ביאליק

 חיים נחמן ביאליק, – גדול המשוררים העברים בעת החדשה. ביאליק נולד בי׳ בטבת תרל״ג, 11 בינואר 1873 בכפר רַאדִי, סמוך לעיר ז׳יטומיר שבאוקראינה. לאחר שנכשלו עסקי היערות של אביו עקרה משפחתו לז׳יטומיר בהיותו כבן שש, והאב פתח שם בית מרזח באחד הפרברים, אך כעבור כשנה מת. מחמת המצוקה מסרה אותו אמו לסבו האמיד כדי שיגדלוֹ. בתקופת חייו אצל הסב שקע ביאליק בלימודים בחדר ובבית המדרש, וטעם גם מספרות ההשכלה. תשוקתו ללימודים הביאה אותו לצאת בגיל שבע-עשרה לישיבת וולוז׳ין, בה קיווה לשלב השכלה תורנית עם השכלה כללית. בצד ההתמסרות ללימוד הגמרא החל לקרוא בספרות הרוסית והתלהב במיוחד משירתו של המשורר היהודי-רוסי שמעון פרוג. השירים המוקדמים ביותר מפרי-עטו ששרדו נכתבו בוולוז׳ין ב-1890

בתקופת שהותו בישיבה היה חבר באגודת-סתרים של ״חובבי-ציון״. רשימה שחיבר על פעילות האגודה ונדפסה ב״המליץ״ באפריל 1891 היתה חיבורו הראשון שראה אור.
בסוף 1891 יצא ביאליק מוולוז׳ין לאודסה מתוך שאיפה להתוודע אל סופריה הנערצים עליו, ולנסות לפרסם משיריו

שירו ״אל הציפור״, שנכתב בוולוז׳ין, מצא חן בעיני מ״ל ליליינבלום ואחד-העם. ביאליק מסרוֹ בהמלצתם לי״ח רבניצקי, וזה פרסם אותו ב-1892 בקובץ ״פרדס״ שערך. השיר עורר תשומת-לב רבה, ומכאן החל הקשר הרצוף בין ביאליק לבין סופרי אודסה, שקיבלו בסבר פנים יפות שירים נוספים מפרי עטו. בינתיים חזר ביאליק לז׳יטומיר, וב-1893 נשא אשה, עבר לעיירה קורוסטישוב והחל לעבוד בעסקי העצים של חותנו. כארבע שנים התלבט בין שירה למסחר עד שהתמוטטו עסקיו. ב-1897 קיבל משרת הוראה בסוסנוביץ שבדרום פולין, ובה ישב כשלוש שנים. כל אותו הזמן נדפסו שיריו בכתבי-העת, ופרסומו גבר והלך, בעיקר בזכות השתתפותו הרצופה בירחון ״השילוח״ של אחד-העם, הנכבד בכתבי-העת העבריים של התקופה

מאמצע שנות התשעים ביטא במכתביו את רצונו לחרוג מגבולות השיר הלירי הקצר אל קומפוזיציות רחבות יותר, ופרייה הראשון של שאיפה זו הייתה הפואמה ״המתמיד״ (נוסח ראשון ב-1898), המבוססת על חייהם של תלמידי הישיבה. ב-1899 ניסה כוחו לראשונה בתחום הפרוזה ופרסם את סיפורו ״אריה בעל-גוף״. באותה שנה החל לפרסם גם שירים ביידיש. ב-1900 עבר לאודסה כמורה ב״חדר המתוקן״ שנוסד על ידי ועד של סופרים ועסקנים

 השנים הראשונות של המאה העשרים היו תקופת הזוהר של שירתו בכמות ובאיכות. בסוף 1901 הופיע ספר שיריו הראשון, וב-1902 ייסד את הוצאת הספרים ״מוריה״ והחל בפעילות מו״לית אינטנסיבית שנמשכה עד סוף ימיו. ב-1903 נקרא להשתתף בחקירת הפרעות בקישינוב, ומתוך כך צמחה הפואמה ״בעיר ההריגה״, שזעזעה את קוראיה בעוצמת הקיטרוג על התנהגותם של היהודים קורבנות הפוגרום. מקובל לראות בפואמה זו את הכוח המניע להיווצרותה של תנועת ההגנה העצמית בקרב יהודי רוסיה, וכן את אחד הגורמים שהולידו את תנועת ״העלייה השנייה״ לארץ-ישראל. בתחילת 1904 קיבל עליו את עריכת החלק הספרותי של ״השילוח״, וישב לצורך זה כשנה בווארשה. עם שובו לאודסה החל עם ידידו רבניצקי במימוש תוכניתם לאסוף, לתרגם ולסדר את אגדות התלמוד מתוך מגמות חינוכיות-לאומיות. התוצאה היתה ״ספר האגדה״, שהכרך הראשון שלו הופיע ב-1908, וביאליק המשיך לעסוק בו ולהרחיבו עד סוף ימיו. ״ספר האגדה״ מילא אכן תפקיד חשוב בקירוב דורות של קוראים חילונים אל אוצרות הספרות היהודית המסורתית. ב-1908 גם הופיע ספר שיריו השני, שזכה להדפסות רבות, ובו מיטב שירתו