מְצָדָה (מַסָּדָה בכתיב מיושן, ובערבית סבה) הוא מבצר עתיק על פסגתו של צוק מבודד, בשוליו המזרחיים של מדבר יהודה, המתנשא לגובה של 63 מטרים מעל פני הים, וכ-450 מטרים מעל ים המלח שלמרגלותיו.

הצוק נבחר על ידי המלך הורדוס לשמש כמקום מפלט ומצודה מלכותית ועל פסגתו השטוחה נבנו ארמונות מפוארים, מבני ציבור ותענוגות. ביצורים הקיפו את המצוק ומערכות לאיסוף ואגירת מים הבטיחו אספקה שוטפת לכל אורך השנה. האירועים ההיסטוריים הדרמטיים שאירעו במצדה בתקופת המרד הגדול מתוארים בפירוט רב בספרו של יוסף בן מתתיהו – “מלחמת היהודים”. על פי יוסף בן מתתיהו, כבר לפני חורבן בית שני, תפסו מורדים יהודים מכת הסיקריים את מצדה וממנה יצאו לגיחות שוד אל יישובים באזור ים המלח. על מצדה עלה וצר, בשמונה מחנות מצור, הלגיון העשירי הרומאי ולאחר קרבות נואשים על חומות המבצר ומשאפסה תקוות המורדים להסיר את המצור הם בחרו להתאבד ולא לסיים את חייהם כעבדים.

לאחר כיבוש מצדה בשנת 73 שקע ההר אל תהומות השכחה עד שנתגלה מחדש על ידי חוקרים בני המאה ה-19. חפירות ארכאולוגיות אינטנסיביות נערכו במצדה ובמידה פחותה במערכת המצור הרומאית שלרגליה החל משנות ה-60 של המאה ה-20, אז נחפר ונחקר רובו המכריע של האתר כולו.

בעוד המסורת הרבנית העלימה כמעט לגמרי את סיפור ההתאבדות ההמונית על מצדה במשך מאות שנים, אימצה התנועה הציונית את סיפור מצדה כסמל וכמיתוס לשאיפה וחתירה עד מוות לחירות, התחדשות לאומית וריבונות. בשנות ה-30 של המאה ה-20 מצדה הפכה לאתר עלייה לרגל של מטיילים ומסעות של תנועות הנוער ולאחר הקמת מדינת ישראל כאתר השבעה של טירונים בצה”ל מחילות שונים הנשבעים שנית מצדה לא תיפול – מטבע לשון הלקוחה מן הפואמה מסדה^[2] של יצחק למדן. בסוף המאה ה-20 חל כרסום במעמדה של מצדה כמיתוס ציוני ויש הנרתעים מהמסר המשתקף מהקנאות הקיצונית של הסיקריים ומבחירתם להתאבד על פסגת מצדה. בעשור השני של המאה ה-21 התחדשה מסורת המסעות אצל תנועות הנוער.^[3]

בשנת 1968 הוכרזה מצדה כגן לאומי בשטח של 3,400 דונם, ובשנת 2001 הכריז עליה ארגון אונסק”ו כאתר מורשת עולמית. מדי שנה פוקדים את האתר כ-750,000 מבקרים והוא נחשב לאחד מאתרי התיירות הפופולריים בישראל.

גאולוגיה וגאוגרפיה

מצדה ממוקמת בצוק מבודד בשוליו המזרחיים של מדבר יהודה, בין סדום לעין גדי. צוק מצדה הוא הורסט שהתרומם והתנתק ממצוק ההעתקים, ומוקף על ידי נחל בן יאיר ממערב ונחל מצדה מדרום וממזרח. ממזרח למצדה נמצא מישור חוואר החרוץ בערוצים רבים שנוצרו על ידי משקעי ימת הלשון הקדומה. מדרונותיו התלולים והזקופים של המצוק מתנשאים לגובה של יותר מ-450 מטרים מעל פני ים המלח בצד המזרחי, ובצד המערבי, המחובר באוכף אל ההרים שמולו, מתנשא ראשו מעל לאוכף ב-100 מטר ויותר. השילוב של צוקים ומתלולים באזור מדברי העניק למקום מערך הגנה טבעי; דרכי הגישה הטבעיות לראש המצוק קשות ומורכבות.

ראשו של המצוק הוא רמה מישורית טרפזית שמידותיה בערך 600 על 300 מטר. בראש ההר משתרע משטח כמעט אופקי, שצורתו כמעוין. אורך צירו הארוך, מן המצודה שבדרום החומה ועד למרפסת הקומה העליונה של ארמון הורדוס שבצפון, הוא 645 מטר. רוחבו הגדול ביותר, ממערב למזרח, נמתח בקו החוצה את בניין 11 ומגיע ל-315 מטר. שטח ראש ההר הוא 80 דונם. הנקודה הרמה ביותר נמצאת מדרום למחסנים, ברום של 63 מטר מעל פני הים התיכון (היינו, כ-460 מטר מעל פני ים המלח).

ההר בנוי כולו סלעי משקע ממוצא ימי של חבורת יהודה, מתקופת קרטיקון עליון (שהתקיימה מלפני 97 מיליוני שנים עד לפני 65 מיליוני שנים). בראש ההר משתרעים סלעי דולומיט וגיר קשה מתצורת נצר, ואלה מרכיבים גם את הצוק העליון שבדפנות ההר ואת המדרגות שעליהן נבנה ארמון הורדוס. מתחת לשכבה זו נמצאים סלעי דולומיט וגיר מתצורת שבטה, ובהם אופקים חוואריים בודדים; באחד מהם חצובים בורות מערכת המים של נחל מצדה (השורה העליונה). בורות מערכת המים של נחל הארמון (השורה התחתונה) חצובים בשכבה שמתחתיה, תצורת דרורים, הבנויה דולומיט חווארי. מתחתיה נוחת הצוק העיקרי של מצדה, הבנוי מדולומיט מאסיבי של תצורת חצבה (פרט תמר).

מצדה שוכנת בגבול בין שני אזורים גאוגרפיים: מדבר יהודה ובקעת ים המלח. היא מנותקת מסביבתה על ידי גיאיות עמוקים ותהומות המקיפים אותה מכל עבריה. צורתו של ההר, בידודו, תלילות קירותיו ומבנה סלעיו הם תוצאה של הגורמים הגאולוגיים שעיצבו את האזורים השכנים. הרבה מתכונות מצדה כמבצר יחיד במינו עוצבו כתוצאה ממיקומה המיוחד בתוך סביבתה, והיותה רחוקה מדרכים נוחות למעבר של צבא כבד ומסורבל. תנאיו המיוחדים של המקום קשורים אף הם באופיה של הסביבה: העדר בסיסים יישוביים גדולים בקרבת מקום, דבר הגורם למגינים ולתוקפים כאחד להזדקק לנתיבי-אספקה ארוכים; חוסר המים – בעיה חמורה במיוחד לגבי התוקפים, אחרי שנפתרה לגבי המגינים, ובכך היא מגבירה בעקיפין את חוסנו של המבצר; והאוויר היבש, שאפשר אף לממצא הארכאולוגי השברירי ביותר, כגון מזון ופפירוסים, להשתמר למשך שנים רבות.

המקור ההיסטורי – המשמעותי היחיד בתקופת בית שני המספר על מצדה הוא יוסף בן מתתיהו, שנותן תיאור קצר של ההיסטוריה והמבנה של מצדה, וכן של מהלך האירועים בזמן המרד הגדול. בתקופת המצור הרומאי על מצדה כבר שהה יוספוס ברומא, וידיעותיו על מהלכו יכלו לבוא רק מכלי שני, דרך דיווחיהם של החיילים הרומים השבים (מצדה נזכרת בחטף גם בכתבי סטראבון^[10] ופליניוס הזקן).

הידע על מצדה שאוב מכתבי יוסף בן מתתיהו, ולא משום מקור יהודי אחר. אין לה אזכור במשנה ובמקורות המקבילים, וגם לא בתלמוד הבבלי או בתלמוד הירושלמי. גרסה של הסיפור מופיעה בספר יוסיפון, עם כמה שינויים (שמו של מנהיג המרד שונה, וכן גם סיפור ההתאבדות). סיפור מצדה אינו מופיע גם כאשר ישנה התייחסות בדיון הלכתי למצב שבו אדם שוקל להתאבד כדי לא ליפול בידי אויביו; הדוגמה המובאת בהלכה (בשולחן ערוך, חלק יורה דעה, סימן שמ”ה) היא של שאול המלך בהר הגלבוע (ספר שמואל א’, ל”א) ולא הדוגמה של מצדה. הסיבה לכך אינה ברורה, וקיימות כמה השערות: יש המשערים שהסיבה לכך היא שהסיקריים היו מזרם שחלק על הפרושים, ששלטו לאחר חורבן בית שני, ולפיכך לא נחשבו כמושא ללימוד או לדיון. היו גם ששיערו שהפרושים רצו למנוע מרידות הרסניות נוספות כדוגמת מרד בר כוכבא, ולכן הוצנעו אירועים שעלולים היו להביא להתעוררות לאומית.

מנגד למקורות ההיסטוריים עומד הממצא הארכאולוגי – הכולל מעט דברי כתב . שהשאירו אחריהם דיירי המצודה בדורות השונים, וכן ממצא “אילם” רב.

מפעלי ים המלח 
מפעלי ים המלח (שם מסחרי באנגלית: Dead Sea Works) היא חברה העוסקת בהפקת מחצבים באזור ים המלח. החברה נוסדה על ידי מדינת ישראל ב-1952 (על בסיס חברת האשלג הארץ-ישראלית שהוקמה ב-1929) והיא מפיקה בעיקר אשלג, ברום ותרכובות ברום. החברה מספקת לחברה הבת “מגנזיום ים המלח” את חומר הגלם להפקת מגנזיום. החברה היא אחת מיצרני האשלג והברום הגדולים בעולם. מאז 1968 נמצאים מפעלי ים המלח בבעלות חברת כיל, חברה בת של

במלחמת העצמאות נותק המפעל ממרכז הארץ לאחר שעובדיו היהודים של המפעל בצפון ים המלח נטשו אותו והוא נהרס על ידי הליגיון הירדני על אף חוזה שנחתם בין מייסדו לבין המלך עבדאללה, עקב טעות אנוש.

עם קום המדינה החליטה ממשלת ישראל החדשה לבחון מחדש את פעילות ייצור האשלג, בין השאר עקב המעורבות הבריטית. בישיבת הממשלה הזמנית שהתקיימה בנובמבר 1949, שר המסחר התעשייה והאספקה פרץ ברנשטיין העלה לדיון את “עתיד ים המלח”. השר ביקש לפרט בפני חברי הממשלה את סיכום דו”ח וועדת המומחים שתפקידה היה “בדיקת האפשרויות לניצול ים המלח והאזור סביבו והצעת תוכניות לעתידו”[1].

ב-1952 הוחלט להקים את מפעלי ים המלח, והחברה החלה את פעילותה בהלאמה כפויה של חברת האשלג של נובומייסקי עקב אי עמידה בתנאים שהציבה הממשלה החדשה. בו בזמן הושלם הכביש המחבר את המפעל בסדום אל באר שבע (עד אז הייתה הדרך שביל עפר). במשך מספר שנים צבר המפעל חובות כבדים שכוסו בידי משרד הפיתוח.

ב-1956, מונה מרדכי מקלף, רמטכ”ל לשעבר, למנכ”ל המפעל המולאם. המפעל נכשל כישלון חרוץ תחת ניהולו, ועקב כך מינה שר הפיתוח מרדכי בנטוב ועדת חקירה, בראשות פרופ’ היימן מהטכניון לחקור את התנהלות המפעל ולהמליץ על המלצות לשיפור המצב[2]. מקלף הפסיק העסקתם של האסירים, הזמין בעלי מקצועות להשתלב בעבודות המפעל, דאג להסעות עובדים מערי הסביבה (והיה למפעל הראשון בארץ שהנהיג הסדר שכזה) ודאג לשיפור תנאי העובדים. בשנת 1960 אישר מבקר המדינה שהמצב במפעלי ים המלח השתפר[3].

בשנת 1960 החלה הממשלה בחיפוש שותף למפעלים לצורך מימון הרחבתם[4], והקמת מפעלים לייצור מגנזיט[5], מלח שולחן ואשלג גבישי[6]. ב-1961 הוסדר חוק שבמסגרתו קיבלה החברה מהמדינה זיכיון בלעדי להפקת מחצבים בים המלח ושימוש בשטחי עזר בהיקף של כ-600 קמ”ר מאזור סדום ועד לאזור מצדה[7]. זיכיון זה הוארך עד לשנת 2030. החברה הנפיקה מניות לציבור בשנת 1961[8]. ב-1968 הוקמה החברה הממשלתית כיל שאיגדה מספר מפעלי תעשיות כימיות בישראל ובהם מפעלי ים המלח וכימיקלים ופוספטים, ומפעלי חיפה כימיקלים וערד כימיקלים שהיו אז בהקמה[9]. ב-1992 הנפיקה המדינה את מניות כיל. לאחר מספר שנים רכשה כיל מהציבור את מניות מפעלי ים המלח ומחקה אותן מהמסחר בבורסה. בכך הפכו מפעלי ים המלח לחברה פרטית. ב-1997 מכרה המדינה את השליטה בכיל לחברה לישראל, שהייתה אז בשליטת איש העסקים שאול אייזנברג.

בשנת 1986 הקימה החברה מסוע באורך של כ-18 ק”מ ובהפרש גבהים של כ-800 מטרים, שהוביל את התוצרים מים המלח לכיוון תחנת רכבת המשא במישור רותם, הסמוך לדימונה[10]. ב-1994 הוקמה תחנת כוח פרטית לשימוש המפעלים. ב-2001 הופרד תחום השיווק של החברה ואוחד עם תחום השיווק של חברת רותם אמפרט העוסקת במחצבי הפוספטים לשם יצירת חברת “כיל דשנים”.

החברה לישראל, הנשלטת על ידי עידן עופר.

שביל נחש 

שביל מפותל העולה למצדה, מומלץ לעלות לפני הזריחה ולהגיע לפסגה לצפייה בזריחה. עלייה לא קלה במשך כ 45 דקות. תצפית מהממת בפסגה. מומלץ לטייל במצדה בין הנקודות ההסטוריות השונות. מצדה הינו המקום האחרון בו נלחמו יהודים בתקופת סוף ימי הבית השני מול הרומאים. בפסגת ההר ניתן למצוא שרידים מפוארים מארמנותיו של הורדוס. קבוצת חוקרים וחקלאים ישראלים הצליחו באחרונה “להשיב לחיים” ולהנביט זרע עץ תמר שהיה רדום במשך כ-2,000 שנה והתגלה במצדה. השתיל הצעיר, שגובהו כ-30 סנטימטרים ולו שישה עלים, שמור בבידוד בתוך עציץ פלסטיק שחור בקיבוץ קטורה שבערבה. לדברי החוקרים, זהו הזרע הקדום ביותר שעד כה הצליחו להנביט לצמח. החבורה העניקה לו את כינוי חיבה – “מתושלח”.

מוזיאון מצדה על שם יגאל ידין תרומת קרו שוקי לוי

רשות הטבע והגנים מציגה בגן לאומי מצדה – חוויה מוזאלית מיוחדת במינה.
בחוויה המוזיאלית – חיבור ושילוב בין ממצאים ארכיאולוגיים ייחודיים לבין סביבה תיאטרלית ותסכית רדיו נלווה.

הממצאים הארכאולוגיים נחפרו באתר על ידי האוניברסיטה העברית בירושלים בראשותו של פרופ’ יגאל ידין ז”ל בשנים 1963–1965. הממצאים מוצגים סביב שלושה מוקדים עיקריים: הורדוס, המורדים והצבא הרומי, ומתפרסים על פני תשע סצנות תיאטרליות.

הסביבה האופפת את המבקר והממצאים הינה תפאורה מפורטת הכוללת רצפה, קירות, דמויות מפוסלות ופרטי אדריכלות, כולם מוקפדים ביותר אך צבועים בגוני אפור כהה עד שחור שמשווים לה “נוכחות נעדרת” הנעלמת אל תוך החשכה. זהו מסע חווייתי אשר במרכזו החפץ הארכאולוגי בהקשרו ההיסטורי על רקע סביבה תיאטרלית שמקנה עומק לממצא וחוויה רגשית למבקר.