך היה צבא גדול, חיילים אמיצים ומפקדים בעלי כישרון, אלא משום שהכול-יכול לא יעניק לעולם ניצחון למטרה שאינה צודקת.
במאבק זה חתרו הערבים לעצמאות ולאיחוד של פלשתינה, סוריה ועיראק. הם נתנו אמון מלא בפיהרר וציפו מידו למזור לפצעיהם, שנגרמו להם על ידי אויבי גרמניה.
המופתי ציין את המכתב שקיבל מגרמניה, שבו נכתב כי גרמניה אינה מחזיקה טריטוריות ערביות והיא מכירה בשאיפות הערבים לעצמאות ולחירות, וכי היא תומכת בהעלמת הבית הלאומי היהודי.

לדבריו, הכרזה פומבית ברוח זו תהיה בעלת ערך תעמולתי רב בעיני העמים הערביים. היא תעורר את הערבים ותעניק להם אומץ חדש. היא גם תקל על עבודתו החשאית בארגון הערבים לקראת הרגע שבו יוכלו לפעול. במקביל, הוא נתן את הביטחון שהערבים ימתינו במשמעת קפדנית לרגע המתאים וינקטו פעולה אך ורק בהוראה מברלין.
לגבי אירועי עיראק אמר המופתי כי הערבים שם לא הוסתו על ידי גרמניה לתקוף את אנגליה, אלא פעלו בתגובה למתקפה ישירה על כבודם מצד האנגלים.
בנוגע לטורקיה אמר כי הטורקים בוודאי יקבלו בברכה הקמת ממשלה ערבית בשטחים הסמוכים להם, משום שיעדיפו ממשלה ערבית חלשה על ממשלה אירופית חזקה בגבולם. בהיותם עם שמנה כ-7 מיליון, אין להם מה לחשוש מ-1,700,000 הערבים החיים בסוריה, עבר הירדן, עיראק ופלשתינה.
לדבריו, גם צרפת לא תתנגד לתכנית האיחוד, שכן כבר ב-1936 העניקה עצמאות לסוריה, וב-1933 אף נתנה את אישורה לאיחוד עיראק וסוריה תחת המלך פייסל.
במצב זה ביקש המופתי שוב שהפיהרר יפרסם הכרזה פומבית כדי למנוע מן הערבים אובדן תקווה – שהיא כוח עצום בחיי העמים. עם תקווה בליבותיהם, יוכלו הערבים להמתין: אינם דורשים מימוש מיידי של שאיפותיהם; באפשרותם להמתין חצי שנה ואף שנה שלמה. אך ללא תקווה שכזו, האנגלים הם אלה שייהנו מן המצב.

תגובת הפיהרר:
הפיהרר השיב כי עמדתה של גרמניה בנושאים אלה ברורה, כפי שהמופתי עצמו תיאר. גרמניה מנהלת מלחמת חורמה בלתי מתפשרת נגד היהודים. דבר זה כולל כמובן התנגדות פעילה לבית הלאומי היהודי בפלשתינה, אשר אינו אלא מרכז – בצורת מדינה – להפעלת השפעה הרסנית של האינטרסים היהודיים.
גרמניה ידעה שהטענה שלפיה היהודים הם “חלוצים כלכליים” בפלשתינה היא שקר; העבודה נעשית שם בידי הערבים בלבד.
גרמניה הייתה נחושה לבקש מכל אומה באירופה לפתור את “הבעיה היהודית” בשטחה, ובהמשך גם לפנות לאומות שמחוץ לאירופה.
גרמניה מצויה באותה שעה במאבק לחיים ולמוות עם שתי מצודות כוח יהודיות: בריטניה ורוסיה הסובייטית. אמנם תאורטית קיים הבדל בין קפיטליזם בריטי לבין קומוניזם סובייטי, אך בפועל היהודים בשתי המדינות חותרים למטרה משותפת.
במלחמה זו, כך אמר, גרמניה תספק סיוע חיובי ומעשי לערבים, שכן הבטחות ריקות אינן מועילות במאבק קיומי. הסיוע חייב להיות חומרי; האירועים בעיראק הראו עד כמה סיוע שאינו ממשי חסר תועלת.
הפיהרר הדגיש כי תוצאת המאבק בימים אלה תכריע גם את גורל העולם הערבי. לפיכך עליו לחשוב בקור רוח, כאיש צבא, בראש ובראשונה.
באותה עת ניהלה גרמניה קרבות קשים במאמץ לפרוץ אל הקווקז הצפוני, וצוואר-הבקבוק הלוגיסטי – חורף קשה, מסילות כביש ופסי רכבת הרוסים – מקשה מאוד. הצהרה על סוריה כעת תחזק את תומכי דה-גול בצרפת, כיוון שיראו בכך איום על האימפריה הקולוניאלית הצרפתית. הדבר יחייב את גרמניה להקצות כוחות מערביים, ובכך יחליש את המאמץ במזרח.
הצהרת הפיהרר לעתיד, שנמסרה בחשאיות למופתי:
1.הוא ימשיך במאבק עד להשמדתו המוחלטת של “הקיסרות היהודית -קומוניסטית”  באירופה.
 2.בתוך זמן שאינו ניתן לקביעה מדויקת אך אינו רחוק, יגיע הצבא הגרמני ליציאה הדרומית מן הקווקז.
3.מרגע שזה יקרה – יעניק הפיהרר מיוזמתו לעולם הערבי את הבטחתו כי שעת שחרורו הגיעה.
 4.מטרתה של גרמניה תהיה אז השמדה מוחלטת של היסוד היהודי באזור הערבי, הנתון תחת חסות בריטניה.

ברגע זה, אמר, יהיה המופתי הדובר הסמכותי ביותר של העולם הערבי, ותפקידו יהיה להצית את הפעולות הערביות שכבר הוכנו בסוד.
היטלר ציין כי רגע ההכרזה תלוי בפריצת הדרך הגרמנית לקווקז ולמזרח התיכון, וכי מוטב לדחותה בכמה חודשים ולא ליצור קשיים מיותרים לגרמניה.
הוא הוסיף כי גם לגביו עצמו – כראש מדינה – נאלץ להמתין חמש שנים עד שיכול היה לבשר לעם הגרמני על ה”אנשלוס” עם אוסטריה.
המופתי השיב כי הוא בטוח שכל מה שתיאר הפיהרר אכן יתגשם. הוא ביקש לדעת אם ניתן להגיע להסכם חשאי עם גרמניה לפי קווי המתאר שהציג.
הפיהרר השיב כי ההצהרה שמסר לו זה עתה היא בדיוק אותה התחייבות חשאית שביקש.
המופתי הודה לו על הדברים וחתם את הפגישה בתחושת ביטחון מלאה ותודה חוזרת על ההתעניינות בעניין הערבי.”

השואה בתקשורת הערבית

במהלך המלחמה העיתונות הערבית כיסתה את מהלכי המלחמה והאירועים הפוליטיים שבעקבותיה בצורה נרחבת.

לצד אלו, הופיעו בעיתונות הערבית כתבות וידיעות על האכזריות הנאצית ועל מחנות הריכוז וההשמדה.

בשנות המלחמה ובשנים שלאחריה העיתונות הערבית תיארה בצורה מדויקת את מה שהתחולל באירופה כפי ששמעה את המידע מעיתונאים בריטים ואמריקאים.

כבר בינואר 1945 עם פרסום התיאורים על מה שקרה באושוויץ (כזכור מחנה אושוויץ שוחרר ע”י הצבא האדום ב27.1.45) .

העיתונות הערבית השתמשה בביטויים שתיאור בצורה מדויקת את מה שקרה כמו:

“טבח היהודים” (מד’בחת אל יהוד)

מעשי זוועה של הגרמנים ( פט’אאע אל אלמאן)

תאי גזים ( ע’רף אל ע’אז)

משרפות (אפראן)

ועוד..

מי שהרבה בתיאורים על מה שהתרחש היה העיתון המצרי שנחשב המוביל בעולם הערבי -אל אהרם- שדיבר על הקורבנות היהודים (שהדאא אל יהוד) ועל ה”אסון היהודי”- (נכבת אל יהוד)

גם עיתונים אחרים בעולם הערבי כמו אל לואא– שהיה עוין את הציונות תיאר את השואה כ”מכה קשה” ומעשי הנאצים בבוכוונאלד תוארו כ”נקודת השפל הנמוכה ביותר שאליה הגיעה האנושות”.

התיאורים שמסרו העיתונים הערבים מוכיחים מעל לכל ספק שידעו היטיב על מה שהתרחש, הנה עוד כמה דוגמאות:

כתב אל אהרם בלונדון דיווח כי ככל שמתקדמים כוחות בריטניה וארה”ב ומביסים את הנאצים, מתגלות עדויות על פשעי הנאצים והוסיף תיאור מפורט של דוח שפרסמה משלחת בריטית שביקרה במחנות הנאצים וסיפרה על התוכניות להשמיד את כל האסירים במחנות בעיקר במחנות בוכנוולד ודכאו.

בעיתון ידעו לספר על השמדתם הכמעט מלאה של יהודי הולנד ושל יהודי יוגוסלביה- בעיקר דרך מה שפורסם בעיתונות הרוסית ועל אחריותו המלאה של היטלר להשמדה.

להבדיל מהעיתונות המצרית, העיתונות הערבית בארץ ישראל מיעטה לדווח על האירועים, למרות שידעו היטיב מה שקרה, הנה דוגמאות:

1.העיתון אל דאפע שיצא בירושלים ציטט מכתב שיצא מהמשרד הערבי בלונדון ב23.12.45 ובו הטיל אחד מבכירי התנועה הפלסטינית את האחריות למותם של 5.7 מיליון יהודים במלחמה על הסוכנות היהודית.

2. כתבה שנייה באותו עיתון משבחת את מצבם של יהודי בולגריה ש”לא הושמדו במהלך המלחמה” – ומכאן ניתן להבין שהעיתון ידע על השמדת היהודים באירופה.

האמפתיה ליהודים התחלפה  בתיאורי התקשורת את הפליטים והעקורים היהודים שנותרו באירופה לאחר המלחמה – שימו לב לשינוי במונחים:

מייד בתום המלחמה הם כונו פליטים (לאג’און) ואולם, כאשר התברר שאותם פליטים מבקשים לעלות לארץ ישראל הם כבר כונו מהגרים (מהאג’רון) ואחר כך פשוט -יהודים תוך התעלמות מהסיבות והנסיבות שהובילו להפיכתם לפליטים.

כאשר החליטה עצרת האו”ם במסגרת החלטת החלוקה על העלאת 150 אלף עקורים לתחומי המדינה היהודית, העיתונות הערבית כבר כינתה אותם חמושים (מסלחון) ובלתי חוקיים (ע’יר שרעיון).

ההנהגה הערבית והשואה:

את ההתייחסות של המנהיגים הערבים לשואה ניתן לפרק לשלוש גישות:

 א. הפרדה מוחלטת בין בעיית הניצולים לבין בעיית ארץ ישראל שהערבים צריכים להיות שותפים לפתרונה.

גישה זו איפשרה לערבים להביע צער וחמלה על הסבל היהודי ומנגד להביע התנגדות מוחלטת לעליית ניצולי השואה לארץ ישראל.

מי שייצג את הגישה הזאת היה מלך סעודיה שבפגישתו עם נשיא ארה”ב רוזוולט בפברואר 45 אמר “מה חטאו הערבים כלפי יהודי אירופה? נוצרים גרמנים הם שהרגו את היהודים ושדדו את רכושם והם צריכים לשלם על הפשעים שלהם..יש לנהוג ביהודים כפי שהבדווים נוהגים בסוף המלחמות שלהם- לחלק אותם בין השבטים המנצחים ובמקרה שלנו- המדינות החברות באו”ם…אי אפשר שכולם יגיעו לפלסטין שהיא קטנה וכבר קלטה אלפי פליטים מאירופה.

ב.גישה שביקשה להקטין את משמעות השואה ולראות אותה כחלק מהסבל שנגרם לאנושות במלחמה ולא כמשהו ייחודי ליהודים.

בקרב המנהיגות הפלסטינית בארץ ישראל זו הייתה גישה מאוד נפוצה ורבים מהם טענו כי היהודים אכן סבלו ממעשי הנאצים במחנות כמו ברגן בלזן ואולם סבל זה קרה גם בעבר ולא היה ייחודי ליהודים אלא למרבית תושבי אירופה.

בשלב מאוחר יותר הפכה מאוד פופולרית ההשוואה בין גורל היהודים בשואה לגורל הפליטים הפלסטינים וקביעה שלפיה “הקמת מדינה יהודית  בכפייה בפלסטין היא מעשה עריץ ותוקפני שחמור יותר מהתוקפנות של גרמניה”

ג. גישה שהטילה את האשמה על השואה על התנועה הציונית ועל היהודים ועל מה שנפל בגורלם.

מי שהוביל את הגישה השלישית היו בעיקר דוברים סורים ופלסטינים שהרבו להשוות בין התנועה הציונית לנאצים וטענו שהם השתמשו באותם אמצעים להשיג את מטרותיהם והקמת מדינה יהודית היא מעשה גזעני שלא שונה מתורת הגזע הנאצית, את פעולות המחתרות בארץ נגד הערבים והבריטים למתקפה הנאצית על פולין והרבו להשוות מנהיגים ציונים כמו בן גוריון להיטלר.

כתבה על התעמולה הנאצית שהתפשטה במדינות ערב לאחר 1945 ניתן לקרוא כאן

הכחשת השואה בעולם הערבי:

הכחשת השואה בעולם הערבי התפתחה ללא קשר להתפתחות שלה במדינות המערב ושימוש בביטויים כמו “שואת היהודים -שקר היסטורי” וה”שקר הציוני הגדול ביותר שידעה ההיסטוריה אי פעם” הם רק שניים מהביטויים שמייצגים את צורת החשיבה הזאת.

צורת חשיבה זאת הפכה יותר ויותר נפוצה וישירה  עם ההחרפה בסכסוך הישראלי ערבי והיא כללה הופעת ספרים שמוקדשים באופן בלעדי להכחשת השואה או להצגת דמותו של היטלר באור חיובי יותר.

מה אפיין את צורת החשיבה הזאת בעולם הערבי:

א. השואה מעולם לא קרתה ומקור הסיפור הוא ברמאות ציונית שמטרתה לסחוט כספים ותמיכה פוליטית ממדינות המערב ובמיוחד מגרמניה.

ב.הכמות הגדולה של היהודים שמתו במהלך המלחמה אינה שונה מאובדן החיים הכללי שהיה במהלך המלחמה ממעשי הטרור הנאציים,תוך התעלמות מכך שהייתה מדיניות נאצית מכוונת נגד יהודים.

ג. אומנם, נרצחו יהודים ע”י הנאצים ואולם, הכמות שלהם קטנה בהרבה ממה שתיארו המנהיגים היהודים.

כותב הפוליטיקאי הירדני מופק מח’אדין- “אף מדינה בהיסטוריה לא הוקמה על בסיס הפיכת סיפורים הזויים לעובדות,חוץ ממדינת היהודים ,מדינה שראשיתה הוא בהמצאת השואה או ביצירתה..”

חלק גדול ממכחישי השואה בעולם הערבי טוענים כי למדינות המערב יש אינטרס לשתף פעולה עם היהודים ולהנציח את השואה כדי לכסות על הפשעים שלהם במהלך המלחמה.

כותבת העיתונאית הסורית רים ארנוף ב1990:

“.. ארה”ב היא חלק מקבוצת “ממציאי תאי הגזים” ובלי המצאת השקר של רצח העם היהודי היו מעשי בעלות הברית במלחמה כמו ההפצצה על דרזדן (עיר בגרמניה שבה נהרגו כרבע מיליון גרמנים) או השימוש בנשק גרעיני נגד יפן נתפסים כפשע המלחמה הגדול ביותר ואז כולם היו מדברים על הברברים האמריקאים ולא על הברברים הנאצים..”

שינוי גישה ביחס לשואה בעולם הערבי משנות התשעים:

קריסת ברה”מ והתהליך המדיני במזרח התיכון החלו להניע תהליך של שינוי ביחס העולם הערבי לנושא השואה.

תחילתו של התהליך היה בקרב שכבת המשכילים שיצאה בביקורת על על התפיסות הערביות המסורתיות ביחס לשואה וקראו “להכיר בסבל של העם היהודי מתוך תקווה שזה יכשיר את הקרקע להכרה ישראלית באסון הפלסטיני ולקידום הדו קיום בין שני העמים.”

ואולם, מרבית המשכילים הערבים שתמכו בגישה זאת היו כאלו שחיו במדינות אירופה וארה”ב ופחות בקרב אלו שנותרו במזרח התיכון.

אחד הבולטים שתמכו בגישה זו היה  אדוארד סעיד מהבולטים בקרב אנשי האקדמיה המוסלמים בארה”ב והוא כותב:

“הבסיס לדו קיום בין יהודים לערבים מתחיל בהבנה שלנו, הערבים, שקיים קשר בין מה שקרה ליהודים במלחמת העולם השנייה ובין האסון של העם הפלסטיני ואם לא תהיה הכרה בקשר הזה, לא יהיה בסיס לדו קיום.

עלינו להכיר בשואה כעדות לאנושיות שלנו וליכולתנו להבין את ההיסטוריה ולצורך שלנו שתהיה הכרה הדדית בסבל של העם הפלסטיני.”

אישים נוספים כדוגמת  יורש העצר הירדני היה אורח בחנוכת בית הכנסת המשוקם בעיירה אושווניצים ובתוך ישראל, התפרסם דוח שהצביע על עלייה במספר בתי הספר במגזר הערבי שמלמדים את נושא השואה וכמות התלמידים הערבים שמשתתפים בסדנאות בנושא השואה של קיבוץ לוחמי הגטאות היה בעלייה.

במאי 2003 התארגנה קבוצה ראשונה של 250 ערבים ויהודים שיצאה לסיור במחנות ההשמדה בפולין- הכתבה כאן

רק בשנת 2011 השואה הפכה לנושא לימוד חובה בבתי הספר של המגזר הערבי

אחת הדוגמאות לשינוי באה לידי ביטוי בכתבה הזאת:

ושימו לב להתעניינות שגילו גולשים ממדינות ערב בחומרים בנושא השואה שפרסם משרד החוץ בשפה הערבית- כאן

קריסת התהליך המדיני בשנת 2000 ואירועי הטרור שהתלוו לכך פגעו מאוד בתמיכה של הציבור הערבי בגישה הזאת ואף הולידו גל חדש של הכחשת שואה.

מי שהוביל את התהליך היו העיתונים שיצאו לאור ברשות הפלסטינית והם חזרו לפרסם מאמרים ובהם המוטיבים המוכרים של הכחשת השואה- מספר הקורבנות שהיהודים ניפחו לצרכים שלהם והעדר העדויות לשימוש בגז במחנות ההשמדה.

במקביל החלו ניסיונות לארגן ועידה של מכחישי שואה בשיתוף דוברים ותומכים של הרעיון מאירופה שתהיה המשך לועידת דרבן שהתכנסה בדרום אפריקה בספטמבר 2001 ובה בפעם הראשונה ניסו דוברים ערבים ומוסלמים להפוך את הכחשת השואה למשהו ממוסד ומאורגן ולדבר על מעשיה של ישראל כנגד הפלסטינים כמעשים שדומים באופיים לגזענות הנאצית.

גם החלטת האו”ם לציין את זכרון השואה ביום זכרון מיוחד ב27.1 מידי שנה- החלטה שהתקבלה ב2005 זכתה לתגובות קשות בעולם הערבי :

הפרלמנט המצרי דחה אותה פה אחד והמועצה המוסלמית העליונה בבריטניה סירבה להשתתף בציון יום השואה הבין לאומי בבריטניה משום שהוא לא כולל אזכור של השואה שעשתה ישראל לפלסטינים מ1948 .

העיתונאית ע’אדה פחרי מעיתון אל שרק אל אווסט כתבה בינואר 2005 :

“אין ספק כי שחרור מחנות הריכוז היה אירוע היסטורי חשוב..אך האם הוא באמת מייצג את סופה של המלחמה? מדוע החליטה עצרת האו”ם לציין רק היבט אחד של הזוועות אשר גרמו מיליוני הרוגים באירופה באסיה ובאפריקה? מדע לא ציין האו”ם את יום השנה העשירי לטבח העם ברואנדה?  הסיבה לכך היא הרצון להתיישר עם סדר היום של הממשל האמריקאי של הנשיא בוש שתומך בישראל וזה נותן הכשר לישראל להמשיך במדיניותה הרצחנית נגד הפלסטינים..”

העיסוק בשואה ובהכחשת שואה המשיך בצורה להתגבר עם הופעתו של נשיא אירן דאז אחמדיניג’אד בכינוס של ארגון הועידה האיסלמית בסעודיה בדצמבר 2005 ודבריו הובילו למחלוקת בין אלו שתמכו בגישתו וטענו שהוא דובר אמת ובין כאלה שטענו שהצהרותיו וגישתו גורמים נזק לעולם הערבי ולמאמצי ההסברה שלו..

עיתון אל אהרם המצרי טען ב10.12 כי ישראל היא עובדה קיימת והצהרות כמו זו של נשיא אירן לא ישנו זאת.

אישים אחרים כמו האינטלקטואל הפלסטיני ג’ורג’ כתן טענו כי “הכחשת השואה הפכה ממשהו שנפוץ בשולי החברה למחלה שהתפשטה בקרב שליטי העולם הערבי והיא  מטהרת את היטלר ונוגדת את ערכי האיסלאם וכי חובה עלינו להבדיל בין היהודים החפים מפשע שניצבו לפני המוות ובין ניצולה של השואה ע”י התנועה הציונית.”

מתוך ספרו של המנהיג העליון של אירן איית’אללה עלי חמינאי על היטלר השואה והמלחמה באירופה :

“היטלר היה “חכם שנפטר מהיהודים”… היטלר, האמיץ והחכם ביותר מכל מנהיגי אירופה הנוכחיים – כך קובע עיתונו של חמינאי – פעל בהיגיון כשגירש אותם מגרמניה, אך היטלר הודח, ומדינות אירופה נאלצו לתמוך במיתוס השואה כדי לתרץ את הפחדנות וההשפלה שלהם.”

נסכם את הנושא בדבריו של המזרחן ד”ר אדי כהן בנושא:

הסרט נמצא כאן