סדוגין איוון עבודת שורשים

אילן השורשים שלי:

שמי ומקורו: איוון, אמא שלי קראה לי איוון, כי כך קראו להרבה אנשים שהם משמעותיים לרוסיה,  גם קיסר מפורסם, לאמא שלי יש משמעות מיוחדת לשם.  התרגום והמשמעות היא – איוון- מתנה משמיים, מתנה אלוהית, מפוארת. מקור השם מהתנ”ך הוא יוחנן כמו שמות רבים בתנ”ך הוא ביסודו משפט שנושאו הוא האל: ה’ חנן. הם יו- קיצור של שם ה’ – והפועל חנן ‘חמל’ , ‘העניק’, ‘נהג בחסד’. השם הזה אחד השמות הנפוצים בכל העולם:  ג’ון באנגליה,  ז’אן בצרפת, חואן בספרד, ג’ובני באיטליה, שון באירלנד, יוהן בגרמנית, איוון ברוסית,  יאן בפולנית

ועוד. יש לי הרבה שמות חיבה במשפחה.

שם משפחה ומקורו: סדוגין ,מקור מסבא רבא רבא שלי- יעקב.

עד אמצע המאה ה 19 לאנשים כמעט ולא היו שמות משפחה קבועים.  מאז התחילו רשימות, לפעמים שם משפחה היו נותנים כדי להראות שייכות לאמא או לאבא, או למקצוע, או לפי פרט אופי בולט. אז ברוסיה היה נהוג לתת ליהודים שמות משפחה מתורגמים מיידיש לרוסית, והיום לא תמיד ניתן לזהות שם משפחה יהודי. שם המשפחה שלנו מקורו מכינוי של בן אדם עם שיער כסוף או לבן, המשמעות היא  לא שבן אדם זקן אלא בן אדם חכם ומנוסה. סביר להניח גם כי שם המשפחה מיוצר מכינוי של אישה שאיבדה את בעלה בגלל מלחמה או מחלה קשה והיתה צריכה לקחת תפקיד של ראש המשפחה, כדי לגדל את הילדים. חשוב לציין ששם המשפחה סדוגין נזכר ברשימות הגיבורים שנלחמו במלחמת העולם הראשונה והשניה יותר מ-10 פעמים.

זה היה הבית של סבא רבא רבא שלי.

יום הולדת העברי שלי הוא בה’ בטבת תשס”ח.

יום ההולדת הלועזי שלי ב14 לדצמבר 2007.

בשנת 2007 קרו הרבה דברים.  למשל,  לפי האו”ם היתה שנה של הדולפינים. אחד מהשנים החמות ביותר מאז אמצע המאה ה-19, חברת “אפל” הציגה את האייפון הראשון והתחילה למכור אותו. יצא לאור הספר האחרון לסדרת הספרים “הארי פוטר”.

עליתי לארץ בגיל 5. מייד נכנסתי לגן ילדים בקיבוץ. 

בכיתה א׳  עליתי לארץ, בית ספר אופקים בקיבוץ מרחביה היה הבית ספר בראשון שלי. עברתי לחיפה ולמדתי בבית ספר “אלון” מכיתה ב’ עד ו’. אני זוכר במיוחד את הילדים שהיו איתי בבית הספר היסודי עד היום עם רובם אני עדיין חבר. אני בחרתי ללמוד בבית ספר אליאנס בכיתת מתת גם כי רוב החברים שלי באו לשם וגם כי זה היה החטיבה הקרובה אלי ביותר, בנוסף לכך אני בחרתי בכיתת מתת גם כי אני מאוד אוהב את כל המקצועות שנוספים בכיתת מתת כמו חשבון,מדעי המחשב ורובופיזיקה.

אני מאוד אוהב את הכיתה שלי כי יש לי פה חברים חדשים ופשוט אנשים נחמדים.

אני והכתה הקודמת שלי מבקרים את הבית ספר הקודם שלי.

החוג והתחביב שלי הוא שחיה כי נעים לי לשחות עם סנפירים בבריכה, בנוסף אני בחוג עם חבר שלי-איתן אז זה עוד יותר כיף.  אני גם משחק במחשב כתחביב שני. יש לי שחיה בימים רגילים(לא ימי קורונה) פעמיים בשבוע: שני, ורביעי. אני לא צופה יותר מדי בסרטים כי אני לא נהנה מהם כל כך בלי חברים. אני אוהב מוזיקה שהיא יכולה להיות כמו רקע שלא מפריע בעבודות בבית. אני אוהב לאכול. אין לי מאכל אהוב יש לי מאכל שאני נהנה לאכול אותו למשל אוכל בכל מסעדה.

אני גר ברחוב יוסף קושניר(רמת אלון) אני עברתי דירה משם לשם פשוט היינו צריכים כבר בית גדול יותר ולא רצינו לעזוב את החברים שלנו שגרו ברחוב שלנו אז מצאנו בית שנמכר פה וקנינו אותו פה. אני אוהב את זה שיש הכל לא כל כך רחוק ברחוב שלנו וגם אני גר בחיפה אז יש גם עליות וירידות ואני יכול גם לעשות ספורט לא רחוק מהבית.

יש לי כמה סיפורים שפגשתי חזירים ברחוב שלנו.

כל מי שגר איתי זו רק אמי ואין לנו בעל חיים אז לפעמים אני צריך להתקשר לחברים או למשפחה הרחוקה שלי בשביל לא להשתעמם.

אמא שלי אומרת שאני ילד מקסים וחכם אבל רוב הפעמים אני לא מנסה חזק מספיק בשביל להגיע למקסימום שלי ,ואני די מסכים עם הדעה הזאת כי אני לא תמיד משתמש בכל הכוח שהיה לי מלידה.

החברים שלנו איתנו:

חזירים ברחוב שלנו:

מה מייחד את המשפחה שלנו: אהבה, חום, דאגה אחד לשני, צחוקים, פרנקים קטנים. אנחנו אוהבי  אוכל: להכין אוכל, לאכול אוכל, לגדל אוכל (היתה לנו גינת ירק). וגם אנחנו אוהבים להיות בבית ביחד, לטייל בטבע ביחד, לקטוף פירות ופטריות ביער ביחד. יש לנו תחביבים לשחק משחקי שולחן מתמטיים,  לדוגמא: דומינו, רומיקוב, לוטו, דוראק, אמא שלי הכי “חזקה” בדוראק.  מספרים סיפורים שסבא רבא שלי היה אלוף בקלפים.   אמא מספרת שאבא שלי אלוף שחמט בליגת רופאים בעיר.

אמא שלי נולדה בברית המועצות בעיר סנט פטרסבורג ,רוסיה. היא הבת הבכורה למשפחה וגם הנכדה הראשונה לסבים וסבתות רבא. אמא שלי נולדה ב 9 בנובמבר 1977, כ”ח בחשוון התשל”ח.

בילדות שלה הם גרו בערים גדולות: סנט פטרסבורג (לנינגרד), ברלין, ומינסק.

ועלתה לישראל בשנת 2013 איתי.

אמא שלי כל החיים לומדת, היא התחילה ללמוד רפואה מגיל 15 ועד עכשיו, במשך מעל 10 שנים  הייתה רופאת ילדים ולפני 6 שנים התמחתה בפסיכיאטריה והיום היא רופאה פסיכיאטרית בכירה בבית חולים. הרפתקה שאני זוכר עם אמא שלי זאת שנסענו אנחנו וחברים שלנו לאוקראינה ל 4 שבועות והיה לנו מאוד כיף ביחד.

אמא שלי הכירה את אבא שלי בעבודה בבלארוס ושניהם היו הרופאים הטובים ביותר בעיר שלהם. הדרכים שלהם התפצלו ולא הכרתי אותו כבן אדם.

תאריך לידה לועזי של סבתא תמרה: 15.1.1955 , תאריך לידה עיברי: כ”א בטבת התש”ה.

מיקום לידה:פרנקפורט על נהר האודר, בגרמניה.

אמא ואבא של סבתא תמרה נפגשו והתחתנו בגרמניה ,כאשר שירתו בצבא האדום.

הורים של סבתא שלי כל החיים נדדו לפי פקודות   צבא האדום בעולם, וברוסיה.  לקראת פנסיה התיישבו בעיר לנינגרד, (סנט פטרסבורג של היום).

סבא רבא יורא וסבתא רבא ראיה הצעירים:

הורים של סבתא שלי היו אנשי צבא, למרות שנולדו בכפר ואהבו את המולדת שלהם, אדמה. לסבא רבא שלי, קראו לו יורא, היו ארבעה אחים. אבא שלו, מיכאל בן יעקב, היה חייל במלחמת העולם השניה ועבר את כל המלחמה עד לניצחון והגיע לברלין. חזר הביתה עם פציעה. נפטר כעבור שלוש שנים. המשפחה נשארה עם ילדים קטנים. היה רעב גדול. אמא של סבא רבא שלי, נינה בת יוסף, הלכה ללקט שאריות חיטה משדה של קולחוז (כינוי של משק שיתופי בברית המועצות, כאשר כל יבול הולך למדינה) עצרו אותה על כמה יחידות שיבולת והיא ריצה עונש מספר שנים בכלא.

סבתא רבא רבא נינה (אמא של סבא רבא יורא) וסבתא תמרה הקטנה:

סבא רבא יורא היה בן הבכור והיה צריך לפרנס ולדאוג לרווחה של האחים הקטנים במשפחה. יורא הלך לפנימיה צבאית בגיל 15. לפי פקודת  הצבא נסע לשרת בגרמניה. ושם פגש את סבתא רבא שלי,  ראיה, הם התחתנו ונולדה להם בת – סבתא שלי,  תמרה.

במהלך קריירה צבאית של סבא רבא יורא הוא עבד במספר מדינות בעולם, נלחם במלחמה באפגניסטן, סיים את הקריירה שלו בדרגה של אלוף משנה ולימד באקדמיה צבאית בסנט פטרסבורג. נפטר בשנת 1994.

סבתא רבא שלי, ראיה בת אנדריי, נולדה באוקראינה בשנות 1933. בשנים האלו היה באוקראינה “הולודומור” , “רצח באמצעות רעב”, היה רעב המוני, האסון הלאומי הגדול ביותר.

ראיה ואחותה הגדולה שרדו, כי הורים עזבו את הכפר לעיר ועבדו במפעל ואז התחילה המלחמה. אבא של ראיה התגייס לצבא, עבר את כל המלחמה, אך לא חזר למשפחה. ראיה נשארה ושרדה  בכיבוש/אוקופציה של נאצים. היו לה הרבה סיפורים על התקופה הזו. מאז היא לא פחדה מהמוות וממלחמה. כאשר שירתו  עם סבא רבא יורא באפגניסטן,  אפילו תחת הפצצה, ראיה  המשיכה לעשות קניות בשוק.

אני הכרתי את סבתא רבא שלי כאשר הייתי בן חמש, לקראת העליה לארץ ישראל וגם ביקרתי בסנט פטרסבורג אז. אני זוכר שהיה קיץ והעיר הזו  נמצאת בצפון. שם בקיץ יש תמיד אור גם ביום וגם בלילה. אז כשפעם הלכתי לישון,  אני אמרתי לאמא שלי: “למה אני צריך ללכת לישון, עדיין לא חשוך?” ואמא הסבירה לי שבקיץ יש לילה לבן (אור השמש בכל זמן היממה) ובחורף יש כל הזמן חושך. סבתא רבא ראיה נפטרה בשנת 2014.

בסנט פטרסבורג טיילתי במוזיאונים וארמונים וגם הייתי בארמון של קיסר פטר שייסד את העיר. קוראים לה גם בירה הצפונית, ונציה הצפונית. בעיר הזו אמא שלי נולדה.

 לתמרה יש אח – אולג, לו יש בת, היא נולדה  באותה שנה שאני נולדתי, כך אני עם דודה שלי באותו גיל.

לסבא שלי יעקב היתה משפחה גדולה מאוד גם מצד אבא שלו וגם מצד אמא שלו ותמיד היו לו סיפורים על גבורה.  לאבא שלו סרגיי בן יעקב היו תשעה אחים, בחיים נשארו רק ששה. סרגיי היה השני.

אח הגדול שלו – פבל- התגייס לצבא האדום לפני תחילת המלחמה, סיים בית ספר כימאי- צוללן, שירת בצוללת. הצוללת הגנה על עיר לנינגרד. פבל היה גיבור והציל את הצוללת וצוות הצוללת מספר רב פעמים  והם הצליחו במשימות שלהם – השמידו מספר צללות ואוניות של נאצים והצליחו להתחמק מהאויב בהיותם שלמים. פבל קיבל עיטור דגל אדום, ועוד מדליות ניצחון. הוא חזר הביתה גיבור. הצוללת היום משמשת מוזיאון ומצוין שם שם משפחה שלנו – סדוגין.

משפחת סדוגין נשארה באוקופציה (כיבוש הנאצים) ופעלו נגד הכיבוש – עזרו לפרטיזנים. אחרי שצבא האדום הציל אותם מהכיבוש, סבא רבא רבא שלי יעקב, שהיה כבר בן 50, הלך להתגייס וללחם, חזר חי ושלם עם הניצחון.

גם סבא רבא סרגיי בגיל 17  התגייס לצבא אדום ונלחם בחיל הים בצפון. אחרי המלחמה הוא נשאר בצפון בעיר מורמנסק ושם פגש את סבתא רבא שלי – גתא.

גתא בת זינוביי, היא בת הבכורה להורים שלה שגם להם היו חיים  סוערים. משפחות של  אבא זינוביי ואמא פולינה שלה היו יהודים טובים לפני המהפכה , התגוררו עם משפחות המבוססות שלהם באודסה ואחרי “פוגרום” ב 1905, הפגרום האחרון והגדול ביותר באודסה עזבו את העיר לעיר קייב, שם נפגשו והתחתנו ונולדו להם 2 בנות. גטא נולדה ב 1926. עם  פקודת הממשלה אבא זינוביי עבר ללנינגרד ולקח את המשפחה. אבא של גתא  היה רואה חשבון מאוד מקצועי, הוא לימד במכללה. 

כך המלחמה תפסה אותם בעיר לנינגרד. הם שרדו ב “בלוקאדה” – המצור על לנינגרד –  במשך 872 יום, במהלך המוצר נפטרו מרעב מעל 750000 איש – שיעור האבדות האזרחית הכבד ביותר בעיר כלשהי בהיסטוריה המודרנית ואולי בכלל. הם שרדו אולי רק בגלל שאבא, זינוביי, שירת בצבא והיה מביא הביתה לחם שלו. אחרי הניצחון וסיום המלחמה המשפחה עברה לצפון.

ושם גטא פגשה את סרגיי, הם התאהבו והתחתנו. להם נולדו שני ילדים: אירה ויעקב, סבא שלי.

סבא רבא שלי סרגיי נפטר בשנת 2004, לא הכרתי אותו. סבתא רבא שלי גתא נפטרה בשנת 2014, הכרתי אותה והיא הייתה  מצחיקה, הסעתי אותה בכיסא גלגלים שלה.

סבא שלי יעקב בן סרגיי נולד בעיר סברומורסק,  ב21.10.1956, תאריך העברי ט”ו מרחשון תש”ז. 

סבא  סיפר הרבה על צפון, על ים הצפוני, ים לבן, סיפר על שלג, קרח, אבנים יפים, דגים, זוהר הקוטב. אין שם שמש. בקיץ הורים שלחו אותו לכפר לסבא רבא יעקב בן סרגיי.

סבא שלי, יעקב, משירות צבאי סדיר המשיך לשרת בצבא האדום, למד מקצוע צבאי בלנינגדר, שם פגש את סבתא שלי תמרה.  היה להם סיפור אהבה מאוד יפה.

לסבים שלי נלדו בנות: אימא שלי ואחותה, דודה שלי,טניה.

סבא קיבל פקודה לעבוד בגרמניה. כל המשפחה נסעה ביחד,  4 שנים היו בגרמניה  ואחרי מפקד של סבא הגיעו למינסק, ואז התפרקה המדינה – ברית המועצות. המשפחות נפרדו – סבים ברוסיה והם בבלרוס. כל מדינות  התחילו  לבנות עצמאות. היו קשיים כלכליים, לא שילמו משכורת, לא היה אוכל לקנות בחנות, היה מחסור רציני בהכל. “פרסטרויקה” – בנייה מחדש, תקופה קשה מאוד עבור האזרחים. אך היא גם משהו טוב – נפתחו   הגבולות ונתנן אפשרות ליהודים של ברית המועצות לשעבר לעלות ארצה – חלום של דורות היהודים – עליה הגדולה של שנות ה1990. 

חלק מקרובי המשפחה שלנו התחילו להתכונן לעלייה, לקח זמן רב כי היו סבים זקנים וחולים, ילדים קטנים ועוד בנוסף  חשש משינוי והסתגלות. כל אחד צריך להתבשל כדי לבצע את העלייה.

דודה אירה (אחותה של סבא יעקב) אספה את כל המשפחה – קודם עלה בן שלה, בן דוד שלי, דימה, למד בבית ספר, שירת בצה”ל ולמד בטכניון. אחריו עלו אירה עם מיכאל, אימא שלו, אחר כך סבתא רבא גתא וסבא רבא סרגיי.

סבא שלי יעקב לא היה רשאי לצאת לחו”ל מבלרוס  כי שירת בצבא והיה חתום על סודיות. לקח לנו זמן להתכונן ולעלות. אמא שלי עלתה ארצה בשנת 2013 יחד איתי. סבא שלי יעקב נפטר ב2014. חלק מבני המשפחה שלנו – סבתא תמרה, דודה טאניה ובן דוד אנדריי שלי, עדיין גרים במינסק. אנחנו מחכים להם. 

בינתיים אנחנו מבקרים אחד את השני כל חצי שנה, רק “קורונה” מפרידה ביננו השנה. פתאום הבנו כמה זה רחוק, 3500 ק”מ, האם זה רחוק, לטוס 4 שעות, אין טיסות – אין להגיע, לא נפגשים, מתגעגעים.

היה כיף עם סבא שלי כשלא הייתי עדיין בישראל והוא לימד אותי לצייר. כאשר עליתי לכיתה א’ כאן בארץ,  הוא הגיע לבקר וליווה אותי לבית ספר.

אירוע אחד שהיה לי כיף עם סבתא שלי: זה  היה כשאמא שלי נסעה ללמוד לישראל בפעם הראשונה. התקופה הייתה מאוד מחברת ביני לבין סבתא שלי, בנוסף כל פעם שהיא מגיעה לארץ מעוד כיף לי איתה. הכל כיף איתה. 

סיפור העליה שלי היה כזה:

שנה טרם עלייה  לארץ אמא שלי טסה ללמוד בישראל ל 8 חודשים (ככה זה הרגיש אני לא באמת זוכר וזה בכלל היה כנראה 3 חודשים או שלוש שבועות.)

ואז סבתא שלי היתה אחראית עליי.  זה קירב אותנו. ואז אחרי שאמא שלי  חזרה אנחנו חשבנו על עלייה  ואז אני התחלתי ללמוד עברית באיזה מקום דתי (בית כנסת).  הדבר היחיד שאני זוכר משם שאני למדתי צבעים, להכין כריך עם גבינה צהובה במיקרו וזה היה טעים ברמות.  אז עלינו לארץ וגרנו שנתיים בקיבוץ קטן ליד עפולה שנקרא מרחביה. אני הייתי שנה בגן ושנה בכיתה א’.

בסוף כיתה א’ אמא שלי התחילה לעבוד בטירת כרמל בתור רופאה פסיכיאטרית.

ועברנו לחיפה. לכיתה ב’ נכנסתי לבית הספר “אלון” ופגשתי הרבה חברים שאני מדבר איתם עד היום.

חפץ שעובר מדור לדור שלי: הטבעת של סבתא רבא שלי גטא שעברה לאמא שלי, וזוהי טבעת יפה שניתנה לאמא שלי כשהייתה בגיל 12.סבתא רבא שלי גטא קיבלה מתנה מסבא רבא שלי סרגיי כמתנה להולדת של בן יעקב, סבא שלי. כנראה אמא שלי תעביר את הטבעת לנכדה שלה (כשיהיו לי ילדים) כשיהיה לה יום הולדת 12, לבת מצווה.

סבתא רבא שלי גטא קיבלה מתנה מבן שלה, סבא שלי, יעקב, מיקסר מודרני. אנחנו משפחה שאוהבים בלינצ’ס וכשסבא וסבתא רבא עלו ארצה הם חילקו חפצי ערך ממשק בית שלהם ואמא שלי קיבלה את המיקסר שיש לנו עד היום, למרות שהוא כבר בן 36 אנחנו משתמשים בו. אין יותר אוהבי בלינצ’ס מהמשפחה שלנו.

עכשיו אני בן 13 וחגגתי בר מצווה בקורונה אז חגגתי רק עם המשפחה הגרעינית שלי.