poems i wrote

אני לא יודעת אם אני אוהבת את הנוף של הים

כתבה נטע ויינברג

אני לא יודעת אם אני אוהבת את הנוף של הים
נפרס לקילומטרים אבל נראה כל כך מכונס בעצמו
משתיק את הבכי עם הספינות ששורטות לו את הגב
,עם כמה שיבכה לעולם לא יצליח למלא לו את עצמו
אצפה בגווני הכחול השקטים
השמש תשתקף בו כבנייר צלופן כחול
סוער בעצב מרביץ לאבנים
,כל כך מלא וכל כך ריק בו זמנית
!ולים הזה יש בעיות מחוייבות
מושך ודוחף את הקרובים אליו על הסלעים
מהפחד שאם יתקרבו יותר מידי כולם יתחילו לטבוע בצרותיו האין סופיות
,שבחיבוקו הלוחץ הוא יחנוק אותם עם העצב
אתם כל כך אדישים אל הים
אולי אם תקשיבו טוב טוב תוכלו לשמוע אותם
את רחישות הבכי שהוא מחביא מתחת לגלים
,את הנשימות הכבדות שבוקעות להן מכל קונכיה
אני לא יודעת אם אני אוהבת את הנוף של הים
הוא נראה כל כך בודד תקוע לו בין שמיים לארץ
מתעטף ענני גשם ובוכה לו בשקט
אבהה בו לרגעים קצרים בדרכי ברכבת
,לא אוכל להסתכל לו בעיניים מתחושת ההזדהות
הוא משקף אותי בגווניו השונים של הכחול
…אבל תמיד שנאתי להסתכל במראה בכל מקרה

תבכו בהלוויה

נטע ויינברג

(אני ציירתי ציור בקשר לקטע הזה אבל לא הצלחתי להעביר תמונה)

תבכו בהלוויה
הוא נדקר
בסכין לא מאוד חדה
,הוא פשוט נרצח בדם קר
אתם קילפתם את עורו
מטורפים חסרי לב
עשיתם את זה כשהוא היה עוד בחיים
,והייתם כה אדישים אל הכאב
ברגעיו האחרונים הוא צרח לעזרה
לפני זה הוא לא עשה לכם דבר
אבל דקרתם אותו עם הסכין שוב שוב
,והתפזר באויר אותו הריח המוכר
חתכתם לו את השיער פצעתם את רגליו
?מה אתם מצפים ממנו לעשות עכשיו
קילפתם את עורו חשפתם את קרביו
?כשרצחתם אותו בכלל הסתכלתם בעיניו
מבט האימה נחרט בפניו
?כבר תכננתם מי יהיה הקורבן אחריו
בעיניכם מותו הוא מובן מאליו
?לא ראיתם את המבטים השבורים של ילדיו
אתם בוכים ללא רגש למראה פצעיו
,!הדמעות לא יעניקו לו בחזרה את חייו
אבל גם אם אותו רצחתם …תבכו בהלוויה
תבכו על זה שמיידיכם הוא לא ניצל
אבל תבכו ללא רגש אל תניעו עפעף
.תבכו כי זה מה שכולם עושים כשהם חותכים בצל

זה קטע שכתבתי על ידיד שלי שהתקדם לכיוון פחות טוב בחיים שלו 

אתה הפרצוף המוכר שנעלם אל תוך הלילה
טובע בערפל עשן הסיגריות וריח של וודקה
צועד לך על חוט תפירה
מתפורר בתוך כוס התה עם התיון הגנוב,
תנשק את המוות כשהוא יגיע
תבקש ממנו כסף על הטעימה מהסוף
כשיגיע הזמן להבתו תכיל אותך
ובשקט תעלם מול עיניי כלא היית,
בוכה לך על הטעם המר
מדמם אומנות על דפים של דמעות
שוקע שוב בדממה ששוררת ברחובות הלילה
קח עוד שאיפה מעשן המציאות ,
אבכה על השיחות שפעם היו
על המה אם הייתי רואה שלכאן תגיע
על הפתרון שמעולם לא היה קיים
תן לי לכסות את גופך הקר באמת צורמת,
אתה נוזל בין אצבעותי
מתפוגג אל ענן העשן שמקיף אותך
חוט התפירה נקרע לו תחת רגליך
איך נעלם לו כפרצוף כה מוכר אל תוך הלילה.

THE END.