מכתב לאיבר בגוף שלנו

לציפורניים היקרות שלי, שלום.

ברצוני להגיש עליכן תלונה על זה שאתן נשברות לי ומכאיבות לי. מה הבעיה שלכן להישאר לי על האצבעות ולא להישבר! בגללכן אני הולכת עם 9 ציפורניים ארוכות  וציפורן אחת קצרה, ולפעמים אפילו יותר. אבל אתן יודעות מה ניכה זה, אתן צומחות בצורות שונות, ציפורן אחת עגולה, ציפורן אחת מרובעת ולציפורן אחת אין אפילו צורה מוגדרת!! ואתן לא עוצרות כאן, אתן קוראות לכל הלכלוכים שאתן רואות והם נתקעים לי מתחתיכן. אני רק רוצה לקלף קלמנטינה ומלא קליפות נמצאות לי מתחתיכן, נמאסתן אליי! אם תמשיכו ככה אני אגזור איתכן!

באהבה רבה ובאיום גדול,

בעלת הגוף.

דבי שפריר קרט

דבי שפריר קרט היא אמנית, מגיל צעיר היא נמשכת לעבודת הידיים עם המכחול והצבע. כיום דבי כבר אישה בת 52 עם משפחה, אבל התשוקה לציור לא נחלשה. היא עדיין מתרגשת מכל משיכת מכחול, מהתוצאה, מהדמיון. טירות קרח, יערות אפלים, פיות מקפצצות או פירות על עצים, כל דבר היא יכולה לצייר, לא משנה באיזה גיל, לא משנה כמה כביסות יש בסל ולא כמה כלים יש בכיור. התשוקה לצייר תמיד תשאר.

שחר עדי

מכירים את האנשים האלה שמצליחים לתפוס כל רגע יפייפה בחיים, ולשמור אותו לדורות הבאים? אז שחר עדי הוא בדיוק מאותם האנשים. צלם מוכשר ועורך מדהים. מהרגע הראשון שנגע במצלמה, ועד היום הוא משתמש בקסמים. מצלם משפחות, יערות, הרים וערים. שחר בן 30 ועוד אין לו משפחה משלו עצמו, אבל הוא מתעד רגעים של משפחות אחרות. חתונה, הריון, תמונה משפחתית, ממש חיים שלמים. מסיפורי אהבה ועד סתם אנשים מטיילים.

נערה בשדה- סיפור בעקבות תמונה

זה היה יום שמשי ויפייפה. השמש זרחה וחיממה את גופי, הרוח נשבה והעיפה את שערי, הציפורים צייצו ושברו את השקט, ורק אני יושבת על הדשא הרך, מנותקת מהעולם, לא שמה לב למתרחש סביבי וחושבת על החיים. על הנער שאהבתי, על ההורים. הבטתי לאופק ולפתע ראיתי אותו, את נער שאהבתי זה שאני חושבת עליו, חולמת עליו, משתוקקת אליו. קמתי ממקומי והתחלתי לרוץ לכיוונו. עוד צעד ועוד צעד, זה רק עוד מרחק קצר. אני התקדמתי לכיוונו, אבל פתאום קלטתי שאני לא זזה בכלל, אני נטועה באדמה ממש כמו עץ. אני מנסה להשתחרר ולהמשיך לרוץ, ולרגע אחד קטן הרגשתי שהצלחתי, אבל פתאום האדמה נפערה ונפלתי לבור שחור וגדול. הצלחתי לראות לשנייה את אור השמש מלמעלה לפני שהאדמה נסגרה מעליי. למזלי היה לי בכיס קופסאת גפרורים, הוצאתי גפרור והדלקתי אותו, ניסיתי למצוא יציאה מהמקום הנורא הזה, חיפשתי וחיפשתי אבל לא מצאתי. התיישבתי לרגע ולפתע הגפרור שהיה בידי נפל והפיץ אש גדולה. לפני שהבנתי מה קרה, הרגשתי כאב מפניי. מיששתי אותם והרגשתי שפרצופי נמס. וברגע אחד בלי ששמתי לב הייתי באותו המקום בשדה בו ישבתי ומולי הנער שאהבתי.

החיה שלי

אני עפה בשמיים גבוה מעל כולם, רואה את העולם בזווית קצת שונה, צבעונית, יפה, עוצרת נשימה, חיה כל כך חופשייה. חוצה גבולות, הרים ויערות. אנשים לא מעריכים אותי, חושבים שאני רק כרית נוצות. אבל אני הרבה יותר מכך, אני צופה מלמעלה, הכי קרוב לאלוהים, על אדן החלון שלכם על העצים, בכל מקום אני נמצאת בערים ובהרים

גם למסע הארוך ביותר בעולם יש סוף

שאלתם את עצמכם פעם מהו המסע הארוך ביותר בעולם? לא?, טוב לא ציפיתי לתגובה אחרת, רק אנשים שכמעט איבדו את זה יודעים מה זה, ושאלו את עצמם את זה. יש אנשים שיגידו שהמסע הארוך ביותר הוא הדרך לאילת או לבית הספר, ואולי לצד השני של העולם. אבל עצרתם שנייה לחשוב שהמסע הזה יכול גם לקרות בחדר עם ארבע קירות? עדיין לא הבנתם מה זה, נכון? טוב אני אגלה לכם, המסע הזה הוא החיים. עליות ומורדות, אהבות שמתגשמות או נכזבות, כל זה חלק מהמסע שלנו אל המוות. שהייתי קטנה היו אומרים לי, ” לאנשים עם מוח מאורגן, המוות הוא בסך הכל עוד הרפתקה גדולה”. בחיים שלי לא פחדתי מהמוות, תמיד ידעתי שהוא יבוא ויקח אותי איתו והשלמתי עם זה. אבל עד שהנשימה שלי לא עצרה וראיתי אותו פוסע לכיווני בצעדים איטיים שכל אחד מהם כאב לי כמו להב חד שנכנס בליבי, חשבתי שהשלמתי איתו. אבל טעיתי, המוות באמת לא מפחיד, המחשבה של מה קורה אחרי שהוא לוקח אותך, היא הפחד האמיתי. לא רציתי לסיים את המסע שלי, הרגשתי שיש לי עוד המון לתרום לעולם. אבל לפעמים המוות חזק יותר מאיתנו, והוא מצליח לקחת גם אותנו.

מרק הקניידלך של סבתי

מרק הקניידלך המפורסם של סבתי הוא הדבר שאני הכי אוהבת בפסח.  כופתאות קמח המצה הרכות שיושבות להן בקערת מרק עוף עם חתיכה אחת של גזר. אני זוכרת  את ההרגשה שלי בתור ילדה קטנה, איך חיכיתי לאוכל בזמן קריאת ההגדה. ההרגשה לאכול מן המרק עם העננים הנמצאים בו. כיום סבתי כבר לא מכינה קניידלך, אלא אמי מכינה, בדיוק לפי המתכון שלה. המרק הזה הוא הרבה יותר מסתם ”המרק של פסח” הוא זיכרון, הזיכרון שלי ממנה. אני מחכה ליום שבו המתכון יעבור ליידי ואני אכין אותו לילדיי. שירגישו מה זה הטעם האלוהי הזה, שירגישו את הזיכרון, ושירגישו אותה, כי היא לא תוכל להכין להם את זה, וגם לי היא כבר לא יכולה.