מאחורי המסיכה

היי שלום, קוראים לי שרה ואני רוצה לשתף אתכם במשהו. הקורונה, אני בטוחה שגם אתם

שמעתם עליה.

ובכן, גם אני למדתי בזום וזה היה מאוד קשה, אז ממש התרגשתי כשמשרד הבריאות ומשרד

החינוך החליטו להחזיר אותנו ללימודים.

אני כל-כך התגעגעתי למורה, לחברות ואפילו לצלצולים.

זה לא כיף לראות את כולם בריבוע של הזום… אז כמו שאמרתי, חזרנו בשבוע שעבר, ואיך לומר –

טוב, אני אספר לכם פשוט מה היה – נכנסתי לכיתה, כולם היו עם מסכה. ולא יכולתי לראות את

החיוכים של הילדות שכל כך התגעגעתי אליהם.

המורה נכנסה לכיתה. ואני הייתי רגילה שהמורה נכנסת לכיתה עם חיוך, אבל אני רק ראיתי את

העיניים שלה, מציצות מהמסכה.

ההפסקה הגיעה, אבל אני ישבתי והייתי מהורהרת. המורה שמה לב שאני עצובה, ניגשה אלי ושאלה

אותי למה אני עצובה. אמרתי לה “המורה, איפה החיוך של כולם, אני לא רואה את החיוך שלכם,

וגם את החיוך שלי אף אחד לא רואה”.

המורה אמרה לי: “שרה חמודה, בגלל הקורונה אי אפשר לראות את החיוך, אבל בקורונה אנו

מחייכים עם העיניים”. הדברים של המורה מאוד שימחו אותי.

חזרתי הביתה. זה היה יום שני ואני רגילה שביום שני אני הולכת לסבתא. אבל אמא אמרה

שצריכים לשמור על סבתא ולכן לא נוכל לבקר אותה.

רציתי לצאת לגינה אבל אבא אמר שזה מאוד מסוכן ועדיף שלא אצא מהבית. רציתי לצאת לחברה,

אבל אחותי אמרה שזה מסוכן לבקר בבתים של אחרים כי אפשר להידבק.

הייתי מאוד עצובה, ואז שמוליק חזר מהתלמוד תורה. שמוליק הוא התאום שלי, הוא ילד מאוד

שמח. אני הייתי בחדר. שמוליק נכנס לחדר ושאל אותי למה אני עצובה. סיפרתי לו הכול והוא הבין.

ואז הוא סיפר לי על מה שהמורה שלו עושה. המורה של שמוליק צייר על המסכה שלו פה שמחייך.

ואז עלה לי רעיון…

– “המורה, מה את אומרת על זה שתציירי חיוך על המסכה שלך?”

המורה הסתכלה עלי ואמרה – “למה רק המורה, בואי נעשה מבצע לכל הכיתה עם הרעיון המקסים

שלך, מה את אומרת?”

– “אין בעיה, אבל איך נקרא למבצע? המ.. הממ.. אולי נקרא לו ‘מאחורי המסכה’?

– “כן זה שם נהדר, כבר היום תלכי לקנות מסכות לכל הכיתה”

– “בטח המורה. זה בסדר שגם האחים שלי ייקחו את הרעיון ויעשו בכיתה שלהם?”

– “בטח יקירתי, בוודאי!”

חזרתי מהבית שמחה ומאושרת, יצאתי עם שמוליק לחנות וקנינו המון מסכות וציירנו עליהם פרצוף

שמח, חילקנו את זה בכיתה שלי וגם בכיתה של שמוליק ואסתי ורחלי, ואפילו אמא שלי חילקה

בעבודה שלה.

המנהלת שמה לב ליוזמה והחליטה לעשות את זה, כמבצע בית ספרי.

כן, זה לא עצר שם. יום אחד דוד שלי בא אלינו לביקור. דוד שלי עובד במחלקת קורונה בהדסה עין

כרם, סיפרנו לו על היוזמה. ואתם יודעים מה? הוא והחברים שלו גם-כן עשו את זה במחלקה,

ואפילו בכל בית הרפואה.

יום אחד הדוד שלי מתקשר לבית ומבקש אותי, ומספר לי שבזכות היוזמה שלנו להפוך את המסכות

לדבר מצחיק ומשמח, החולים שמחים יותר ומבריאים יותר, ממש כמו שכתוב “נפש בריאה בגוף

בריא” וכל בית הרפואה מודה לנו.

עכשיו אני מנסה לשכנע את אבא שלי ללכת עם זה לבית הכנסת, בינתיים זה לא כל-כך מצליח לי…

הוא אומר שאנשים יכולים להתחיל לצחוק באמצע התפילה וזה לא מתאים

אז אם גם אתם אהבתם את הרעיון, אתם מוזמנים לעשות אותו בבית ספר או בבית.

תודה רבה וביי,

והכי חשוב, תשמרו על, על, על החיוך.