מבצע אחים פרקים 37-46

פרק 38:

צוות מדריכי הצלילה החליטו לגוון בתזונה שלהם שהייתה בעיקר דגים, עיתונאי בשם הנרי, מומחה לצלילה רצה לעשות כתבה על אתר הצלילה, הוא היה וותיק בעיתונאות והצוות החליט שזה רעיון טוב. ערן אמר לדודי שהוא לא חושב שהנרי באמת עיתונאי ושהשאלות שלו מוזרות, דודי הציע לעשות לו בוחן פתע. הם לקחו את הנרי לנסיעה בלב הים, כשהנרי התלהב הצוות חשב שזה מוגזם ושזה לא רק מהצלילה. הצוות הבין שהנרי לא מומחה מחוסר הידע שלו על הים ועל צלילה, הם הגיעו לאזור אלמוגים חדש שם הם בחנו את הנרי שלא ידע כלום, הוא מעד למים שם היו מדוזות סגולות. הנרי הודה שהוא מעולם לא היה באזור מוכה מדוזות והתלונן על העקיצות אבל הצוות ידע שהמדוזות הסגולות לא עוקצות ובכך הבינו שהנרי הוא לא מי שאומר שהוא, הנרי עזב את הכפר.

פרק 39:

משפחתו של מולואלם ביקרו בביתה של טורייה והודו לה על עזרתה, אמו הביאה לה מתנות וטורייה סירבה לקבל אותן, היא איחלה להם בהצלחה במסע ואמרה שגם היא הייתה רוצה להיות בישראל אבל סיפרה שהיא לא יכולה ולא אמרה את הסיבה, המשפחה הבינה שהם יפגשו בקרוב בישראל. בלילה חשוך הקבוצה יצאה עם המשאיות, הם היו בעלי ניסיון, טדסה הסביר שהם יגיעו למקום בו לא יוכלו למצוא אותם ומשם הצבא הישראלי יבוא לקחת אותם. במשאית של משפחתו של מולואלם ישב מישהו בשם דודי ומולואלם כבר לא צחק מזה שהוא איש לבן, מולואלם הרגיש שהוא יכול לבטוח בו והם נהיו חברים. אמרו להם שעוצרים למנוחה כי אי אפשר לנסוע ביום ובלילה הבא הם יסעו לחוף הים ומשם יסעו לאונייה של חיל הים הישראלי ומשם הביתה. מולואלם ודודי חילקו שמיכות לקבוצה, כולם היו עייפים חוץ ממולואלם שעזר לקבוצה ודמיין את עצמו בתור חייל בישראל. מולואלם שאל את דודי לגבי הצלקת שבידו וטדסה תירגם שדודי השתתף במבצע צבאי מסוכן שפרטיו חסויים, הם דיברו עש שגבי קרא לדודי והציע לו להצטרף לתצפיתנים. מולואלם נרדם ליד התצפיתן שהעיר אותו ואמר לו שהוא צריך ללכת אל גבי והשאיר אצלו את המשקפת, מולואלם הסתכל על הקבוצה ועל החיות וראה בדואי שולף חרב מול אחד מאנשי הצוות.

פרק 40:

הצוות יצא עם המשאיות לכיוון נקודת המפגש, גבי היה מרוצה מכך שהדרך כבר סלולה, הם למדו כבר מה לעשות ושיפרו את טעויות העבר. הנסיעה הלילית ארכה זמן רב ובבוקר הקבוצות עצרו במקום לישון, אפילו גבי שבדרך כלל שומר שלא יקרה שום דבר ישן. התצפיתן העיק את גבי ואמר לו שיש אורחים, שיירה של גמלים  ועליהם אנשים היו בדרכם אל הצוות והקבוצות. גבי קרא לדודי ולערן והם הלכו  לפתח הוואדי, כשהתקרבו היה אפשר לראות שהבדואים היו מצוידים בחרבות ובעוד נשק אחר, דודי חשב שהם באים לשחוט ותם וערן חשב שהם באו לשדוד. גבי דאג כי הם חמושים ורבים מהם, הם ‘מלכי המדבר’ והזהיר אותם משטויות. ראש השיירה עצר מולם, נראה מאיים וגבי התחיל לספר להם שהם רופאים שנלוו לקבוצה שצריכה טיפול בפורט סודן ושלא כדאי להתקרב אל הקבוצה אחרת ידבקו מהם. ראש השיירה עצר אותו שואל האם הוא רופא וגבי השיב בחיוב ושהוא רופא מפורסם, ראש השיירה ירד מהגמל עם חרב בידו, דודי חשב שהוא יהיה עד לרצח וערן הטיל ספק בכך שסיפורו של גבי על הקבוצה החולה היה משכנע. ראש השיירה סימן לגבי לבוא איתו הצידה וכולם הסתכלו עליהם מדברים, גבי אמר לדודי להביא את התיק עם התרופות ומערן שמיכות. גבי בדק את ראש השיירה הבדואי באמינות ונתן לו תרופות. ראש השיירה בירך את גבי וסיפר לו שאף אחד לא יודע על כך שהוא חולה, הוא נופף בחרב בכבוד וחזר לקבוצתו. דודי היה בלחץ וגבי אמר לו שהוא מאמין שאלוהים איתם במסע הזה למרות שהוא לא מאמין בניסים, השיירה שהתרחקה מהם שאגה ושלפה את חרבותיהם ורכבה לכיוון לא ידוע.

פרק 41:

אחרי לילה נוסף של נסיעה הקבוצה הגיעה לחוף, גבי הסביר להם שהם יחכו על החוף לבואן של הסירות, על כל סירה יעלו עשרים אנשים והסירות יובילו אותם אל האונייה של חיל הים הישראלי. טדסה תירגם את דבריו וגבי אמר להם שההפלגה תיארך כמספר ימים ושבם יצטרכו לשמור על שקט גם בים כי עוברים חיילים סודנים על החוף, מולואלם העריץ אותו ואת  הצוות. מולואלם עזר לדודי לעזור במטלות, הוא היה צריך לסמן ברשימה את העולים לסירות והתרגש מהאחריות הגדולה שהוטלה עליו, מהים הגיעו שמונה סירות גומי שחורות שנקראו על ידי החיילים זודיאק. כל אחד מהקבוצה קיבל חגורת הצלה, מולואלם פחד כשאביו אמר להם שגל יכול להפיל אותם למים והחגורה תציל אותם, הוא סימן ברשימה את מי שעלה על הסירה וכשמשפחתו עלה הוא לא סימן את עצמו כדי שיוכל לעזור לדודי עד לסירה האחרונה. מולואלם שמע את נפוקוש אחותו הקטנה בוכה והוא הבין שהסירה יצאה בלעדיה והיא תצטרך לעלות על הסירה הבאה אב מולואלם רצה להגיד לדודי שאחרי שהופרדה מהוריה וגרה אצל טורייה היא לא יכולה להיפרד מהם שוב, הוא לקח את הדף וסימן את שמות בני משפחתו בתקווה שדודי יבין את כוונתו כי אין להם שפה משותפת. נפוקוש סירבה לעלות על הסירה הבאה ונצמדה לרגלו של אחד מהחיילים, דודי הבין למה מולואלם התכוון ולקח את נפוקוש אל הסירה שכבר הייתה בתוך המים. מולואלם סימן את כל שמות הקבוצה והם המתינו עד שקבוצת הסירות הראשונה תתרחק ואז יוכלו לעבור לשמונה הסירות הבאות, דודי ביקש ממולואלם לבדוק במשאית אם אין ציוד של אחת מהמשפחות, טדסה תירגם לו והוא הלך לבדוק. כשעלה למשאית השנייה נשמעו יריות.

פרק 42:

את החלק האחרון של הסיפור מולואלם וגיורא סיפרו ביחד, גיורא סיפר ששורה של חיילים סודנים ירדה במהירות מההר הסמוך, גבי זירז את כולם לסירות ואמר להם להשלים את הסירות והרישומים כבר בים. אנשי השייטת דחפו במהירות את הסירות לים, אחת מהסירות נתקעה על החול ולא היה להם זמן להוציא את האנשים ולהחזיר אותם כשהסירה כבר על המים. החיילים הסודנים הגיעו אליהם ויריו באוויר, גבי צעק למפקד הסודני שהם אנגלים כדי שלא ירו עליהם אך המפקד ידע שהם לא אנגלים. דודי, שלומו וגבי הרימו ידיים והתקדמו אל המפקד הסודני כדי לתת לשאר הצוות זמן להכניס את הסירה התקועה למים כשגבי ראה שהם הצליחו הוא ידע שהחיילים הסודנים לא יצליחו לראות את הסירות שהתרחקו בחושך. גבי עשה רושם על המפקד הסודני שהם לא מבינים שפה אחרת מלבד אנגלית ובכך הרוויח עוד זמן ואמינות. ערן צפה בחבריו מהים על החוף בעזרת משקפת, הוא יצר קשר עם אנשי השייטת שחילצו בהצלחה את הקבוצות וסיפר להם ששלושה מאנשי הצוות מוקפים באויבים ובסכנת שבי.

מולואלם הסתתר בארגז במשאית והציץ דרך קרע על מה שקורה מחוץ למשאית, הוא ראה שמנסים לדחוף סירה והוא פחד שהחיילים הסודנים יתפסו אותם. מולואלם חשב על העינויים והמכות בכלא שיכלו לקבל אם היו תופסים אותם אבל כשהצוות הצליח להכניס את הסירה התקועה למים הוא נרגע. מולואלם הסתכל על גבי ושני אנשי הצוות הנוספים מרימים ידיים מול החיילים הסודנים ושכח לגבי מצבו ושהם יכולים לתפוס גם אותו, הוא הרגיש כמו מישהו מהצד ושהמתרחש מחוץ למשאית לא קשור אליו. מולואלם התחיל לזהות את אנשי הצוות שהיו עם גבי, שלומו הרופא ודודי, הוא התפלל ועצם את עיניו כדי לא לראות איך הורגים אותם אבל אז הוא נזכר שהוא יכול להשתמש בחץ וקשת שלו ולהשתמש בחומר הרדמה על החצים. מולואלם התרגש שהוא יכול לעזור להם ואז נזכר שהתרמיל שלו שבו היו החצים וחומרי ההרדמה לא היה אצלו ושהוא אצל משפחתו, התיק שעשה ניסים במסע כבר לא היה עם מולואלם והוא הרגיש חסר ביטחון, הוא בכה על כך שהולכים להרוג את הצוות, על שהופרד ממשפחתו ושאכזב את סבא. אחרי כמה דקות הוא שמע רעש מנוע של מכוניות ואז שקט, אחרי זמן ארוך הוא הרים את ראשו ולא ראה אף אחד על החוף. מולואלם ירד מהמשאית אל החוף, הוא לא ידע לאן ללכת וקיווה שדודי, גבי ושלומו בכלא כי זאת האפשרות הכי פחות מסוכנת להם והוא צעק לעבר הים שגם הוא עוד יגיע אל ציון עם משפחתו.

גבי חשב במהירות איך יוכל להציל את אנשיו בזמן שרובה היה תקוע בבטנו וידיו היו מורמות והתנחם בכך שהקבוצה בטוחה. גבי התחיל לצעוק על המפקד באנגלית שהוא לא יודע את תפקידו ושהוא מפקד לא טוב, הקצין התעצבן וגבי המשיך לצעוק שהוא ידאג לפיטוריו, גבי הסביר שהם עובדים של חברת תיירות בסודן, הוא העליב את הקצין והוא הרחיק ממנו את הרובה. הקצין ענה לא שהוא לא מבין מה הוא אומר וגבי ענה לו שהם עובדי באתר הצלילה המפורסם ושהגיעו לחוף כדי לחפש אתרי צלילה חדשים, הוא אמר שהקצין מפריע להם לעבוד בניסיון לשכנע אותו שדבריו הם אמת. הקצין שאל על הסירות וגבי מיד הכחיש, גבי אמר לו שאולי אלה היו מבריחים שלא קשורים אליהם ושהקצין יכל לטפל בהם במקום לעצור אנשים חפים מפשע, גבי נזכר במכתב שקיבל מזאקר ואמר לקצין שידווח על כך לאחיו, קצין בצבא הסודני. הקצין לא האמין שהוא מכיר את הקצין האחר וגבי אמר לו לבדוק כי רק לפני שבועיים היה אצלו ודיבר איתו על אתרי צלילה, גבי רכש את אמונו של אחיו של זאקר והיה בטוח שיהיה לטובתו. הקצין הלך לדבר עם אחיו של זאקר והחיילים הסודנים שמרו על אנשי הצוות, גבי אמר לטבחים של כפר הנופש שיכינו סעודה חגיגית כי יש להם אורחים חשובים, הוא אמר שיכבדו את החיילים הסודנים כמו שמכבדים אנשים חשובים. גבי חשב שאחיו של זאקר יאשר את ידידותם אבל דודי אמר שכבר לא יוכלו לחזור לישראל דרך הים ושיהיה מסוכן להביא לסודן סירות כי יצפו בהם מהרגע שישחררו אותם, שדר שהגיע מהמוסד בישראל אמר להם שיעזבו את הכפר וילכו למדבר שם כוחות ישראל יאספו אותם בהמשך.  הטבחים הביאו יין טוב לארוחה ושיכרו את החיילים עד כמה שהיה אפשר והם נרדמו במהירות, גבי חילק הודעות לצוות, הם לקחו מכשירי קשר ושמיכות צמר ויצאו עם שני טנדרים, דודי אמר לגבי שהוא מרגיש ששכחו משהו חשוב אבל גבי אמר שהם חייבים ללכת מהר, דודי התעקש שמשהו מציק לו ושהתחושה שלו נכונה, גבי רק העמיס את הציוד על הטנדר והציע לו לעשות עוד סיבוב בכפר לפני שיצאו, דודי אמר שלא ועלה למושב הנהג במכונית. בדרך למדבר הם פגשו קבוצת תיירים שהיו בדרכם לאתר צלילה, הצוות הדריך אותם וכשהילד הקטן במכונית התיירים נופף להם לשלום דודי הבין מה הטריד אותו, הוא שאל את הצוות אם מישהו יודע מה עם מולואלם.

מולואלם שתק וראו שהוא התרגש, הוא סימן לגיורא להמשיך בסיפור אבל גם לגיורא היה קשה והוא המשיך בשקט. הצוות נסע לחוף לחפש את מולואלם אבל החוף היה ריק לגמרי חוץ ממשאיות נטושות, קושי המשיך במקום גיורא.

פרק 43:

דודי ירד מהמשאית האחרונה והצוות הבין שהוא לא מצא את מולואלם גם שם, דודי הרגיש חסר אונים אך גבי אמר לצוות להניח לו, גבי ניגש אליו דודי צעק שהוא הוביל אותו אל מותו וכי כל זה באשמתו שביקש ממנו לעשות חיפוש במשאיות. גבי ניסה לנחם אותו ואמר לו שהם לא יכולים להיות בטוחים במה שקרה למולואלם אבל דודי זלזל בדבריו, גבי ניסה לעודד אותו שוב אבל דודי הרגיש אשם וידע שפישל. גבי אמר שאין ברירה ושהם חייבים לצאת כדי שכוחות הצבא הישראלי יוכל לאסוף אותם.

גיורא המשיך את הסיפור כשהתאושש וסיפר שהטנדרים נעצרו במקום שאי היה אפשר להגיע אליו והטייס במכיר הקשר עמד לנחות, מטוס נחת לידם והם נכנסו עם הטנדרים בתוך המטוס אבל דודי עדיין היה עצוב. הצוות שנשאר עם המשפחות אמר לגבי, דודי ושלומו שהמבצע עבר בשלום ושהמשפחות הועלו לאונייה ובעוד כמה ימים כבר יהיו בישראל. גבי הרים פחית קולה והודה לכל מי שעזר במבצע כולל אלו שלא היו איתם, דודי הרים פחית לזכר מולואלם. כולם שתקו וחשבו על המפגש עם משפחותיהם אחרי חודשים שלא ראו אותם, גבי היה עסוק במבצע הבא ודודי חשב על מולואלם ועל כך שהוביל אותו אל מותו. המטוס נחת בישראל והצוות יצא עם הטנדרים כשמשטרה לפניהם, הם נסעו לתחקיר ראשוני אצל המוסד לאחר הפעולה. גבי שאל את המזכירה של המוסד האם התקשרה אל הצוות ואמרה לו שכולם אישרו הגעה חוץ מאחד, גבי ידע שזה דודי והוא התקשר בעצמו להודיע לו על הטקס מחר, דודי סיפר לו שהוא רוצה לבוא אבל הוא לא יכול כי הוא לא יוכל להסתכל למשפחתו בעיניים כשבגללו הבן שלהם כבר לא איתם.

פרק 44:

דודי לא הגיע לטקס לקבל אות הערכה מהרמטכ”ל ולא ענה לשיחות, הוא לא יצא למבצעים נוספים והפסיק לעבוד במוסד בניסיון למחוק את התקופה הזאת מראשו. כל ילד אתיופי הזכיר לו את מולואלם והוא הרגיש שלא יכל לחיות עם תחושת האשמה הזאת וזה היה פלא שלא השתגע.

גיורא סיפר שדודי כמעט השתגע אבל למזלו היו לו חברים שלא נתנו לו לעשות את זה.

קושי סיפר שהוא לא הקשיב להם וגיורא סיפר שדרך ההתחמקות שלו חשבו שהוא גזען ואנוכי, הם לא ידעו שהוא מנסה להתמודד עם פצע.

מולואלם הלך לכביש הראשי כי הוא לא רצה לחזור לגדארף, הוא הרגיש שעוד יגיע לציון והוא עלה על משאית שעצרה לידו. היו שם ארגזים ועוד שני טרמפיסטים שלא דיברו, אחרי כמה דקות מולואלם ראה רכב מפואר של קצין סודני והוא חשב שזיהה את פניו של הקצין שלקח את הצוות. הוא הלך לשוק בפורט סודן כי שם יש עבודה והוא הרוויח מספיק כסף בשביל אוכל ומקום לישון בו. הוא תכנן איך יוכל להמשיך הלאה והוא חשב על משפחתו שבטח דואגת לו, הוא בכה וחשב שסבתו תמות לפני שיספיק להגיע לישראל. הוא רצה ליצור קשר עם אונייה מישראל שיוצאת פעם בחודש כמו שדודי אמר לו והוא התכווץ מהמחשבה על דודי, הוא ידע שיגיע לארץ ויתחתן הוא יקרא לבנו על שמוץ

פרק 45:

גיורא נראה מופתע ובעיניו היו דמעות, הוא שאל את מולואלם איך לא תפסו אותו בחוף. אחרי שכולם הלכו הם התיישבו לאכול ומולואלם סיפר שלא עשו סריקה כמו שצריך, הוא סיפר שחיפש את טדסה בפורט סודן וגיורא אמר שהוא היה על אחת מהסירות שהגיעו לארץ.

גיורא ומולואלם המשיכו לדבר וגל לא יכל להתאפק ושאל את גיורא איך הוא קשור לכל הסיפור, גיורא ענה באיטיות שהוא לא השתמש בשמו האמיתי כמו כל הצוות במבצע, הוא אמר שמותר לו לספר מי אלה ערן ודודי, ערן הוא קושי מנהל מועדון השיט ודודי זה גיורא. כל החדר היה במהומה ודוד וגל הלכו לצד ודיברו על הסיפור, על זה שהוא קרוי על שמו של המדריך שהעיף אותו מהקבוצה, דוד אמר שהכיתה שלהם לא תאמין לסיפור הזה ולפני שגל הספיק להציע משהו הוא אמר שהוא לא יביא את אביו ככיתה לספר את הסיפור כי הוא לא רוצה להתבלט, גל הזכיר לדוד את העבודה על השמות שלהם שקיבלו לחופש ושיגישו את העבודה יחד, השם של גל קשור לים ושל דוד קשור לעלייה דרך הים. מולואלם אמר שהגיע הזמן ללכת והם נפרדו מכולם, גיורא לחץ את ידו של מולואלם ושאל את דוד אם יבוא מחר לקבוצה שלו ואמר לו שלא יעשה לו פרוטקציות בגלל אביו.

פרק 46:

דוד וגל דיברו על העבודה וגל הצליח לשכנע את דוד לשאול את מולואלם לגבי העבודה ודוד סיפר לו שכולם הסתכלו במבט מזלזל על השקיק עם אפר הפרה, מולואלם סיפר לבנים שבינם אחיו הגדול חשב שהרגו אותו הוא לקח את התרמיל אליו וזה גרם לו להרגיש קרוב למולואלם. בינם לא עזב את התרמיל לרגע גם כשהסירה התנודדה כי זה נתן לו כוח, הוא החזיק את התיק גם בקבלת הפנים שעשו בשבילם בשדה התעופה, בינם שאל את אחד מהצלמים אם הם בירושלים וכשענה לו שלא הוא הבין שזו לא יכולה להיות ירושלים כי הרחובות והבניינים בעיר בה היו לא עשויים מזהב. אחד מהשרים שאל את בינם מה יש לו בתיק ובינם הסביר לו שזה אפר של פרה אדומה, השר הפסיק לחייך ובינם ניסה לשכנע אותו שזה נכון וסיפר לו על מולואלם וסבא שלו. משדה התעופה לקחו אותם למרכז קליטה והוא ישן עם השקיק מתחת לכרית שלו, הם למדו להכיר את החיים בעיר, מכשירים חשמליים ולמדו עברית. בינם הבין שלא כל ירושלים עשויה מזהב כשהתקרבו לשם, השמיעו להם את השיר ירושלים של זהב והסבירו את משמעותו. בינם הבין שהחלומות שלהם היו מוגזמים ושהם לא היו הגיוניים ושאל את אחד האנשים איפה יוכל למצוא את הכהן הגדול, האיש צחק עליו עם חברו וחיכה לתשובה, האיש השני אמר לו שכבר אין כהן גדול ושזה היה בתקופת התנך, הוא הסביר שיש לו אפר של פרה אדומה לתת לו והאיש קרא לרב שעבר לידם, בינם שאל אותו אם הוא הכה הגדול וכשהבין שלו הוא התאכזב ובינם סיפר לו על השקית של סבו, הרב התקשה להאמין שעדיין יש פרות אדומות ובינם הסביר שהאפר הוא ישן מלפני כמה שנים באתיופיה. בינם סיפר לאביו על האפר והוא התגאה בבניו ששמרו על השקיק כל הדרך מאתיופיה, אביו הציע ללכת לקייס שלהם ולהתייעץ איתו. הקייס התרגש ואמר שיש דבר כזה פרה אדומה, בינם שאל אותו אם אפשר להשתמש בו והקייס ענה שלא כי זה לא נהוג בישראל ושיוכל לשמור את האפר בביתו אבל בינם ענה לו שישמור את זה בביתו.

מולואלם סיפר שכשהגיע לארץ במבצע משההוא פגש את בינם ושניהם כבר היו מבוגרים ובינם אמר לו ששמר על התרמיל וסיפר לו על החיפוש שלו אחר הכהן הגדול. מולואלם חשב שהילדים שגדלו בישראל הם מסכנים כי א חוו את כל המנהגים שמולואלם ובינם חוו באתיופיה. בינם שם את האפר בכד כתום שדומה לכד שהיה להם במסע, דוד התפרץ לסיפור ושאל האם זה הכד שיש להם בבית ומולואלם ענה בחיוב ושהכד לא ישאר בבית כי יש לו תכניות לגביו. הוא סיפר שיפתחו מוזיאון ליהדות אתיופיה והוא רוצה לשים את הכד בכניסה, מולואלם הראה לגל ודוד את התכניות של המוזיאון ואת הדברים שיהיו שם. מולואלם אמר להם שהיה פחדן בכך שלא היה מוכן לצאת איתם לראות את הפרות, גל ודוד הסתכלו על התמונות של הבתים, הנוף וצוות המבצע.