הבריחה מלוב

יום ו’ – 3 ביוני 1967, השעה 01.30
בלב לילה לא שקט מצלצל פעמון הבית.
קפיצה מהמיטה ואני כבר עומד על הרגלים.
כבר מאמצע חודש מאי חיינו במתח רב, סגירת מיצרי טירן על ידי המצרי עבדול נאסר מנעה גישה מישראל לאסיה ולאפריקה. אנחנו קהילה עתיקה משורשת החיה באזורים האלו מתקופת חורבן בית שני יחד עם אוכלוסייה מקומית תחת ריבונות זרה של שליטים שונים, רומים, בזנטים, מוסלמים, ספרדים, עותמאנים ולבסוף איטלקים ב 1911 לרוב חיינו התנהלו עם שכנינו, לרוב מוסלמים, לפי חוקים ידועים מראש ומקובלים. היינו “דימי” (כלומר לא מוסלמים אבל עובדי אותו אל, אבל המצוות שונות, לא טמאים ולכן זכאים למקלט). בכל זאת כולנו חיינו תחת שלטונו של השליט הזר עם כל מה שמשתמע מזה. השליטים החדשים, האיטלקים, התייחסו אלינו בדומה ליהודים באיטליה אשר זכו למעמד שווה בארץ. לכן היחס בו זכינו תחת שלטון האיטלקים שיפר את מעמדנו. מספר משפחות יהודיות היו מזמן בקשר מסחרי עם איטליה וסממנים של התרבות איטלקית כבר הגיעו ללוב. האיטלקים לא למדו ערבית כי רצו לכפות את שפתם, הערבים המשיכו לפקוד בתי הספר הדתיים שלהם אבל היהודים התחילו מייד ללמוד בבתי ספר איטלקים ומהר מאוד הפנימו צורת לבוש, מנהגים, שפה ורקמו הכרויות וקשרים. כל זאת עד לכניסת חוקי הגזע “1939” אבל מכוון שאין לזה השפעה על ספור הבריחה לא נדון בו כעת. בעקבות מלחמת העולם השנייה איטליה מפסידה את לוב לאנגלים (1943) והמטרה היא להקים מדינה חדשה, לוב, ולהעניק לה עצמאות (1951). האנגלים מתייצבים בתור מנהלים לתקופת המעבר ולא מונעים פוגרומים נגד היהודים. הראשון ב1945 שגבה כמאה קורבנות בין מתים ובין פצועים לפני שהצבא הופעל להפסיק את הטבח. השני ב1948 והפעם היו הרבה יותר הרוגים ופצועים מבין הערבים מכוון שצעירים יהודים התכוננו, הודות לחיילים בריטים יהודים של הבריגאדה, והשיבו אש. לכן האנגלים הכניסו את הצבא מייד לפעולה להספקת הקרבות. האוכלוסייה היהודית מנתה אז 36.000 נפש ואחרי העלייה הגדולה 1949-1951 נשארו בכל לוב כ 4000 איש. חלקם הגדול היו בעלי אמצעים ונכסים ושלטו במסחר. בשנת 1953 לוב הצטרפה לליגה הערבית ואז מתחילות מגבלות ואסורים. בכל זאת היהודים היו משוכנעים שיוכלו להמשיך ולחיות כקבוצה המתנהלת בפני עצמה, שולטת, זרה עם סממנים אירופאים בתוך מדינה ערבית. החיזוק לתפיסה הזאת היו היחסים הקרובים שכל יהודי נהל עם חברים מקומיים. במקרה שלי אני יכול לספר כי במוראות של 1945 כשאבי הותקף ונפצע קשה חברו ערבי שחום עור מר מוסטפה בין ברקה, בה אלינו הביתה ולקח אותנו באוטו “BALILLA” למקום שקט שאבי יכול היה לקבל טיפול רפואי הולם. כמה שנים אחרי כן 3 אנשים: אבי, אדון מוסטפה בין ברקה ואדון אנצו גוליאלמי (איטלקי יוצאה מחוז אמיליה) איחדו כוחות ורכשו מפעל המכיל מאפיה ומפעל לפסטה “דה סטפנו” שלימים נהיה המפעל בסוגו אחי גדול בצפון אפריקה.
חיינו באשליה שמה שקורה בישראל לא משפיע עלינו. ההמון שיוצא יום יום לרחובות ומפגין, מכוון רק נגד ישראל, למרות שקריאות “אדבח אל יהוד” עלו אל השמיים. “זה לא ענייננו, אנחנו הרי אזרחי מדינת לוב”, מלמלנו בנינו כל הזמן.
אמנם לא נהנינו מזכויות מלאות כאזרחים, אבל שום דבר אינו מושלם.
בטחנו בחברנו הערבים ובעיקר בעובדה שהיו לנו (מי פחות ומי יותר) אינטרסים עסקיים משותפים. רק זה, כך חשבנו, יגן עלינו בעת צרה.
הייתה בפינו אמירה החוזרת על עצמה כמו “מנטרה” : “הממשלה חזקה והיא תגן עלינו”.
ההפגנות האלו- לא מיועדות אלינו.
אבל תוך שאנחנו משננים את האמירות שהרחיקו אותנו לכאורה מהסכנה, שכחנו כמה דברים. שכחנו שיהודי לא היה רשאי לעזוב את לוב. דרכון יהודים לא קיבלו ומי שקיבל תעודת מעבר תוקפה היה לחודשים בודדים בלבד, והיה עליו להפקיד כסף כדי להבטיח חזרתו ללוב. רק מעטים זכו לדרכון, הודות לממונם או לקשרים עם השלטון. מי שזכה בפריבילגיות כאלה קיבל דרכון המסומן באותיות “י.ל”- יהודי לוב, למען הסרת הספק בביקורת הגבולות. כמובן שמשפחה שלמה לא הייתה יכולה לצאת ביחד, אחד מבני המשפחה תמיד היה חייב להישאר במדינה כבן ערובה. גם הכסף, שיהודי היה רשאי להוציא עמו מלוב- היה מוגבל. וזה כמובן כדי להבטיח, שלא תהיה לו האפשרות לבנות חיים חדשים מחוץ למדינה ויותר מזה- כדי להבטיח שלא יוכל לשלוח כסף לישראל.
זקני העדה, שהתעוורו מהעושר והכסף שהגיע בעקבות גילויי הנפט היו אומרים לנו שלמרות הכול- החיים בלוב יפים וטובים.
אני, כאמור, לא נתתי למחשבות האלו להפריע לי. שתי מילות עידוד לאשתי המופתעת והמופחדת, מבט חטוף לילד שעודנו ישן ויצאתי למרפסת, העפתי מבט למטה לרחוב החשוך ובלחש שאלתי:
“מי זה?”.
ליבי החסיר פעימה. ממעמקי זכרוני עולה דמות מוכרת שנשכחה כבר מזמן, אני בהחלט יודע מי זה.זה עלי חברי מילדות, בדרכי לדלת הכניסה עברתי במטבח, והשלכתי סכין לתוך הפיג’מה. חיכיתי שהדמות המוכרת תגיע לפתח הבית שתי קומות למעלה.

חיבוק ארוך, חזק ואמיתי. העפתי מבט לאשתי שהציצה מהחדר, ומיד נכנסנו לסלון.
זו הייתה שיחה ארוכה וידידותית, מלאת זיכרונות.
עלי’: אתה זוכר כשאמרנו…
אני: .בטח, אז אתה היית אומר לנו שיכולנו להיות ביחד, כל אחד בדרכו ובאמונתו בלי דעות קדומות…
עלי’: ומה עם ידידנו נאסר אבן אל מונטסר, מה אתה יודע עליו?
אני: גמר תואר בגיאולוגיה, חזר ללוב והקים חברה לקידוחי מים. נפגשנו לארוחת ערב לפני חודש. גם הוא כמוני התחתן עם בחורה איטלקייה ,מפירנצה, העיר שבה הוא למד.
עלי’: כן, את זה ידעתי
אני: אתה יודע שהדוד שלו עדיין ראש הממשלה אחרי כל כך הרבה שנים?
עלי’: בוא לא נדבר על זה, מאוד סבלתי ממנו
אני: אתה? מה פתאום? אבל קודם כל, ספר לי מה עבר עלייך מאז הפעם האחרונה שנפגשנו. היינו בני שש עשרה או שבע עשרה, את הלימודים עזבת מזמן אם אני זוכר נכון
עלי’: אתה יודע שהמצב בלוב מאז שקיבלנו את העצמאות במקום להתפתח היינו כל הזמן בנסיגה. החברה לא התקדמה, העניים נשארו עניים והעסקנים טרפו הכול. נולדתי למציאות הזו ולא מצאתי יכולת להתפתח.
אני: עלי’, חבר יקר, תמיד היית ילד מופרע בעל דמיון פורה ומחשבות בלתי אפשריות לכן אהבתי להיות בקרבתך.
אנחנו הינו שלישיה בלתי אפשרית, דמיונית הייתי אומר.
עלי: בן למשפחה מקומית עממית, אביו היה בעל חנות מכולת בשכונת “הדהרה” הידועה לשמצה. ניהול החנות חייבה התעסקות לרוב עם ספקים איטלקים ולכן היה צורך בידיעת שפתם. בהתחשב בזאת עלי נשלח לבית ספר איטלקי המנוהל על ידי נזירות ובהגיעו לכתה ד’ הועבר לבית הספר של הכמרים “פראטלי קריסטיאני:” שנחשב לבית הספר הטוב בעיר.

נאסר: בן לאחת המשפחות הלוביות המיוחסות נשלח לבית הספר האיטלקי של
” פראטלי קריסטיאני” כבר מכתה א,’. ידע איטלקית על בוריה בנוסף לאנגלית וכמובן לערבית ספרותית.
אני: למדתי תחילה בבית ספר יהודי כתות א’ וב’ וכשסגרו אותו עברתי
לכיתה ג’ בבית הספר האיטלקי “וויה רומא” אבל בכיתה ד’ עברתי לאותו בית הספר “פראטלי קריסטיאני”. ידעתי צרפתית שפת אמי, איטלקית שדיברתי עם אבי, קצת עברית וערבית שדיברו איתי המשרתות וברחוב.

כך מצאנו את עצמנו באותה כיתה ד’ וכמובן הינו פטורים מלהשתתף בשיעורי דת, אז היינו יוצאים מהכיתה ומבלים, פעמיים בשבוע, את הזמן בחצר בית הספר.
דיברנו על המשחקים השונים, על המאכלים, על ההתנהגות כלפי ההורים, על החברים ועל כל מיני נושאים משותפים ובהזדמנויות שונות לימדתי אותם את האלף בת העברי. כך נבנתה וצמחה בננו חברות עמוקה.
עלי’: עזבתי את הלימודים כי לא סבלתי יותר את בית הספר ונסעתי לדודים באלג’יר. אתה יודע מה היה המצב שם…”מן הון אל הון ” מבלי להבין הרבה מצאתי את עצמי לוחם חרות, לוחם נגד הכיבוש הצרפתי, ונלחמתי בכמה תקריות. לא צריך לספר לך יותר, על מנת לזכות בחופש בחזרה הייתי צריך לברוח… ומצאתי את עצמי בכלא לובי שאתה לא יכול לדמיין לך את הסבל והעינוי. לפני שנתיים השתחררתי.
אני המום. לא ידעתי כלום מכל זה, ופתאום פחד תוקף אותי, לך תדע כמה הוא הסתבך? מה הוא רוצה ממני עכשיו? לבטח הוא בורח ומחפש מחסה. כל הסיפורים האלה, לא מרגיעים אותי כעת. ובטח לא בשעה כזו מאוחרת בלילה. פעם, אני זוכר, כבר התרחש משהו מהסוג הזה. אז הייתי נער בן שש עשרה אוהב הרפתקאות וקצת חסר אחריות אבל עכשיו זה שונה, אני נשוי ואב לילד בן שנתיים…אני לא יכול. אני משותק ופי פעור ולא ממש יודע מה לומר. שקט משתרר באוויר, ומתח שאפשר לחתוך אותו עם סכין ..
אני: פעם לוויתי אותך באחת מההרפתקאות שלך, כאשר אני חושב על זה עכשיו נעמדות לי השערות עלי’: בדיוק בעקבות אחת ההרפתקאות שהזכרת, אני פה היום.
ליבי צנח. מה כבר רוצה ממני היום? אני לא יכול ולא רוצה. מחפש מילים כדי להתכונן לדרישה, עוד בטרם ידעתי מה היא.

בנשימה עמוקה הוא מקדים אותי:
עלי’: באתי לשלם את החוב שלי כלפיך.
בשניות אני עובר מפחד לחוסר וודאות. על איזה חוב הוא
אני: אתה ממש משוגע, לבוא באמצע הלילה בשביל שטויות כאלה.
השעה הייתה כבר 5 בבוקר
עלי’: אני חייב לך את חיי ואני צריך לשלם לך את החוב לפני שאצטרך לקחת לך את החיים. אתה זוכר את הפעם ההיא שבאתי אליך עם האופנוע הגדול שלי מוטוגוצי 1000 סס” שני צילינדרים? אז נודע לך שהיתי מבוקש על ידי המשטרה. ובכל זאת אתה הגנת עלי ומבלי לנדנד עפעף הוצאת אותי מהמחסום המשטרתי ומאזיקים. לא שכחתי לך את זה.
אני: שטויות, מה שהיה היה, עבר הרבה זמן, חברים או לא חברים אין לך שום חוב אלי. אבל ספר לי מה העניין של לקחת לי את החיים? על מה אתה מדבר?
עלי’: כפי שאתה יודע בעל “העין האחת” התמנה לשר הביטחון לכן תפרוץ המלחמה שמצריים מזמן מצפה לה. בסוף המלחמה- ישראל תמחק. מצרים שאז תהיה כבר מעצמה אזורית תרצה לספח את אזורי הנפט הלובי. על מנת להצדיק מהלך כזה היא רוצה להוכיח כי המלך אדריס אינו מסוגל להגן על אזרחיו והיא תקדם את עצמה כגורם עם היכולת להבטיח לשמור על היציבות באזור. על מנת ליצור דלגיטימציה למשטרו של מלך אדריס הראשון, תכננה מאורעות נגד היהודים אשר יוכו, ויאנסו, ישרפו בתיהם ובתי מסחרם בשדרה הראשית, ובתי הכנסת. כל זה יצור אי יציבות.
העיר חולקה לאזורים והוקמו קבוצות פעולה בהתאם. אני אחראי על אחת מהן, בקשתי וקבלתי את אזור מגוריך כי אתה מופיע ברשימה כיעד לחיסול. היום אני פה כדי לעזור לך להגיע בשלום לבית המקלט המסתורי שלך. וזהו סוד בנינו, כתובתך תישאר זאת ללא שינוי.
הייתי נסער ולא יכולתי לעקוב אחר מחשבותיי, הייתי רחוק מאוד מהפוליטיקה. ראשי התמלא שאלות שלא מצאתי להן תשובה. לקח לי זמן להבין שבעל העין אחת הוא לא אחר ממשה דיין והפחד שהיהודים דחקו במשך כל השנים מתפרץ בכל עוצמתו ובעל משמעות רבה. הפגנות הרחוב לכאורה נגד ישראל הם למעשה מופנות לקהילה היהודית המקומית.
עלי’: אנשים שואלים את עצמם אך זה שחזרת ללוב עם אשתך וילד אחרי שכבר הסתדרת באיטליה? לוב מדינה שאין לה עתיד ליהודים! אולי אתה סוכן המוסד?
לפתע התבהר לי המצב שבו אני נמצא, האדמה רועדת מתחת לרגלי, אני רוצה שהוא יסתלק ,אני חייב לחשוב בשקט, אבל הוא לא מרפה.
עלי’: אל תגיד לי שאין לך בית נוסף בתור מקלט. הכרתי אותך כבן אדם פיקח. לא ייתכן שאתה כזה נאיבי ולא זהיר ושאין לך מקלט. טוב, אני אקח אותך לשבט שלי באזור גריין שם יושבים בני “הקבילה” שלי הם יגנו עליך בבטחה.
הנשימה חוזרת אלי ואני ממלמל: תודה. תודה מכל הלב אבל לא יכול לקבל את עזרתך עכשיו. אני אחראי במפעל הפסטה ליותר ממאה עובדים ,בדיוק היום יש לי פגישה חשובה שלא אוכל להחסיר. אני: איני יכול,….איני יכול.
הוא מתקרב לדלת היציאה ואנו נפרדים במילים פחות או יותר כאלה:
עלי’: אללה עד לכך שאתה בעצמך לא נתת לי את האפשרות לשלם את חובי אליך.
דע לך שזה מפגשנו האחרון בשלום.
אני: שלמת לי את חובך, סע בשלום. במפגשנו בפעם הבאה אני אשתדל להיות יותר מהיר ממך.
נבוך, מבוהל, לבי החסיר יותר מפעימה אחת. אשתי מתקרבת אלי ולמרות שלא הבינה ערבית קלטה, בחושיה החדים, מילה פה מילה שם את המתח שבאוויר, ולפי הקול שלי הרגישה את האי נוחות. כמובן שלא ישנה ובלתה את הלילה בכרסום ציפורנים תוך כדי האי וודאות והפחד שאחז בה. אני מספר לה מה שנאמר לגבי הקהילה וחוסך ממנה כל הקשור לעניינים האישים, אין להכביד עליה ולהעמיס אינפורמציה מכבידה מה גם שהיא בהריון.
אנחנו נפרדים ואני נוסע למפעל ומנסה לארגן מחשבותיי ולקבל החלטות להמשך הדרך.
זה מכבר עשרה ימים שאבי פליצ’ה (חסו) ז”ל ואמי לידיה ז”ל נסעו לאיטליה לבקר את אחי הצעיר שלמד ברומא. והמפעל נשאר באחריותו של שותף זעיר,מר חיי גלם שכיהן כראש הקהילה. מצאתי אותו במפעל ופרסתי לפניו הסיפור המחריד ששמעתי ובקשתי ממנו שיפיץ את הידיעה לבני עמנו! לא הצלחתי לחדור לליבו. הוא נראה חסר אמונה, מפוקפק ומלמל משפטים שלא ממש הבנתי ובסוף אמר : “אפילו אם ישחטו מול עיניי על הכביש הזה את בניי אני לא אעזוב את הארץ הזאת, ארץ אבות אבותיי הקבורים פה”.
יצאתי מדוכדך וספקן והמשכתי את דרכי לביתו של רחוק משפחה ממכובדי הקהילה.
שם, מצאתי את עצמי במצב דומה ויתרה מכך האיש נזף בי במילים אלו:
“מי אתה איש צעיר שבא מחו”ל ורוצה ללמדנו איך להתנהג עם הערבים, ומי זה המודיע שלך? לא רציתי לפרסם שמו כי ידעתי שזה יצור התנגדות אבל בסוף לא עמדתי בלחץ ואמרתי לו את שמו !
“מי?? הקרימינל הזה? איפה הוא? איפה הוא? אדבר עם שר הפנים ויעצרו אתו מייד”.
גם משם יצאתי מדוכדך והסתובבתי ברחובות העיר חסר מעוף, מנסה להבין כיצד יכול אני לשכנע אנשים פשוטים כשראשי הקהילה כלל לא רוצים לשמוע.
השעה כבר שתיים אחר הצהריים וברחובות העיר המוני בני אדם יצאו מהמסגדים בדרכם לשדרה הראשית שבתקופת השלטון האיטלקי נקרא על שם המלך “וויטוריו עמנואלא השני “, שם כבר המונים מפגינים וצועקים “אדבח אל יהוד”.
אחוז פחד חזרתי למפעל. פחד שתקף אותי מול ההמון, פחד פיזי. הפחד מרוקן את המחשבות, ואין בי כוחות כדי לקבל ההחלטות. בסוף, הבנתי את מקור הפחד.. אין הגנה. כיהודי, אם היו מוצאים עלייך נשק, סופך היה ידוע מראש.
במהלך העלייה הגדולה של השנים 1949-1951 התרוקנה הקהילה מצעירים, שהגנו בגבורה על היהודים בפוגרומים של 1948. לא ידעתי למי לפנות על מנת להפיץ את הידיעות שהיו לי, ואם כבר להפיץ- מי היה בכלל מאמין לי? ועם כל זה, איך יכולתי להגן על עצמי על אשתי ועל בני?
הטלפון מצלצל, אחותי על הקו. במוחי מתפרצת נבואה קשה, מה פתאום אחותי! עוד כמה שעות אני אמור לפגוש אותה יחד עם אשתי ובני לארוחת שבת, למה היא מתקשרת עכשיו? היא מסבירה לי שאשתי לא מרגישה בטוב, יורד לה דם, כבר דיברו עם רופא שהורה לה להתאשפז מייד. אני רץ הביתה ומעלה אותה לאוטו וממהר לקליניקה פרטית שעודכנה מראש. דוד בני נשאר בבית עם אחותי.
בקליניקה אשתי גרציה מוכנסת ישר לחדר טיפולים, לאחר זמן מה יוצא הרופא ובידו טופס ואומר לי: אשתך במצב מסוכן מאוד, יש לה הריון מחוץ לרחם וחייבים לנתח אותה מיד. היא בסכנת חיים ואין יותר מ24 שעות, חתום פה על הטופס הזה ואני אתכונן לניתוח.
נסער, חסר הבנה, בחיי לא שמעתי את המונח “הריון מחוץ לרחם”. מסתכל לכיוון אשתי ומנסה להבין מה קורה פה. היא חסרת שקט ונלחמת עם האחות שמנסה להחזיק אותה על המיטה וצועקת שלא רוצה שיגעו בה. אני המום, ולא יודע מה לעשות.
הכול באשמתי: עבורי היא הזניחה את משפחתה, התגיירה לדתי התובענית וגם עזבה את קריירת הדוגמנות בשיאה ,אישה יפה, מצולמת בעיתוני האופנה. היא עזבה את מילאנו! ללידה של בנינו הבכור דוד בחרנו בקליניקה הכי נחשבת במילאנו עם הרופאים הטובים ביותר וכעת רק באשמתי היא מוצאת את עצמה בקליניקה בעולם שלישי עלוב ועם רופא צעיר שהגיע מספרד (לבטח לא אודות הרקורד המקצועי שלו) ,ואני אמור להפקיד בידיו את אשתי? לא בא בחשבון , בשום פנים ואופן לא.
אני אוסף את כוחותיי האחרונים ופוצר פי בביטחון:
אין על מה לדבר, מחר אני אטיס אותה לאיטליה שם תנותח!
הרופא הצעיר מגחך: טוב מאוד החלטה נבונה! אני מבין שיש לך כרטיסי טיסה, ואני מניח שכבר סגרת עם המנתח והוא הבטיח לך שמחר הוא ינתח אותה, ויש לך גם מקום בקליניקה ,ואני מזכיר לך שאין יותר מ24 שעות.
מילים כדרבנות! איזה טיפש אני. איזה טיפש שחזרתי ללוב ומסכן חיי אשתי ובני, כזה טיפש אני שלא הערכתי נכון את הדברים הכי בסיסים. איזה טיפש שלא ידעתי להבהיר לעצמי מה שהרופא הבהיר לי בכזו ציניות.
לא הלימודים האקדמיים, לא הכסף ולא היוהרה של הצעירים יכלו לעמוד להגנתי. העולם קרס לנגד עניי.
לא הייתה לי בררה. ללא כל תקווה, ללא אמונה, בהתבסס רק על העובדות שעמדו לנגד עיניי, אני פונה לרופא ומבקש לחתום על הטופס שכבר סירבתי לו.
בכוח אני מחזיק את אשתי צמוד למטה כאשר היא נלחמת כדי לרדת ממנה ובינתיים האחות מזריקה לה חומר הרדמה וכולנו דוחפים את המיטה לכיוון חדר הניתוחים.

יום ב’- 5 ביוני 1967, השעה 07:00
במהדורת החדשות מודיעים שפרצה מלחמה בין ישראל מצרים וסוריה!
באותו בוקר חיל אוויר המצרי כבר מושמד על הקרקע. וללא כיסוי אווירי מצרים כבר הפסידה את המלחמה. (אבל את זה אנחנו לא יודעים)
מהומות ברחובות, הודעות על פרוץ המלחמה מהדהדות באוויר. אני קיבלתי על כך הודעה מוקדמת. חוזרות למוחי תמונות מהמפגש של לפני שני לילות וכבר נראה לי שעבר עשור. האירועים הדרמטיים שעברו על משפחתי ביומיים האחרונים ערפלו לי את המחשבות, כמעט שכחתי את השיחות עם עלי והסיפורים שלו .מחיפוש דחוף אחר פתרונות ליידע את הקהילה , מחוש אחריות כלשהיא בצורך להעביר הלאה את האינפורמציה שבידי וזאת למרות דחיית פרנסי העיר, עברתי לאפטיה מוחלטת. רק אבד לי התינוק ברחמה של גרציה ובכל השבת התהלכתי בהלם ובידי ילד שרוצה אימא ולא מפסיק לבכות. החלטתי שאני אסע לקליניקה ואעבור דרך המפעל על מנת לקחת כסף שזה מכבר אחסנתי לקראת ימים קשים שיבואו. אנחנו כבר למטה עם היד על ידית הדלת של האוטו ואני שומע קולו הרועם של עלי מאחורי :
עלי’: אין לי אומץ, אני לא יכול, אני לא מסוגל לבצע. אני פה על מנת לעזור, הקבוצות כבר בפעולה, אני אנהג, רק תגיד לי לאן אתה רוצה לנסוע.
אני המום, לא יודע מה לעשות. אני חושב על אשתי בבית חולים שוכבת במיטה ומנותקת מכל מה שקורה בחוץ, ויש סיכוי סביר שלא תראה יותר לא את בנה היחיד ולא את בעלה.
הסתכלתי בעניים של עלי שהחזירו מבט נקי וחודר, פרצופו המודאג וקולו הצלול הקרינו לי תחושת אמון. אני סומך עליו .
אני: “קח אותי למפעל ואחר כך לקליניקה, היכן שאשתי מאושפזת”.
אנחנו חוצים את העיר ועשן כבד עולה לשמים
עלי’: אלו חנויות היהודים שעולים באש, יש כבר מתים.
הידיעות מתחילות לאמת את מה שנאמר לי מראש.
הגענו למפעל. הבלוק בגודל כ3.5 דונם ועליו יושב מבנה בן שתי קומות, ובדרך כלל הומה אדם, משאיות נכנסות ויוצאות בחצר ואנשים עמלים נגשים למחסנים ומעמיסים ארגזי פסטה, מקבלים קהל דרך אשנבים שונים. היום הכול שקט אין יוצא ואין בא. כל הפועלים בשביתה מאולתרת עומדים לאורך המדרכה בעלי פרצופים חמוצים ומאיימים.
אינני יודע מה עובר להם בראש, אולי מחכים לנפילת הבעלים היהודים ולחלוקת השלל? האדון חיי גלם שאיתו דיברתי רק לפני יומיים, בעל בטחון מופרז, איננו, הוא אפילו לא הופיע.
הכניסה למפעל דרך החצר כרגע סגורה עם שער גדול מברזל כבד שבתוכו פשפש מיועד לכניסת בני אדם. ואני אמור לעבור דרך הדלת. היום מול הדלת ניצבים מנהלי המחלקות, אנשי אמון של אבי שעובדים אצלו כבר עשרות שנים ושהוא טיפח והעניק להם הלוואות לקניית בתיהם, בזמנו הבנקים לא נתנו משכנתאות לפועלים. אלו היו אנשים שליוו אותנו לבתי הספר, אותי למדו לנהוג על האוטו ועל האופנוע. בחופשות הביאו לנו אוכל לשפת הים, בקיצור עובדים מיומנים ונאמנים שהיו אפילו מופקדים על הפדיון היומי של המפעל, והעברתו לבנק (במדינות ערב רוב המסחר התנהל במזומנים).
שני בעלי תפקידים, מנהל חדר היצור ומנהל משמרת התקרבו לאוטו עם פרצופים חמוצים וכועסים ולא חייכנים כמנהגם. חשבתי לעצמי שמה שעליי לעשות עכשיו זה לעבור דרך הפועלים לכיוון הפשפש, לחצות את החצר הגדולה הפנימית ולהגיע לכספת שבמשרד, לפתוח אותה, להוציא כסף ולחזור לאורך כל הדרך עד לאוטו ולהמשיך לנסוע. יפה! רגע, חשבתי לעצמי. מה אם לא אמצא את בני? כדאי יותר שאקח איתי את בני, ומה אם יתנפלו עלי בדרך לכספת ברחבה והילד איתי? או בחזרה כאשר כבר לקחתי את הכסף וישחטו אותנו מתוך מחשבה שמותר להם כי אני היהודי שגוזל את כספם? ואם כל זה לא קרא ועלי, הנהג, לא עמד בלחץ ההמון והסתלק משם? אני חייב לקבל החלטה מיד. ההמון מתחיל להתקרב לאוטו ונראה יותר ויותר מאיים, הזמן אזל, המוח לא מתפקד אבל קיבל החלטה:
אני: עלי סע מייד!
עלי’: מה זאת אומרת?
אני: סע, סע!
פרצופים מאיימים ורכונים על שמשת האוטו שמתחיל לנסוע, ואין לי טיפת מושג מה הולך לקרוא מכאן הלאה. אנחנו מגיעים לקליניקה ואני משחרר את הנהג שנוסע בחזרה עם הרכב שלי כמובן.
אני מתמקם בקליניקה והזמן עובר בשקט. אין רדיו, אין טלוויזיה, האווירה נינוחה ואין לי שמץ על מה שקורה בחוץ. האמת היא שלא עניין אותי. עברתי את הסכנה הגדולה ,אני מטפל בילד, משחק איתו, מעסיק אותו, מספר לו סיפורים והעיקר שלא יפריע לחולים. מדי פעם, לוקח אותו לאשתי שעדיין שוכבת על מיטת החולים.
האחים והאחיות מטפלים בחולים ,הכול שקט ורגוע. משיחת טלפון שקיימתי עם אחותי הבנתי שהיא לא עזבה את הבית של ההורים שלנו עם בעלה ג’יוליו ובנם יוסף בין חודשיים ולשם גם הגיעו שני אחים מג’נאזי פבי וסימון ז”ל, גיסתה פיאה עם בעלה שלום ז”ל ובנם דאריו, וההורים של בעלה, ג’יוספה ז”ל ואלסה ג”ל , כולם התקהלו שם מכוון שהבית היה מוגן היטב. אבי בזכרו את מאורעות 1945 כשנפצע מקבוצת ערבים שנעצו לו גרזן בראש, רץ להתקין בביתו שער ברזל ומנעולים מיוחדים להגנת המשפחה .
השעה כבר 3 אחר הצהריים ורעש גדול עולה מהכביש. אני מציץ מהחלון ורואה קבוצה גדולה של אנשים שנדחפים לקראת דלת הכניסה של הקליניקה וצועקים, קשה להביו מה אומרים. לפתע מגיח הרופא. הוא מסתכל עליי ואומר לי: “אני נשבעתי שבועת היפוקראטס ולכן אחראי על שלום אשתך. אבל אתה והילד, אתם חייבים לעזוב. ההמון בחוץ מבקש את היהודייה שפה ולא ישרפו את המבנה. שללתי כל נוכחות של יהודים ואגן על אשתך עד חורמה, אבל אתה והילד חייבים לעזוב. עניתי לו שאין על מה לדבר, הוא יכול להתחייב על כל מה שהוא רוצה אבל אין לו שליטה על האחים והאחיות. כל הסגל, כולם ערבים ובכל מקרה אין לי לאן לנסוע. נעלתי את דלת החדר של גרציה, לקחתי את המפתח ועליתי לגג. ומה שראיתי הדאיג אותי מאוד.
ההמון עקר עמוד טלפון מעץ בעזרתו מנסים להפיל את דלת הכניסה.
הרופא מגיע, לוחץ עליי, הוא מאבד שליטה ואני מבין שאין לי כבר שום דרך להצלה.
אז נכנעתי ונגשתי לטלפון וחייגתי למספר שכל היום עבר בראשי ולא רציתי לחייג.אותו. לא היה לי כוח לקיים את השיחה ואולי רציתי למנוע מעצמי את ההשפלה הכרוכה בה.מהצד השני של הקו עולה קול:
נאסר: איפה אתה? כל היום אני מחפש אותך. במפעל אתה לא עונה וגם בבית אין תשובה, מה קרה לך?
אני מעדכן אותו בשני משפטים.
נאסר: אל תזוז משם, בכל מקרה אל תזוז, אני מגיע לחלץ אותך!
בחזרה לחדר של אשתי אני מספר לה שנאסר בדרך אלינו ואנחנו נשהה אצלו.
בזמן שהאחים והאחיות מתארגנים להעברת החולה אני מציץ החוצה דרך החלון. להפתעתי ההמון התחיל להתפזר כי מצא עניין בחנות בסוף הרחוב שמוכרת מסבי כדורים שוודים בעלי ערך, והתחילו לבזוז אותה.
נאסר מגיע עם שני כלי רכב, אחד מהם מתאים להובלת מיטה . ללא שיחות מיותרות אנו עולים על הרכבים ודוהרים לכיוון ביתו הממוקם ב”הגבעה הירוקה” אזור חקלאי משולב מגורים יוקרתיים מחוץ לעיר. בבית מתקבלים אותנו בחום ובלבביות ואחרי ארוחת ערב מתכוננים ללילה.
מקלטי הרדיו כוונו על תחנות שונות: קהיר. דמשק, טריפולי, תוניס ומכולן יוצאות הודעות על ניצחון מוחץ של הכוחות הערביים בכל הזירות, בצפון ובדרום. שינה ממש לא נראית אופציה בלילה כזה.
נאסר ואני נכנסים לתוך שיחות נפש שאין להן סוף על עתידה של האומה הערבית הגדולה שלוב תהיה חלק ממנה, על מדינת ישראל הקטנה, חסרת הערך שנולדה רק אודות לרגשות אשמה של האירופים, לטעויות של האו”ם ולגורלו של העם היהודי שחיי אלפי שנים תמיד תחת שלטון זר. והפעם, תחת שלטונו של המנהיג הדגול עבדול נאסר, יתקבלו באדיבות רבה. כמובן שמתייחס רק לאותם יהודים שלפני כן גרו בארצות ערב, אחרים- שיחזרו למדינתם.
אינני יכול לתאר במילים את מצב הרוח בו הייתי כשניהלתי שיחות על הנושאים הללו שהלכו והתעצמו בפרוץ ידיעות חוזרות ונשנות על ניצחונות. ובסוף התחלתי קצת להאמין להם. החברות בנינו מקורה מבית הספר העממי כשמצאנו את עצמנו, בכיתה ד’, שלושה תלמידים יחידים לא נוצרים בבית ספר של כמרים ובשעת שיעורי דת הינו פטורים מלהופיע בהם ואז מסתובבים בחצר. דיברנו על המשחקים שלנו השונים זה מזה, על התנהלות מול ההורים על כל מני נושאים אחרים וכך רקמנו חברות. בהמשך הדרך, בחטיבת בנים ובתיכון תמיד נאסר ואני הינו באותה כיתה ולפעמים ישבנו באותו ספסל לימודים. הינו מבקרים בבית של כל אחד, ידענו הכול אחד על השני, והוא גם ידע על הביקורים של משפחתי בישראל בשנות ’49 וגם ’51 . ביחד עם עלי למרות שכבר לא ביקר את בית הספר הינו נפגשים ומבלים ולפעמים משתתפים בכמה מעשי קונדס.
עם כניסתה של לוב לליגה הערבית הפרופגנדה אנטי ישראלית ואנטישמית התעצמה וכמה חברויות בין יהודים וערבים התקלקלו.
בין שננו, נאסר ואנוכי, שום נתק. למרות שלא מעט פעמים לחצו עלו חזק שייפרד מחברות מוזרה זו. בעקבות תאונת הדרכים שקרתה כשאני נהגתי באופנוע “ווספה” שלי אני יצאתי ללא פגע והוא שבר שתי רגליו ובילה כחודשיים בין בתי חולים. במשך כל הזמן הייתי מעדכן אותו בחומר הנלמד ומכין איתו שיעורים . כשבאו אליו קציני משטרה במטרה שיגיש תלונה נגדי הוא סירב בכל בתוקף. אחרי שסיימנו שנינו בהצלחה את הבגרויות נסענו ללימודי תואר אקדמאי באוניברסיטאות באיטליה, הוא בעיר פירנצה ואני במילאנו. באיטליה ניסיתי להשתלב בחיים הפולטים, למצוא במה חופשית לבטא את מחשבותיי שבלוב היא חנוקות. אז הייתי נתין זר, יהודי לובי, לא חלבי ולא בשרי, ובמילאנו לא היית לי שום אפשרות להתבטא. אבל מנגד בפירנצה, תחת שלטונו של ראש העיר ” לא פירה” פרו ערבי מובהק, צמח וגדל ארגון סטודנטים פלסטיני, ונאסר לאחר זמן מה נהייה ליו”ר הארגון! במשך שנות הלימודים נפגשנו פעמיים , הייתה בננו לבביות, חמימות, אבל הנרטיב הפלסטיני השתלט על ליבו של החבר שלי. השאיפות הלאומניות הפכו אתו לאנטי ציוני מובהק. כשחזרתי ללוב נפגשנו. שנינו בעלי משפחה עם אינטרסים בצורה מסוימת מקבילים, גם אודות לנשותינו ששתיהן איטלקיות. התחלנו לבקר אחד את השני במעט זמן פנוי שהיה לנו , כמובן שנאסר התחזק במשאלתו הכלל ערבית.
ואני מנגד הייתי “דיהמי” שזקני העדה יגידו מה שיגידו!

יום ג’- 6 ליוני 1967
חוסיין מלך ירדן בנפולו קורבן לידיעות הניצחון המגיעות לו מעבדול נאסר נכנס למלחמה, ביום השני למלחמה והידיעות המגיעות אלי היו מפחידות. נאסר קלט בביתו גם משפחה של תיירים איטלקים ולהם הייתה גישה לטלוויזיה והיו מקבלים ידיעות שונות שהיו מעבירים לאשתי ששכבה במיטה בחדר לחוד ובשקט וללא ידיעת אחרים.
אחותי שאיתה ניהלתי ביומיים האחרונים כמה שיחות טלפון קצרות מספרת לי סיפורים שונים על המלחמה, בקודים מאולתרים במקום, אבל אני לא יכולתי להאריך את השיחה מפחד שנאסר יכנס לחדר וכל רמז על מציאות שונה מזו שהינו שבוים בה היה יכול להיתפס כבגידה.
כמובן שלא יכולתי לאמת אינפורמציה חדשה עם נאסר. ולהפך. הידיעה שהגדוד האלג’ראי בדרכו להלחם נגד ישראל יעבור דרך טריפולי הלהיבה את האנשים, המצב מבולבל, מה קשורים הלובים למלחמה? קשה להסביר מה היה עובר עלי. אחינו הישראלים נלחמים ואנחנו שוהים פה מוקפים בערבים! לא זנחתי , אפשר לומר, את החלום הציוני? ולא עשתה זאת גם הקהילה היהודית כאשר העדיפה לחיות בלוב ולא לעלות לארץ ישראל בשנות החמישים? וכתוצאה מזה לא יכולנו אפילו להגיד את המילה המחשידה : “ישראל” במשך 16 שנים פן נקלע למצבים נוראים.
העדפנו את העושר הלובי ההולך ומתעצם על פני קושי הכרוך בעליה לארץ ישראל. פיתחנו לעצמנו פנטזיות של חיים בשקט ובשלווה תחת שלטון ערבי : זה השפיע על עתידנו. עברנו משיחות נלהבות על מדינת ישראל, על עליה בפתח, על התרגשות מהנסיעות הישירות לחיפה מנמל טריפולי עד לשנת 1952 לשקט מוחלט. דממה. לא מילה, לא זכר של בן או בת שכבר חיים בארץ, כלום, הכול נדחף בפנים ומת! מתיישרים עם המצב החדש בשוויון נפש.. גם כשהיינו במילאנו, קומץ של חברים יהודים מטריפולי, לא העזנו לפתח את האידיאולוגיה הציונית מהפחד שסטודנטים ערבים יגלו את זה. אבל עכשיו במצב שישראל מנצחת ואנחנו בלב הקלחת, איך עלינו להתנהג? אני בעצמי הייתי מאוד פסימי, בכל מקרה לא יכול לצמוח שום דבר טוב. לא משנה מה תהינה התוצאות הסופיות של המלחמה, לנו לא יהיה טוב.? מצד אחד אם יזהו אותך בן המנוצחים נעמוד חשופים ללעג ולעינוים ומצד שני אם יזהו אותם בן המנצחים ירצו להתנקם בנו לאות נקמה. התחלתי להרגיש לא בנח. האווירה הייתה קשה והשיחות בינינו נמוגו, איבדו עניין .הודעות ברדיו התחילו לשנות סגנון ואנחנו נסגרנו בתוך תוכנו, כל אחד עסוק במחשבותיו , הנושאים שהיו במרכז שיחותינו כבר לא היו רלוונטיים, וכך יותר לא דברנו.
הרגשתי שאני מכביד על הבית הזה כשלא יכולתי להשתתף בהוצאות המחייה. על יד השולחן סעדנו הרבה אנשים ולי לא היה גרוש בכיס כדי להשתתף בהוצאות ולו במעט. כמקובל הרבה אנשים היו באים לבקר את משפחת מונטסר המכובדת , וכמה מהם היו נדחפים לעומק הבית ומציצים בסקרנות כי משם היו מגיעים קולות שונים ופחדתי שמישהו ילשין על הימצאותם של זרים, אולי יהודים חלילה? בכל זאת לא מצאתי דרך למנוע את זה. ולקראת ערב נאסר יצא מהבית וחזר מאוד מאוחר בלילה,
נאסר: ביקרתי את דודי, ראש הממשלה, שאמר לי בין היתר : “לז’וז’ו מסור ד”ש ולך אני אומר שאתה לא יכול להמשיך ולהחזיק אותו בביתך ” . ואני החלטית להתגייס לגדוד האלג’ראי שיגיע מחר בדרכו למלחמה נגד ישראל.
אני תופס מייד את עומק המשפט ועונה לו :
אני: בסדר גמור, מחר אני אעזוב את הבית לאחר שאתה תעלה את אשתי ובני על טיסה לרומא.
סגרנו. אבל אז, אני מתחיל להבין שזה לא כל כך קל:
1 אין לי כרטיסי טיסה
2. אין לי גרוש בכיס
3. אין לבני דרכון איטלקי משלו, הוא רשום רק על הדרכון הלובי שלי
4. אין עלינו בגדים מעבר למה שלובשים

יום ד’- 7 ביוני 1967
חבר יקר, סימון מגנז’י ז”ל שכפי שכבר אמרתי מצא מקלט בבית הורי יחד עם אחותי ,בעלה ועוד בני משפחה. עבד בחברת תעופה ופתר את בעיית הכרטיסים דרך הטלפון אודות לקשרים שהיו לו וסדר לי שני כרטיסים לרומא בחברת אליטליה לאותו יום.
אני התעטפתי בבורנוס ,מין גלבייה אופיינית לבני המקום, ויצאנו לדרך. קודם כל למשרד הנסיעות כדי לאסוף את הכרטיסים. והמשכנו לכוון הבית שלי, חנינו והבטנו למרפסת בקומה השנייה וגילינו. שכול הזכוכיות מנופצות , ככול הנראה זרקו אבנים מהרחוב .נאסר מסתכל עלי ואומר:
נאסר: פה מחכים לך !
אני: בוא נסע לשגרירות..
לגבי דרכון לבני, הבעיה הייתה מאוד מורכבת . בזמנו איטליה לא הותירה הענקת אזרחות איטלקית לצאצאי האישה , רק צאצאי הגברים זכו לקבלת אזרחות. לכן בני היה רשום על הדרכון הלובי שלי ולא של הדרכון האיטלקי של אשתי. אני בתור יהודי מאז פרוץ המלחמה מנוע מלעזוב את המדינה ואין סיכוי שאשתי תיסע ללא בנה לכן חשבנו לנסוע לשגרירות איטליה ולנסות לדבר ללבם של הפקידים שיעשו מעשה וירשמו את הילד בדרכונה של אמה. נאסר הכיר היטב את השגריר והציג לו את הבעיה. לא מצאנו פתרון, החוק הוא חוק ואי אפשר לעקוף אותו. בני לא יכול להירשם על דרכונה של אמו ואני עד פעם נמצא בדרך ללא מוצא. ללא דרכון אי אפשר לנסוע, גרציה לא תיסע לבדה לכן תישאר בטריפולי. מה לעשות ? בביתו של נאסר אי אפשר להישאר, בבית שלנו כבר ראיתי שהמצב מסוכן ואי אפשר לחזור לשם, אצל אחותי עמוס עד אפס מקום. גרציה חייבת לקבל טיפול רפואי אבל לקליניקה אי אפשר לחזור אחרי מה שקרה רק לפני שלושה ימים. הרגשתי שהעולם סוגר עליי, אפסו לי הכוחות, לא יודע מה לעשות. פתאום הבזק אור עובר מולי כאילו נחשפתי לברק המתפרץ בשמיים וקיבלתי החלטה.
ניגש לדלפק העומד במשרדים ועלו כלי כתיבה, כנראה למילוי טפסים, ואני פותח את דרכונה של גרציה ועליו במקום המיועד לזה אני מוסיף שמו של דוד ותאריך לידה כמבוקש. מוציא חותם שנמצא על הדלפק ומטביע אותו ליד השם דוד כי אני מרגיש שזה יחזק את הרישום מול פקיד פחדן כל שהוא… למזלי הפקידים שבחדר לא שמו לב לכל זה.

דוד היה רשום בדרכון איטלקי ! חזרנו לביתו של נאסר וטלפנתי מיד להוריי. הודעתי שגרציה ודוד יגיעו בטיסת אליטליה ושיזמינו מקום בקליניקה בגלל שהיא חייבת להתאשפז מיד.
בשעה 12 מעלים לאוטו את אשתי ובני ואנו נפרדים בחוסר ידיעה על עתידנו. מתי נתראה שוב, האם בכלל? אבל בינתיים ברור לי, אני חייב להציל כל מה שאפשר.
בשדה תעופה נתקלים בהפתעה. אין מקומות במטוס של אליטליה, אשתי ובני לא עולים למטוס! לא עוזרת המחאה שנאסר מעלה גם אודות מצבה של הנוסעת, הם לא טסים! נאסר מושיב אותה ויוצא לחפש טיסה אחרת ובינתיים הילד רוצה לשבת על הברכיים של אמה. היא לא מסוגלת לעלות אותו והוא בוכה ,חסר שקט ומפוחד. אחרי 4 שעות בשל דבקותו במטרה והודות למכריו בסגל הקצונה נאסר מצליח לעלות אותם על טיסה לרומא של החברה הלובית. כל הזמן הזה אינני יודע על המתרחש שם בשדה, ומחכה לחזרתו של נאסר, שכאמור מתעכב כבר בכמה שעות. אני חושב שאני יודע לאן הוא נסע!
מבחינתי כפי שהבטחתי, נפרדתי ממארחיי ויצאתי מהבית שקלט אותנו והציל את חיינו.
במצבי לא יכולתי להתרחק יותר מידיי לכן נכנסתי לעומק הפרדס שמסביב לביתו של נאסר.

יום ה’- 8 ביוני 1967
השחר העולה מצא אותי מקורר, מבולבל, ובלי תוכנית פעולה. בחנתי את האפשרויות העומדות לפני:
1. לחזור לביתי? אני כבר יודע שאין אפשרות כזאת.
2. לגשת לבית הורי? שם אחותי עם משפחה וחברים. המרחק הוא כ5 קילומטרים ואני נמצא מחוץ לעיר, ללכת במסלול חקלאי קודם ועירוני אחר כך באור יום לא מומלץ, וללכת בלילה זו בכלל לא אופציה.
3. ללכת לשדה התעופה? אמנם הדרך ארוכה יותר אך היא ברובה בשדות ואפשר להתקרב לכביש. לכל היותר אפגוש חקלאי ויהיה קל יותר להתעמת איתו מאשר עם עירוני משכיל, שיכור מהניצחון שיציץ באופן פתאומי מכל סמטה! . בשדה הייתי כבר מוצא דרך לטלפן לחבר שישיג לי כרטיס טיסה לרומא .האם כבר התירו ליהודים לטוס? אני לא יודע. ואם לא איפה הייתי יכול להסתתר עד שיעבור הזעם? חשבתי שאולם הנוסעים יכול להתאים. אז החלטתי לצאת לקראת הערב שהחום יורד ויש פחות סיכוי למפגשים לא רצויים בדרך. המחשבה שרצה לי בראש היא שאשתי בטח כבר מאושפזת ובני משחק עם סבא וסבתא. לא רציתי אפילו לחשוב שמשהו השתבש, לא נתתי לחשדנות לרוץ קדימה, אבל נאסר לא חזר! אולי הוא כבר התגייס? למרות ההיכרות ארוכת השנים עם נאסר, מעולם לא ירדתי לסוף דעתו. לא הבנתי אותו נכון. איך יכולתי אני לעמוד על ידו במשך 3 ימים ולדבר, לעלות נושאים קשים, לנתח מצבים ולא להרגיש בשום שינוי, לא להבחין שום סמן מוזר? הודעות הניצחונות משדות הקרבות שכל תחנות הרדיו שידרו הלהיבו את האנשים והעלו רגשות גבורה שלא חשבתי שיהיו גם מנת חלקו! כנראה לא הערכתי נכון שקרבתו לסטודנטים הפלסטינים בעיר פירנצה שבה למד החדירה בו לאומנות ואנטי ציונות. בשיחות בינינו על היסטוריה ופוליטיקה בימים האחרונים לא התעמקנו בנושא פלסטין.
למען האמת נאסר אף פעם לא הסתיר את שאיפתו למחוק את ישראל מהמפה ואני בעצמי לא הערכתי מספיק ההשפעה של ידיעות הניצחון על הערבים.
החלום להיות נוכח בשדה המנצחים, הזיכרונות מתקופת כהונתו כיו”ר עמותת הסטודנטים הפלסטיני לא ירפו ממנו, הוא חייב להשתתף, זו הזדמנות שאי אפשר להחמיץ
לצאת למלחמה נגד ישראל, שלא מאיימת על ביתך, על מולדתך, לא כובשת אדמתך, לא מחזיקה בני משפחתך כבני ערובה דורשת בכל זאת אידיאולוגיה מושרשת שישראל היא נגע שחייבים למחוק, היא מקור כל הרע ורק השמדתה יכול להביא לשחרורה של האומה הערבית ולגאול אותה מביזיונות של מסעי הצלב קודם ומאוחר יותר מההשפלה של הכיבוש הקולוניאליסטי. כל זה היה יותר מדיי בשבילי. לא יכולתי להאמין שכל כך הרבה שנות לימוד במערב הנאור לא השאירו סימן? יחד למדנו על אפלטו,.על קנט, על דאקרטס, על מונטסקיו, הפנמנו את שירי העצב של לאופרדי והקינה של פוסקולו. הייתכן שכל זה אבד לו? למרות שחי שנים רבות בפירנצה ונישא לאישה מקומית איך זה שהוא מסוגל לנקוט בצעד כזה דרסטי, לא אחראי, לעזוב אישה וילדה ולצאת לדרך לא ברורה. לא יכולתי לקלוט את הצעד זה. היום חם מאוד, קטפתי תפוז ונרדמתי מתחת לעץ.
השעה 17.00 הגיע הזמן לזוז. התקדמתי לכוון הכביש ונצמדתי לבית.
נאסר: לאן אתה הולך? נשמע קול חזק וצרוד כאילו שום דבר לא קרה. לא עברו יותר מ 30 שעות דרמתיות מהפעם האחרונה שהתראינו, חסר כל הבנה מפנה מבט לכיוון המרפסת
אני: אתה לא היית אמור לנסוע?
נאסר: הכול נגמר
אני: מה זאת אומרת?
נאסר: בדיוק מה שאתה שומע, הכול נגמר. מספר לי על הביקור בשגרירות אלג’ר, על ההתקהלות של מתנדבים לובים מוכנים לנסוע, על ההפגנות תמיכה ושל אי הגעת הגדוד האלג’ראי .מספר לי על התבוסה של חילות ערב אומנם אמיצים אבל עם גנרלים כנראה מושחתים כי אין דרך אחרת כדי להבין את גודל התבוסה תחת מנהיגותו של גדול המצביאים הגנרל עבדול נאסר “הסלחהדין “החדש. ומסיף על השיחות שקיים עם שרים ופוליטיקאים אחרים בערב הקודם בבית דודו בנוגע למצבם של היהודים בטריפולי ובמיוחד בהשתלתם בחיי העיר. הוא גם אימת לי הרציחות של יהודים ושאי אפשר להבטיח להם הגנה, היהודים היו מסוגרים בבתים. אי אפשר כבר לחיות ביחד. הם מחזיקים הכול בידיהם ולמרות כל המגבלות שהיטלנו עליהם הם שולטים במסחר. הם סוגרים את החנויות בשבת וטריפולי בחוצפתם דומה יותר לתל אביב מאשר לעיר ערבית . אומנם כל עסק או חברה חייבת להיות בבעלות אזרח לובי לפחות ב51% ( ליהודים אין אזרחות) הם ממשיכים לנהל את העסקים ולא מלמדים אותנו בכלום, ממשיכים לנהל קשרי חוץ ומשתמשים בנו כעלי תאנה. הדוברים שוכחים להגיד שהם נהנים מרווחי העסקים בלי לעשות כלום, רק זה עניין אותם, ללמוד הם לא רצו. סיפר לי גם על הביקורת הקשה שמתחו עליו על העובדה שנתן לי מקלט. נדמה לי היה שביקורת זו הניע אותו לצעד המחריד: להתגייס על מנת לטהר את שמו. עד היום הצעד הזה נשגב מבינתי .
נסער מהחדשות ההזויות ששמעתי על תוצאות המלחמה, אין לי כוח להיכנס לשיחות נפש, בקשתי שיספר לי איך התנהלו העניינים בשדה יום קודם והודיתי לו מקרב לב נראה לי היה שעבר מאז זמן רב. סיפרתי לו על תוכניתי לעזוב את המדינה ואז הוא הציע לי שייקח אותי לשדה, קיבלתי בחפץ לב את ההצעה וסגרנו על מחר. היה ברור לשנינו שאני לא יכול לחזור לביתו ולכן קבענו שלמחרת בבוקר נפגש על הכביש, כך נפרדנו הוא לביתו ואני לפרדס.
בבוקר נאסר התעדכן והיהודים מורשים לעזוב את המדינה ולוח הטיסות מתקיים כרגיל. בשיחת טלפון עם אחותי היא מאשרת לי שאשתי ובני הגיעו לרומא, היא הייתה במצב רוח מרומם בעקבות הידיעות על תוצאות המלחמה המגיעות מרומא אבל עוד אין אפשרות לצאת מהבית.. לי לא היה מושג איך התנהלו החיים בדירה עם כל כך הרבה אנשים. לא היה זמן להתעכב בשיחות חולין, ובכל זאת אפילו ידעתי על מצוקות כלשהן לא יכולתי לעזור בכלל. הייתי שקוע בבעיות קיומיות אישיות דחופות לכן הודעתי לה שאני בדרכי לשדה לתפוס טיסה ,נפרדנו ועליתי לרכב של נאסר שהמתין לי. הגענו לשדה התעופה מבלי שהחלפנו בננו אפילו מילה אחת,
חיבוק גדול ללא עתיד ומצאתי את עצמי באולם הנוסעים. בביקורת הגבולות אנשי המכס כמעת כמעט הפשיטו אותי ,ערכו את החיפושים פעמיים, לא האמינו שאין עלי כלום. בדקו בכיסים, במעיל ,במכפלות המכנסיים ואין כלום, כלום מכלום. אפילו לא פיסת נייר בתיק הריק שבידי, כמעט פרקו את הבטנה בחיפוש אחרי איזה שטר כסף והכול ריק. גם אני הייתי ריק והם לא הבינו שהרגשתי את החופש, חופשי לגמרי, ירד ממני עול כל כך גדול שלא יתואר, שכבר לא היה אכפת לי את כל מה שאני עוזב מאחורי ידעתי שאני לא יהיה יותר שפוט של אף אחד ולא נתון להטרדה ולהשפלה רק בגלל היותי יהודי, כל העתיד פתוח לפני. ועוד כמה צעדים והעלה על המטוס שיביא אותי לאשתי, לבני ולמשפחה בדרך לחופש!
כעבור כמה שעות אני כבר בבית חולים על יד המיטה של אשתי והילד על ידי. אבדה לו יכולת הדיבור, מגמגם, הטראומה של הימים האחרונים השאירה סימנים. יחזור לעצמו רק אחרי מספר חודשים.
הורי כבר הפנימו שהחזרה לטריפולי היא משימה רחוקה, קשה ולא אפשרית. בכלל. אבי פליצ’ה במיוחד בזוכרו את פציעתו במוראות של 1945 לא היה שקט וכבר התחיל להתארגן לשהייה ממושכת ברומא. כל יום היו מגיעות ידיעות שהיהודים עדיין נצורים בבתים ואין יוצא ואין בה הפחד המפגש עם ערבים..
גם אחותי והמשפחות עדיין בבית עם כל הקשיים של ישיבה ממושכת עם זוג קשישים ותינוק וצריך לדאוג לכל, אוכל מועט ועזרה רפואית אפס. ולא נדבר על כל המשפחות שנתקלו בבית ללא שום הכנה מוקדמת בלי אספקה ובלי מזומנים. מי שמצאה חברים נוצרים או ערבים רחמנים שהתנדבו לעזור וערכו את הקניות בעבורם תוך כדי שסיכנו את עצמם, כי לפעמים היו עוצרים אותם ומבקשים הסברים על תכולת שק הקניות ועל הכמויות שבו, ומי שלא הייתה לו עזרה והיה חייב לסכן את עצמו לצאת ולארוך כמה קניות. אבל הסיפורים האלה יסופרו על ידי אחרים.
בלוב משנת 1952 מאז התחילו קידוחי הנפט העושר היה מנת חלקו של כל יזם. למרות שהיהודים היו מנועים מלעסוק בנפט ומוצריו הנלווים ומקניית נדל”ן ומלהקים עסקים חדשים שאין בהן שליטה לובית. הכול נעשה על מנת למנוע מהיהודים להתעשר. היהודים והאיטלקים “המתנחלים” של פעם יסתדרו ולמרות כל זה היה להם הרבה במה לעסוק בו : חקלאות, מזון, ביגוד, הסעות, הובלות, רכבים, מכונות לתעשייה, דברי חשמל ועוד. כל זה אפשר להם להתעשר והעובדה שהיו להם שותפים ערבים, בכוח החוקים החדשים. העניק להם תחושה של בטחון. מי יפגע באינטרסים של הערבים ? חשבו והמשיכו בעיסוקם. אבל במבחן המציאות זה לא החזיק מים.
לזרים, יהודים או כל אחד אחר לא נתנו רישיונות להחזקת נשק, למעשה הם טרף ביד כל ערבי מצוי.
כעבור חודש ימים המלך אדריס הראשון ציוה ליהודים לעזוב את בתיהם. אפשר להם או לצאת את לוב לכיוון איטליה שהסכימה לקבלם או לחילופין להתאכסן במחנה פליטים בדרום המדינה. רובם בחרו לעזוב ואז הותירו להם לצאת עם מזוודה אחת ו 20 לירות לוביות לכל נפש. בשדה הפשיטו את הנשים והורידו מעליהן כל תכשיט.שתי משפחות לוזון שבחרו לצאת למחנה נשחטו בדרך על ידי מלוום.
כך הסתיימה נוכחות היהודים בלוב שנמשכה כ 2000 שנה

אנחנו עזבנו את רומא ועברנו למילאנו עיר מולדתה של אשתי ועיר שבה גרתי 10 שנים של לימודים ועבודה והתחלנו לדסקס את עתידנו. אני חיפשתי עבודה אבל בחודש יולי לקראת חופשת הקיץ אין קליטת עובדים חדשים. הזמן עובר באיטיות, מעלים זיכרונות של התקופה אחרונה , מחשבות שונות שלא היה לנו אומץ להביע אותם במילים על ההשפלה,על חוסר אונים, על בושה על הרגשה של חנק. היינו כיתומים, אבד לנו הכול, אפילו הבגדים אין לנו, הכסף שקבלנו מההורים הולך ואוזל.
בשיחה ארוכה עם ז’ק ארביב, חבר מהילדות בטריפולי עד הלימודים משותפים בטכניון במילאנו, העלנו זיכרונות וסיפורים על התקופה האחרונה והוא מספר לי שהיה בארץ כמתנדב בזמן המלחמה ולא מזמן חזר, התרשם מאוד ממה שראה וחווה והחליט לעלות ארצה.
הרחקנו מעצמנו כל הפחדים , נפשית הרגשנו כתינוקות והתחלנו לבנות לנו תוכנית לעתידנו, ואז בוקר אחד גרציה אשתי פוצחת פיה באומרה:
“אם אתה רוצה לגדל ילדים יהודים יש רק מקום אחד בו אנחנו צריכים לחיות -ישראל אין מקום אחר בעולם בו יהודי יכול להיות ושיהיה לו בטחון, שלא יטרידו אותו רק בגלל שהוא יהודי, ואם כן הוא יכול להתגונן ולהלחם על עצמו.”
הרגשתי כאילו התרוקנתי מעול גדול, אבן נפלה מליבי, הרגשתי חופשי. אשתי העלתה במילים ברורות מה שאולי לא היה האומץ להגיד. אזה אישה ! איזה מחשבה צלולה, איזה כוח !
אני חושב על הורי שמנסים להשתקע במדינה חדשה ואולי לא ישרדו את המצב הנוכחי הקשה, לעבור מעושר ושררה לדלות אמצעים ואי יכולת להבין את עתידם. במיוחד אבי שנלחם לבד על מנת להציל המעט שאפשר מהמפעל ומנכסיו בטריפולי. היה קשה במיוחד לאבי, כשבנו הבכור, בן שהוא טיפח משך כל חייו, בורח לו. בורח מהמציאות הקשה בדיוק כאשר לראשונה הם צריכים אותו. אבל אני לא שם. אני לא על ידם.
רצתי לרומא על מנת להיפרד מהורי ולעלות על טיסת אל-על. ההורים התחילו להתרגל לחיים החדשים . אחותי וחבריה סוף סוף הגיעו גם הם לרומא. כל אחד חיפש דרך לעצמו רק מעטים תכננו לעלות לארץ, סבלתי הרבה ביקורת רובם חשבו שחזרתם ללוב אפשרית ורצויה, טרם הפנימו שנשלחו לגלות.

תוספת
הסיפור שלי עם כמה השלמות שאני הוסיף בא למחיש את סופה של הקהילה היהודית שחיה בלוב כ2000 שנה
אנחנו ברחנו בטריפולי רק עם הבגדים שעלינו ורוב האחרים עם המזוודה ו20 לירות סטרלינג בלבד. למעטים מהם היו כמה חסכונות בחו”ל אבל הרוב הגדול היה חסר כול. כחודשיים אחרי הגירוש היהודים כבר הבינו שהגרוש הוא לתמיד, אין אפשרות שתקום קהילה יהודית מחדש בלוב ולכן רצו לחזור לטריפולי רק במטרה למכור נכסיהם ועסקיהם. למכור ולהציל מה שנותר.
התברר שהגברים לא רצו לחזור כי פחדו מוויכוחים אפשריים עם הערבים, חלקם שותפים לעסקים, חלקם מסוכסכים בעבר מסיבות שונות ולכן החליטו לשלוח את נשותיהם כך יצאה שרוב נשות טריפולי שבעבר נמנעו מלהתעסק במסחר ואפילו לא ערכו קניות בשוק מפחד שהערבים יטרידו אותן, מצאו את עצמן מנהלות משא ומתן על רכוש מול גברים ערבים. לרוב הכול נמכר כבשליש מערכו לקחו הכסף ועזבו. בכל זאת גם גברים ,אנשי עסקים, ובעלי הון גדול חזרו לטריפולי לתקופות קצרות בחיפוש אחרי קונים רציניים ואחרים כדי לנסות ולהציל ספרי תורה ותשמישי קדושה . וביום בהיר אחד ה1.09.1969 הקולונל קדאפי מחולל מהפכה, עולה לשלטון וסוגר כל הפריצות. מספר גברים יהודים נתפס בטריפולי ואין יוצא ואין בה. אחדים מצליחים להימלט, וכל אחד והסיפור שלו. אחותי עם בעלה ושני ילדיהם שחזרו לטריפולי לתקופת מה על מנת לסדר כמה דברים נתפסים בבית, גיסי נלקח למעצר. ואין הרשעה. לא ניתן להבין על מה הוא עצור ותקופת המעצר נמשכת מעל 4 שנים, והשתחרר רק אודות פעולה אמיצה ומסוכנת שנוטלת על עצמה אחותי, אשתו.
אבל זה סיפור אחר שיסופר על ידם .
קדפי מלאים הרכוש היהודי בלוב באשר הוא ,ומבטיח לפצות את היהודים אבל שום דבר לא קורא !
בינתיים רק מספר אנשים עלו לארץ ,הרוב נשאר באיטליה, לרוב ברומא וכך עברו מגלות לוב לגלות איטליה