מוסיקה, היסטוריה ומסר – “שיר לשלום” 1969

,תנו לשמש לעלות”
לבוקר להאיר,
הזכה שבתפילות
אותנו לא תחזיר.

מי אשר כבה נרו
ובעפר נטמן,
בכי מר לא יעירו
לא יחזירו לכאן.

איש אותנו לא ישיב
מבור תחתית אפל,
כאן לא יועילו
לא שמחת הניצחון
ולא שירי הלל.

לכן, רק שירו שיר לשלום
אל תלחשו תפילה
מוטב תשירו שיר לשלום
בצעקה גדולה.

תנו לשמש לחדור
מבעד לפרחים.
אל תביטו לאחור,
הניחו להולכים.

שאו עיניים בתקווה,
לא דרך כוונות
שירו שיר לאהבה
ולא למלחמות.

אל תגידו יום יבוא –
הביאו את היום!
כי לא חלום הוא
ובכל הכיכרות
“הריעו רק שלום

השנה הייתה 1969. מירי אלוני הייתה סולנית להקת הנח”ל, בשנת קבע. יאיר רוזנבלום בא עם השיר.

מירי אלוני התראיינה וסיפרה כך” “יאיר סיפר לנו שכתב אותו קצין צעיר שאיבד את רגלו בקרבות על ירושלים במלחמת ששת הימים, ושמו יענקלה רוטבליט. אני מאוד אהבתי את השיר מיד. גם ראיתי את הדמיון בין ‘תנו לשמש לעלות’ לשורה ‘Let the Sunshine In’ מהמחזמר ‘שיער’, שהייתה אחת הסיסמאות של ילדי הפרחים בארצות הברית במאבק נגד מלחמת וייטנאם”.

השיר הזה לא היה אופייני ללהקה צבאית – הן מבחינת הטקסט האנטי-מלחמתי, “שירו שיר לאהבה ולא למלחמות”, מסר שנחשב מחאתי לישראל הצעירה שהייתה באופוריה אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים, והן מבחינת העיבוד הרוקיסטי בתקופה שבה האקורדיון שלט בפלייליסט; מה גם שבאותה תקופה היו הלהקות הצבאיות לב ליבו של הקונצנזוס. זה כמו שכוכבי הפסטיגל יקליטו היום שיר נגד הכיבוש.

מירי אלוני ולהקת הנח”ל – שיר לשלום

“שיר לשלום” מוכיח שמוסיקה היא מסר.
הלהיט של רוטבליט ורוזנבלום מדגים איך התרבות מספרת את הסיפור שלנו, צובעת את ההיסטוריה שלנו כאן, מגדירה אותנו כעם.

אני הייתי בת 10 כשרבין נרצח. התמונות שאני זוכרת מאותו לילה הן של רבין ופרס שרים את “שיר לשלום” עם מירי אלוני, ואת הדף עם מילות השיר, מוכתם בדם, שהתגלה בכיס חולצתו של רבין.

4 בנובמבר 1995- “שיר לשלום” יצחק רבין, שמעון פרס ומירי אלוני

במשך השנים התקבע “שיר לשלום” כאחד הלהיטים האהובים של הלהקות הצבאיות. בסוף שנות ה-70 הוא הוקלט בביצוע חדש לסרט “הלהקה”, מה שהפך אותו לאורח קבוע בסלון שלנו מדי יום עצמאות. השיר גם היה מבוקש מאוד באירועים ובטקסים בארץ ובחו”ל.

“שיר לשלום” הוא דוגמה לחשיבות העצומה ולהשפעה של התרבות – במקרה הזה, של המוסיקה – על החיים שלנו. בין אם אנחנו מתחברים למסר של “שיר לשלום” ובין אם לא, אני בטוח שכולנו מכירים ומוקירים אותו. זהו כוחה של התרבות: היא מספרת את הסיפור שלנו, צובעת את ההיסטוריה שלנו כאן, מגדירה אותנו כעם, מחברת בינינו.