Corona Post

Team Player

דוד שריג, ביה”ס יסודי “רביבים”, גני-תקווה

כמתמחה בבית ספר רביבים גני תקוה למיטב זכרוני היה חשוב לי מתחילת שנת הלימודים ליצור קשר טוב עם צוות בית הספר. כבר מההתחלה הגעתי אל בית הספר בגישה חיובית ואופטימית לאחר ראיון היכרות וקליטה עם הנהלת בית הספר, בו הרגשתי מייד שיש קליק ביני ובין המנהלת איריס והסגנית כרמלה. בהמשך הכרתי בהדרגה את צוות בית הספר שכולו מורות, ולאט לאט מצאתי שיח חיוני עם חלק מהמורות.

הסגר הראשון החל בתקופת החגים כשבועיים לאחר תחילת עבודתי בבית הספר, וכאן נחשפתי לראשונה ללמידה מרחוק. בפן הזה הכרתי (לראשונה מרחוק) את המורה צליל אחראית תקשוב, אשר הנחתה אותי באופן מקצועי ובמסירות רבה בלמידת והכרת מערכת הזום לטובת הלימוד מרחוק. כן אציין את המורה נטע עמה חלקתי בקפסולות את כיתתה ב’ אתרוג, כאשר שבנו אל בית הספר בתום הסגר הראשון. העבודה עמה נעשתה בשיתוף פעולה מיטבי ובאווירה חברית ונעימה, תוך הבנה וכבוד הדדי. ככל שהתקדמה שנת הלימודים בהדרגה נחשפתי לכיתות חדשות וכפועל יוצא למחנכות של אותן כיתות, כך שבחלוף הזמן ההיכרות שלי עם הצוות נעשתה רחבה וקרובה יותר.

לקראת הישורת האחרונה בשנת הסטאז’ יכול לומר שאני שמח מאוד על השיבוץ שלי ברביבים, על היחסים הטובים שפיתחתי עם הצוות, הן בפן המקצועי והן בפן החברי. מרגיש בנוח לפנות אל הצוות, לכל מורה או מחנכת, בכל עניין או סוגיה ומרגיש שתמיד תהיה לי אוזן קשבת.
לתפיסתי והבנתי חשוב מאוד לטפח מערכת יחסים טובה ומכבדת עם הצוות ושמח שלתחושתי עם גישה חיובית ועם הרבה רצון טוב וגמישות הצלחתי להגיע למקום הזה.

נחיתה לא רכה

דודו שגב, ביה”ס יסודי נווה-דליה, ראש העין

עם אילו קשיים מתמודדים מורים בשנתם הראשונה במשרד החינוך? איך הקורונה השפיעה על דרכי ההוראה? והאם יש פן חיובי שניתן לראות בעקבות הקורונה?

מנהלת ביה”ס- סיגל זימנה אותי לראיון זום בסוף נובמבר 20, בעקבותיו המשכנו לשיחה פרונטלית עם המורה לחנ”ג שעובדת במקביל אליי.

סיגל סיפרה על מאפייני ביה”ס והקפידה לציין את החשיבות של חנ”ג בנווה דליה, קבענו שאתחיל ללמד החל מאמצע דצמבר את שכבות ג, ה-ו.

תהליך הכניסה לבית הספר היה מאתגר, הרגשתי שאני צריך ללמוד מהר מאוד את המערכת כדי להיכנס ל”עניינים” כמו: שימוש בסמארט סקול, תפעול שיעורי הזום, פתיחת תיק עובד הוראה, מילוי מסמכים רבים, תכנון השיעורים, מעקב אחרי מפגשי פיקוח, מעקב אחרי מפגשי סדנת סטאז וקביעת פגישות עם מורה חונך.

המטלות הרבות הציפו אותי במידע והרגשתי שכנסתי למערבולת כך שאין לי עם מי להתייעץ ולשאלות הרבות שהיו לי הסטודנטים שלמדו איתי לא ידעו לענות.

אתגר נוסף שהיה לכלל המורים היה להתאים את עצמם למערכת שעות שמשתנה מהיום למחר, מערכת שהרבה פעמים לא מדויקת כך שיכול להיות שכתוב לי בלו”ז כיתה ה ומגיעה לי כיתה אחרת.

בעקבות השינויים היה לי קשה לזכור את שמות התלמידים, שבוע לאחר שהתחלתי ללמד התלמידים יצאו לחופשת חנוכה ולאחר שבועיים שחזרו נכנסו לשבוע סגר שהתגלגל לסגר שנמשך חודש.

הסגר התחיל ובמהירות צריך להתרגל להעברת שיעורי הזום, תפעול המחשב ביעילות כדי לנצל את זמן השיעור הקצר שאורכו היה חצי שעה בלבד.

שיעורי הזום שלי היו שיעורים רב שכבתיים של  ד ה ו ביחד כך שיש לי 100 מסכים ויותר לעקוב אחריהם.

היה לי קושי בלמצוא תוכן מתאים לכולם שיהיה בדיוק במידה שמאתגר אותם לא מתסכל אותם וגם גורם לתחושת הנאה ומוטיבציה.

החלטתי שמבנה השיעור יכלול חימום, פעילות של מספר תרגילים בסגנון hiit  ולבסוף השארתי זמן לאתגר, כל שיעור האתגר היה שונה, בכל אתגר הקפדתי להשתמש בחפצים שיש בכל בית כמו: דפי נייר, כוס חד פעמי, גלילי נייר טואלט.

 הקפדתי שבכל אתגר יהיו כמה רמות קושי ודאגתי שאת הרמה הראשונה כולם בוודאות יצליחו, כך התלמידים יחוו תחושת הצלחה והישג.

האתגרים הללו עבדו בעיקר על מרכיבי כוח, גמישות וקורדינאציה.

הילדים נשאלו שאלות הבנה כמו: איזה יכולת חשוב שיהיה לי?

ויצירתיות? עודדתי אותם להציע רמות נוספות לאתגר ולתאר האם הרמה שהציעו הייתה קלהמאתגרת יותר.

שמחתי לראות שלמרות הקושי בניהול שיעורי זום כן הצלחתי להעביר שיעור פעיל מעשיר וחוויתי.

כיתה אחת שהיה לי קשר רציף איתה היא ו3, זו כיתה קטנה של 10 ילדי חינוך מיוחד שהגיעו לביה”ס גם במהלך הסגרים, אמנם בנוכחות נמוכה מהרגיל אבל זה היה מין עוגן בשבילי.

בפעם הראשונה כשהגעתי לביה”ס עברתי עם המורה שהחלפתי בין הכיתות לומר שלום, במבט ראשוני כבר דמיינתי איך ו3 יאתגרו אותי מבחינת משמעת ומבחינת תכני הלימוד.

אך כבר בשיעורים הראשונים הבנתי שמדובר בילדים מיוחדים, שהיציאה מהכיתה עושה להם רק טוב.

קצת קשה להם להבין משחקים חדשיםמיומנויות חדשות,  אך שמתי לב כשאני איתם פעיל ומבצע את המיומנות ומשתתף איתם כשחקן פעיל רמת הקשב וההבנה שלהם משתפרת פלאים. אני לא כל כך יודע איך להסביר את זה אבל נקשרתי אליהם כבר בשיעורים הראשונים.

אני ער לקשיים שלהם ומנסה לתת להם מרחב פעולה ואחריות.

לדוגמא: תלמיד שאחראי על ציוד הספורט, תלמיד שאחראי על הקשר ביני לבין הכיתה ותלמיד שמסייע מבחינה חברתית- זהו תלמיד שיש ביננו סימן מוסכם. יש ילדים  שקצת קשה להם להשתלב בקבוצה מסוימת או שקשה להם לבצע את התרגיל ברמה של כולם בעיקר  את המיומנות הנדרשת ברמה ההתחלתית.

כך הילד שמקבל סיוע מרגיש חלק מהכיתה (לא נמצא עם המורה בצד ומקבל “חיזוק”) והילד שמעניק סיוע מרגיש תחושת סיפוק ואחריות.

מגרש משפחתי

איתי איתמר, ביה”ס יסודי “ניצנים”, רמת-גן

כשהכניסו אותנו לתוך משבצות הזום, אי שם בסגר הראשון, התבקשו המורים לנסות למלא את החלל הריק. כשנכנסנו לזום לראשונה כסטודנטים בהתנסות, ניסינו לעשות שיעור חינוך גופני “רגיל” לכל דבר, “רק בזום”. בעודם יושבים שבועות שלמים בבית, שעות ארוכות מול המסך ובחוסר מעש, התלמידים היו זקוקים למשהו שיחזיר את השגרה, במטרה לייצר במעורפל משהו שדומה ל”מסגרת”. המנחים דרשו מאיתנו להיות “יצירתיים ומקוריים”, ולנסות ללמד שיעורים, שיהיה דומים ככל הניתן למה שהתלמידים שלנו הכירו כשיעורי חינוך-גופני. יש משהו אירוני בלהתאמץ להיות “מקורי”, בניסיון לעשות משהו שדומה ל”מקור”, אך זה אכן מה שניסינו לעשות: תלמידים עולים מול המסך, מתבקשים להפעיל מצלמה כדי שנראה שהם לבושים לפעילות גופנית. מבעד למשבצות ניתן היה להבחין באתגר: לאחד אין מספיק מקום בחדר עבור כפיפות מרפקים, השני כמעט נתקע בתקרה בכל קפיצה לגובה, השלישית מחליקה עם הכסא המשרדי שלה בכל תרגיל שמשלב כסא. החדרים היו קטנים מידי, מפגעי הבטיחות היו רבים. בשבע עיניים שמרתי לראות שאף תלמיד לא נכנס עם הראש באיזה מדף בחדר, בזמן שאני עצמי מעביר רהיטים מצד לצד כדי להצליח להדגים על מסך מלא בדירת סטודנטים.

בעודי מנסה להתגבר על אתגרי המרחב המוגבל, החוסר בציוד, הבטיחות, והעובדה שהשיעור חייב לקרות בתוך החדר (כשבחדר המקביל אחיהם של התלמידים לומדים גם הם ומבקשים שקט), ניסיתי בכל פעם להמציא את עצמי מחדש. מה לא עשיתי בשם הגיוון? – שיעור עם מקל מטאטא, תרגילים עם בקבוק ליטר וחצי, ילקוט מלא בבקבוקים לתוספת משקל, פטאנק עם גרביים מקופלות ואפילו שיעור קואורדינציה עם גלילי נייר טואלט (הכל ברוח התקופה, כמובן, כולל ביצה מובטחת למנצח בתחרות סקווטים – מצרך נדיר בסגר הראשון).

בסוף כל שיעור ערכתי סקר, כדי לבדוק את מידת שביעות הרצון של התלמידים: האם חשו מאמץ, דרגת קושי, האם היו נבוכים מן התרגול, האם הגיעו לתחושת סיפוק, ומה מידת ההנאה. מהר מאוד הבנתי: לא משנה כמה נעמיד פנים שזה הכי קרוב ל”שגרה”, משהו בשיעורים הללו היה חסר:

את חלון הזמן שבו כתוב “שיעור חינוך גופני” במערכת השעות המקוונת שלהם, ניסינו למלא באלמנט אחד שעליו עונה “שיעור ספורט” בגרסת הקורונה וזה כמובן – כושר, אבל מהבית. אפילו ניסיתי לתבל את זה עם הבדיחה הקבועה: איזה כיף שאפשר להזיע בחופשיות, ואף אחד לא מריח 😉

אבל לא משנה כמה יצירתי או לא-ריחני היה השיעור, לתלמידים היה חסר צורך נוסף, צורך שעליו עונים שיעורי חינוך גופני בעידן שלפני הקורונה, וזה ה”ביחד” – האלמנט החברתי.

בסגר השני, כסטאז’ר מתחיל, החלטתי לשנות את החשיבה: במקום לנסות למלא את חלל החדר עם גרסת “שיעור חינוך גופני מהבית”, עליי באמת להיות יצירתי ומקורי. מי אמר שהשיעורים צריכים להיות דומים למה שכבר הכרנו? אם כבר קורונה, אז בואו נצא מהקופסה! ואם כבר בבית, אז בואו נשתמש בזה, ולא “נסתפק בזה” – ננצל את ההזדמנות כדי לעשות משהו שאי אפשר לעשות בשיעורים בבית הספר.

אז ישבנו יחד, צוות חינוך גופני של בית ספר “ניצנים” ברמת-גן לחשוב: מה יש לנו בבית שאין לנו בבית ספר? את ההורים והאחים! ואיזה צורך חזק עולה כרגע מהשטח? חברתיות, קרבה חברתית, הפגת השיעמום, ויצירת מסגרת לעשייה משותפת.  וככה נולד לו ה-אימוניצנים: שיעור חינוך גופני לכל קהילת בית-ספר “ניצנים”.

במקום שהתלמידים יטענו שאינם יכולים להתאמן כי זה מרעיש להורים שעובדים בחדר הסמוך, או לאחות שנבחנת עכשיו בזום, נקיים שיעור לכל המשפחה.

בכל שבוע עלה מורה אחר מבית הספר לשעה שבועית קבועה (ימי רביעי ב-18:00, לפני המקלחות), לשיעור לכל הגילים. מצאתי את עצמי מלמד תלמידים שלי משלוש כיתות שונות (ח’, ו’ ו-ג’), באותו השיעור, או ללמד לפתח הורים בני 40, יחד עם אחים קטנטנים בני 3. בשיעורים שולבו תרגילים שמחייבים שיתוף פעולה (אבא שמרים את הבת הקטנה באוויר, ותלמידים שצריכים לקפוץ לגובה כדי לתת לאמא “כיף” גבוה). אז אמנם עדיין לא הגענו לשחק “מחניים” או “תופסת עכברים”, אבל את האלמנט החברתי שהתלמידים כל כך זקוקים לו בשיעורי חינוך גופני, בייחוד בתקופת הסגרים והבידודים – השגנו.

בכל שבוע הצטרפו עוד ועוד משפחות לשעת האימון המשפחתי, אך לא רק הן: גם מורים מצוות בית הספר, יחד עם המשפחות שלהם, לא פספסו את ההזדמנות להתחבר ולהצטרף לאימון משותף. וכך, עד סוף הסגר השני, הרגשנו כיצד האימוניצנים לא רק שומר על כושר ומחזק את השרירים, אלא גם מחזק את החוסן הקהילתי בקהילה הקטנה של בית-הספר.

על הרע נסלח, את הטוב ניקח

דורון כהן, ביה”ס יסודי “הדר” פתח-תקווה

היום, שלושה חודשים לאחר תום הסגר השלישי והאחרון בשל מגיפת הקורונה, כולנו יכולים לבצע כל פעילות גופנית שבה נבחר מחוץ לבית וללא מסיכה. התירוצים נגמרו, הרצים חזרו לשבילים בפארק, הרוכבים חזרו למסלולי האופניים ורבים מהתלמידים חזרו לפעול במסגרת חוגי הספורט השונים אחר הצהריים. כמורה לחינוך גופני אני שם לב שרמת הכושר הגופני של התלמידים נמוכה באופן משמעותי בהשוואה לתחילת שנת הלימודים, ומורגש שהם היו פחות פעילים גופנית בתקופה המגיפה בשל השהייה הממושכת בתוך הבתים. גם בקרב חבריי המורים ניכרים נזקי התקופה – בעיקר באזור הבטן והמותניים.

אולם, גם בימים אלה, במקביל לחזרה לשגרה של פעילות גופנית מחוץ לבית, התלמידים שלי ואני עדיין נהנים להשתמש באפליקציות הכושר הגופני שהורדנו אל הטלפונים שלנו בתקופת הסגר, כאשר היה ניתן להתאמן בעיקר בין קירות הבית. אפליקציית הכושר שבה אני משתמש בסמארטפון נקראת “Home Workout” והיא מציעה מגוון רחב של אימונים בחלוקה לקבוצות שרירים ולרמות עצימות שונות. בנוסף, מגוון תרגילי הכושר העשיר שגילינו בתקופת הסגרים בערוצי היוטיוב השונים משמשים אותנו גם כיום בשיעורי החינוך הגופני המתקיימים בכיתה. בתקופת הסגר הראשון צילמתי עבור התלמידים שלי סרטונים שבהם אני מדגים תרגילי כושר בעזרת אביזרים ביתיים, כמו כריות, כיסא ומגבת, ושיתפתי אותם דרך ערוץ היוטיוב שפתחתי. באחד הסרטונים השתתפה גם הילדה שלי בת ה- 7, ומאז ועד היום היא מבקשת לצלם עוד ועוד סרטונים בכיכובה. גם התקשורת דרך פלטפורמת הזום לא נכחדה עם תום ימי הסגר, ותלמידים רבים עדיין לומדים אחר הצהריים שיעורים פרטיים בעזרת מערכת הזום. הבן הגדול שלי החל ללמוד שיעורי אנגלית בזום בתקופת הסגר הראשון וממשיך ללמוד עם אותה מורה דרך הזום גם היום.

נראה שלאחר שנה לא פשוטה הלימודים בכל רחבי הארץ חזרו להתקיים כסדרם בבתי הספר – לשמחת המורים, התלמידים ובעיקר ההורים. אולם גם בזמן שהקורונה הולכת ונעלמת מחיינו, ההרגלים שנרכשו על ידי המורים והתלמידים בתקופת המגיפה עתידים להישאר עוד זמן רב אחריה. הקורונה העבירה למורים ולתלמידים שיעור בגמישות, ותפקידנו להפנים את השיעור הזה ולשמר את היכולות שרכשנו עד כמה שניתן.

לרשת, למספרת, למשחק בחוף

אור מימון, בית-ספר יסודי “מכלל”, רמת-גן

הכל התחיל אי שם בחודש ינואר שהקורונה השתוללה ברחבי סין ולאחר כמה חודשים הגיעה גם למדינה שלנו וגרמה לסגרים כאן ובשאר העולם. הסגרים הללו חייבו את רוב האוכלוסיה להישאר בבית, לא ללכת לעבודה ואם לעסוק בספורט אז שיהיה יחידני ובלי מגע. כמו הרבה ישראלים שנשארו בביתם ולא יצאו לעבוד  גם עורך הכתבה נפגע כלכלית מהשהייה בבית וסגירת העסק שקשור בחוגי ספורט. הפגיעה הכלכלית הייתה אומנם קשה אך מה שהקשה עלי הכי הרבה היו הילדים. הסגר ואי היכולת להתאמן כקבוצה ובמשחקים קבוצתיים גרם לי כל יום לשלוח להם סרטונים של דברים שקשורים לכושר שהם יכולים לעשות בבית. לאחר כמה שבועות שראיתי דעיכה במצב הרוח שלהם כתוצאה מכך שהם לא יכולים להיפגש ולי כמעט ונגמרו הרעיונות הגיעה נקודת המפנה מהמקום שלא ציפיתי.

לאחר הסגר השני התקבלה על ידי ההחלטה לסגור את העסק אך עדיין לעסוק במה שאני הכי אוהב וגם מה שלמדתי – להיכנס לביה”ס לשנת סטאז ולהתקדם משם. למזלי, המקום הראשון שבו שאלתי אם צריכים מורים לחנ”ג ענה לי שכן ומשם הלכתי לראיון ובו הודיעו לי שהתקבלתי בחודש ספטמבר הגעתי לביהס מכל”ל לשנת הסטאז שלי. התרגשתי לראות את התלמידים החדשים שלי בבית הספר לאחר 7 חודשים בהם לא אימנתי. בתור מאמן אני דוגל בכך שאם התלמידים שחקנים שלי נותנים הכל ומשקיעים גם להם מגיעה תמורה להשקעה. ביום הראשון שלקחתי את כיתה ד’ מהכיתה לכיוון האולם שמעתי המון לחשושים על “משחק בחוף” לא תפסו אותנו” נגע ברשת” “מספרת” דו”ח”, אך לא ייחסתי לזה חשיבות. אחרי כמה שיעורים שהיו לי איתם והם היו התנהגו יפה לחברים שלהם ועשו את כל שביקשתי מהם, חזרתי להיות לרגע המאמן שמאפשר לשחקנים שלו לשתף אותו במשחק שהם אוהבים ושאני כבר אבנה להם על זה שיעור בפעם הבאה.

בעליה לכיתה התלמידים שאלו אותי אם שמעתי על המשחק הזה בחוף ואמרתי שאני לא יודע למה הם מתכוונים ואז הם חזרו ” נו זה עם המספרת” לרגע זה הרגיש לי כמו דה זאוו כי כבר שמעתי את הדברים האלה. המשכתי להקשיב להם ולהפתעתי הבנתי שמדובר במשחק הפוציוולי שמשוחק בחוף הים – כמו כדורעף רק עם הרגל.

לאחר שהבנתי על מה הם מדברים השאלה הראשונה ששאלתי אותם – “רגע אז מה עשיתם בסגר” מכאן הם התחילו לספר לי על כך שבסגר הראשון הם היו בבית אך מאוד התגעגעו למשפחה ובעיקר לחברים ושההורים שלהם יזמו כל אחד בדרכו המקורית להגיע לים ושהילדים יפגשו כולם.                                    המפגש באמת יצא לפועל והילדים הגיעו לים וראו את הרשתות והסימון על החול והחלו לשחק פוציוולי – כך הם יצרו לעצמם את האפשרות להיות ביחד אך עדיין לשמור על סוג של מרחק. הילדים כל כך ביקשו ממני שאעשה להם את זה ושזה היה הדבר שהיה להם הכי כייף בקורונה. שבוע לאחר מכן, לאחר כמה שיחות שלי עם המורה החונכת שלי הצלחנו להביא לבית הספר מתקן פוציוולי קטן אך בהחלט מספק. מאז שזה נכנס לבית הספר לא רק כיתה ד’2 מכירה והתאהבה במשחק אלא כל התלמידים בבית הספר. המשחק הזה משוחק על ידי בנים ובנות. המשחק הזה פותח על ידם לכל כך הרבה דברים כמו מיני כדורעף , בדמינגטון ואפילו טניס גבוה  (ככה הם קוראים לזה כי הרשת גבוהה).

איך שהתחיל כל הטוב הזה וכשחשבנו שהקורונה מתחילה להגיד לנו שנמאס לה מאיתנו והיא מסתלקת , נכנסו לסגר שלישי אך הפעם ידעתי. ידעתי, שהתלמידים שלי ימשיכו לעשות ספורט (שלא כמו שהיה לי עם השחקנים שלי בסגר הראשון והשני) ובעיקר! ימשיכו לשחק ולהיות אחד עם השני. לאחר הסגר התלמידים שלי חזרו ולהפתעתי חזרו למקום שבו הפסקנו.                                                                                                         לרשת, למספרת, למשחק בחוף… יחיי הפוצ’יוולי

רביבים סוב, סוב, סוב

דוד שריג, ביה”ס יסודי “רביבים”, גני-תקווה

לכבוד חג החנוכה נערכנו סיגל המורה לחנ”ג ואני ליום ספורט בית ספרי בסימן חג החנוכה. הימים הם ימי פוסט הסגר השני וזמן קצר לפני תחילת הסגר השלישי בתקופה בה הכיתות היו מחולקות לקפסולות. לאיריס מנהלת בית הספר היה חשוב מאוד לקיים אירוע ספורט בבית הספר חרף מגפת הקורונה המשתוללת ואנו המורים לחנ”ג לקחנו זאת ברצינות והתחלנו לחשוב ולתכנן.

בשלב ההכנה ליום הספורט סיגל ואני החלפנו בינינו רשמים ורעיונות לגבי התחנות הספורטיביות שיהיו ברוח ובאווירת חג החנוכה. כן חשבנו בצוותא עם הנהלת בית הספר כיצד לקיים אירוע ספורטיבי ומהנה לתלמידים מצד אחד ובטוח בריאותית מצד שני תוך שמירה על ריחוק יחסי נדרש ושמירה על היגיינה. הוחלט שבכל תחנה ועמדה יהיה בקבוק אלכוג’ל לחיטוי הידיים שישמש את הילדים במעברים וכן כולם יחויבו כמובן בעטיית מסכה.

יום הספורט עצמו עבד יפה וניכר שהתלמידים נהנו לפעול בתחנות הספורטיביות השונות.

בין היתר הופעלו התחנות הבאות: מצנח סופגניות, מי מפחד מהמכבים (בסגנון גרסת המשחק “הדב הגדול”), תופסת סביבונים, הדלקת חנוכייה (קליעה למטרה והפלת קונוסים על גביהם הודבקו נרות מנייר, בסגנון חנוכייה), מסלול מכשולים לחנוכה בסיומו התקיים חידון חנוכה.

לציין כי היה חשש מסוים להוציא לפועל את יום הספורט באווירת הקורונה, ועם זאת שמרנו על חשיבה חיובית תוך הקפדה על כללי הבריאות וההיגיינה, והתוצאה הייתה טובה מאוד כאשר התלמידים (וכמובן אנו צוות החנ”ג) נהננו מאוד במהלך הפעלת יום הספורט ויצאנו ממנו שמחים ומרוצים. אציין לחיוב ולהערכה רבה את תלמידי שכבת ה’ שהפעילו את התחנות ואת התלמידים הצעירים מהם באופן מיטבי מסור ואחראי, וברוח ספורטיבית.

כשסמארטפון וחנ”ג נפגשים

דודו שגב, ביה”ס יסודי נווה-דליה

שלושה שבועות לאחר שנכנסתי להוראה, התגלגלנו לסגר שנמשך חודש. בידיעה שגם חוגים לא מתקיימים היה לי מאוד חשוב לשמור על הילדים פעילים ולעלות את המוטיבציה לפעילות כך שהם יזמו בעצמם פעילות.

החלטתי לאתגר אותם לצאת לפעילויות שונות ולתעד את הפעילויות דרך אפליקציית כושר שמתעדת נתונים שונים.

לאתגר קראתי ספורט בסגר בו התלמידים נדרשים להוריד אפליקציית כושר העוקבת אחרי מרחק, מהירות, וגובה.

התלמידים נכנסים לאפליקציה ומצטרפים לקבוצת הכיתתית שלהם, מטרת האתגר היא לצבור את המרחק הכיתתי הרב ביותר.

קיימתי שיעור הכנה לאתגר- שיעור שבו הורידו ונרשמו לאפליקציה, מעבר על פתיחת פעילות חדשה והנתונים שהאפליקציה מספקת בסוף הפעילות. הודעתי להם מתי מתחיל האתגר ושיתקיים במשך שבוע. הילדים קצת התקשו בפתיחת חשבון באפליקציה חדשה ובתפעול שלה אבל מהר מאוד הילדים נרשמו והצטרפו לקבוצת הכיתה שלהם.

באתגר השתתפו 4 כיתות, מלבד כיתה אחת שביצעה מספר פעילויות בודדות שאר הכיתות בצעו מספר גבוהה של פעילויות.

הכיתה שניצחה צברה 324 ק”מ במהלך שבוע. שמחתי לראות את הילדים מעודדים אחד את השני לבצע יותר פעילות{יש “קיר” לכל קבוצה שבה רואים פוסטים חדשים של החברים) ולצרף עוד ילדים מהכיתה לאפליקציה ואפילו לעשות פעילויות ביחד. הרגשתי שלמרות הסגר והאי סדר ברצף השיעורים, כן הייתי משמעותי והצלחתי לגייס אותם לפעילויות חווייתית.

חוויה זו הייתה משמעותית בעיניי כי היא לא הייתה משימת “חובה”, כשהתלמידים שאלו אם חייב להשתתף טענתי שלא, אך כמובן שאשמח לראות אתכם פעילים דרך האפליקציה. ובאמת כך היה שמחתי לראות את התלמידים בוחרים פעילות מועדפת, נפגשים עם חברים, מעודדים את חברי הקבוצה להיות פעילים וכמובן מפרגנים ומסמנים לייק לפעילויות שחברים יצרו

זה היה משמעותי בעיניי כי מבחינתי זה מהות המקצוע שלנו- לגרום לילדים להיות פעילים מיוזמתם לחבב עליהם את פעילויות הספורט השונות ולהעביר אליהם ידע בצורה שונה מהרגיל כך בדרך הזו אני מאמין שהם יגדלו להיות מבוגרים פעילים יותר.

באמצעות האתגר הזה אני מאמין שהשגתי את המטרות שהיו לנגד עיניי, ואני מצפה להמשיך לקדם פרויקטים נוספים המשרתים מטרות אלו.

המרחב הפיזיטלי – הפינה שבה אתם קמים מהספה

והשבוע:

צוות חנ”ג בית-ספר ניצנים בהופעה מרשימה
שלא השאירה אף סלון יבש מזיעה

איתי איתמר, ביה”ס יסודי “ניצנים”, רמת גן

קוראים יקרים, הצטיידו בלבוש ספורטיבי ובקבוק מים, והצטרפו לצוות ניצנים לאימון טבאטה קצבי.

נהניתם מן האימון?

צלמו את עצמכם, שלחו את הסרטון למספר הטלפון שבעמוד האחורי, ותוכלו להשתתף בהגרלה נושאת פרסים