I Put A Spell On You

“הטלתי עלייך כישוף”

שירו של  סקרימינג ג’יי הוקינג משנת 1956. שיר שזכה לקאברים רבים מגוונים ופופולאריים במרוצת השנים, ונחשב לאחד מקלאסיקות סגנון הרוק אנד רול. כשהתיישבתי לבחור שיר לאיבוק, שוטטתי בספריית המוזיקה שלי ומיד מצאתי עצמי מאזינה לביצועה של נינה סימון לשיר זה. לאחר גיגול מהיר של השיר גיליתי אינספור קאברים חדשים וישנים. ביצועה של נינה סימון משנת 1965 זוכה ל36 מיליון צפיות ביוטיוב. ביצועה של אנני לינוקס משנת 2014 ל58 מיליון צפיות. וכמובן ביצועם של קרידנס קלירווטר רבייבל משנת 1968, אשר הפך להמנון רוק’נרול מוכר ואהוב גם כן זוכה ל20 מיליון צפיות ביוטיוב. מיד הבנתי ששיר זה משאיר את חותמו כבר עשורים רבים ומצליח לפלוש ולהגיע לסגנונות מוזיקליים רחבים ושונים. ובכולם מצליח הוא לסחוף אוזניים רבות. הייתכן שגם יותר מרק את אוזני הקהל? החלטתי לבחור לחקור על השיר, הוא ללא ספק סיקרן אותי.

ביצועו המקורי של השיר הוא ללא ספק ביצוע יוצא דופן:

סקרימינג ג’יי הוקינז היה זמר הידוע בהופעתו המשונה והתיאטרלית. סגנונו החל כבלוז מסורתי אך לאט לאט החל להתרחק אל כיוון הרוק אנד רול, שהיה אז בחיתוליו. הסיפור אותו סיפר על הקלטת שיר זה גם הוא סיפור לא שגרתי ומשעשע. תחילה התכוון הוא ליצור בלדת בלוז מעודנת, אך המפיק הביא לאולפן צלעות ועוף ועד מהרה כולם השתכרו. עד כדי כך שהוא אינו זוכר את ביצוע ההקלטה.

השיר מתחיל במעין בלדה לאהובה, אך עד מהרה נכנסות נהמות משונות וצעקות. השיר מתאפיין בצרחות וצוויחות וכלל נוכחותו פראית ונואשת. ביצוע זה הביא לו פרסום והכרה רבים, ואף נכנס ל”ארבעת הגדולים” במצעד האמריקני של אותה השנה. שיר זה הפך למחלוקת מאחר והיה יוצא דופן. בעקבות הביצוע זכה הוקינס לכינוי “הקניבל”, וכן ניתן לשמוע את הקולות והנהימות שעושה, כמו גם ללבושו המסוגנן. כל אלה תרמו להצלחתו והוא המשיך להופיע ולהקליט במשך שנים רבות עד מותו בשנת 2000. ביצוע זה הכתיב את הטון בעבור הוקינז, הופעותיו התאפיינו בתיאטרליות “קניבלית”, גלימות, ארונות מתים וגוגלגולות מעשנות סיגר. אכן אומן יוצא דופן.

אני מכשף אותך- כי את שלי.

מילות השיר מספרות סיפור אהבה נואש מפיו של גבר דחוי. הוא כה כאוב מדחייתה אותו עד שהוא מאיים עליה לעצור הכל. הוא אומר לה במילים הכי פשוטות כי הוא אוהב אותה, וחוזר על כך פעמים רבות בשיר ברצף.”אני אוהב אותך, אני אוהב אותך, אני אוהב אותך”. ממש כאילו הוא צועק לה את שמרגיש, והיא איננה רוצה לשמוע. הוא אומר לה שהוא לא סובל כשהיא מסתובבת עם אחרים, ואף אומר/ מאיים בנואשות שהיא יודעת טוב מכך, ושבעצם כדאי לה להפסיק. הוא אוהב אותה על כל מצב, ולא אכפת לו שהיא איננה רוצה אותו. וחוזר על המשפט “כי את שלי” שלוש פעמים ברצף.

על אף שהגבר מאיים עליה ומבקר אותה, הוא לא שונא אותה או כועס עליה. הוא פשוט רוצה אותה בכל מחיר, ובעיקר רוצה להביא את תשוקתו ותסכולו לידי ביטוי

וצעקה.

ניתן לשים לב כי השיר מתאפיין במשפטים קצרים, חזרות, מבני משפט פשוטים להבנה, ותיאורים ישירים של רגשות. אוצר המילים לא גבוה או עשיר בדימויים או מטאפורות. השיר הוא שיר כמעט אימפולסיבי, חשוף ובוטה. המילים לא מעודנות וקיימת התחושה כי השיר הוא ממש פרץ רגשות ותחושות של גבר דחוי. ואולי על כל אלה מצליח הוא לדבר אל כל כך הרבה אנשים במרוצת הדורות?

נינה סימון המופלאה. ביצועה זה משנת 1965 זכה להצלחה מסחררת ואף ספר  האוטוביוגרפיה שלה נקרא בשם השיר.

ביצועה איטי ומלא אילתורים נעימים ויפים. נינה סימון הייתה מוזיקאית ג’אז, בלוז ומוזיקת נשמה ידועה ומוערכת. ועבודה תוארה כמכסה יריעה רחב של סגנונות שונים ורחבים. אני חושבת שאחת הסיבות שביצועה של סימון זכה להצלחה רבה לאורך שנים הוא העיבוד הקלאסי לשיר. קולה של נינה עמוק ועבה, אך עם זאת גם גבוה ומרגש. ביצועה לשיר מתחיל במוזיקת כינורות איטית ורגועה אך גם מסקרנת ומפתה. היא מספרת סיפור והיא מזמינה אותנו לצלול אליו.

מוזיקת הפסנתר הפתלתלה והמותחת, לצד כינורות קלאסיים “יציבים” ו”מלכותיים” המלווים את קולה, נותנים תחושה של משהו קסום שמתרחש. מעין תחושת כישוף אמיתית אותו מטילה סימון על מאזיניה. שילוב כלים זה יוצרים אווירה מעין “מכושפת” המתאימה לסיפור השיר. כשהשיר מתעצם מוסיפה סימון אלתורים רבים וחזרות רבות יותר משיר המקור. אלתורים ווקאליים אלו האופיינים מאוד לסימון בפרט ולזמרי נשמה בכלל, מתאימים בעיני מאוד לסיפור השיר. שכן המילים ממש יוצאים מנשמתה ובאים לתאר נואשות וכאב שבדחייה ובתשוקה לא ממומשת. לא משנה אם מליבם של גבר או אישה. אלתורים מרגשים וקצביים המוסיפים גוף לשיר ומייפים אותו.

קרידנס קלירווטר רבייבל (Creedence Clearwater Revival)

הייתה להקת רוק אמריקאית שניגנה בעיקר בשנות השישים והשבעים. ביצועם גם הוא ביצוע פופולארי ומוכר. למעשה שירים רבים שלהם הם גרסאות מחודשות לשירי בלוז ורוקנ’רול משנות החמישים והשישים. בשנת 1968 הוציאו את אלבומם הראשון, אשר זכה להצלחה רבה. מיד אחריו הוציאו את קאבר זה שזכה להצלחה רבה גם כן.

בחרתי להציג קאבר זה מאחר ואני חושבת שהכיוון אותו לקחו חברי הלהקה שונה מאוד מהכיוונים הקודמים שראיתי. ביצועם מאוד נופל לתוך סגנון הרוק אנד רול/קאנטרי רוק/ רית’ם אנד בלוז, מה ששונה מהביצוע המקורי. הקאבר מלווה בסולואים רבים של גיטרה חשמלית במקצבים איטיים ומהירים. ניתן הרבה כבוד לנגינת הגיטרה בשיר, מה שמנציח את הסגנון של הלהקה ואת הטייק שלהם על סיפור המילים. ואכן במשך זמן רב מהשיר נשמעת נגינתם והיא לכשעצמה ממכרת ונעימה להאזנה. שמתי לב כי שירת הפזמון חוזרת על עצמה פעמים רבות והשירה היא צעקנית, כועסת ונואשת. גם כיאה לסגנון המוזיקה המתאפיין של הלהקה, אך גם כי אלו מילות השיר. אני חושבת שביצוע זה מוכיח עד כמה ורסטילי השיר של הוקינז, ועד כמה אומנים רבים יכלו למצוא בעצמם את אותם רגשות מתפרצים, ולהצליח להכניס אל ביצועם את סגנונם וחותמם המוזיקלי.

ביצועה של אנני לינוקס לקאבר של נינה סימון הוא גם אחד האהובים עליי. אני חושבת שזו עוד דוגמה לאופן הגשה עוצמתי ומלא רגש שניתן להביא באמצעות השיר של הוקינז.

בביצועו של טים קארי ניתן מיד לשים לב לאורגן החד, שנותן אווירה מעט כניסייתית. עוד אומן שמצליח להביא את סגנונו דרך שירו של הוקינס.

לסיכום:

שירו של הוקינז, שהחל בתור שיר תיאטרלי, מוזר ולעיתים אף צורם, שתחנות רדיו מסויימות בארה”ב אסרו את השמעתו, התגלל והפך לשיר פופלארי ואהוב בעל 187 קאברים משנת יציאתו ב-1956 ועד ימינו.

אומנים רבים הצליחו להביא עצמם אל תוך השיר באופן כה אותנטי שכמעט וניתן היה לחשוב ששיר זה הוא מקורי שלהם. ניתן לומר זאת על נינה סימון למשל,  שאנשים רבים חושבים כי השיר הוא מקורי שלה, מרוב שביצועה היה מוצלח ובולט. ניתן גם לראות זאת ברשת, מאחר וקאברים רבים לשיר הם למעשה קאברים לעיבוד שלה.

קיימות סיבות רבות בעייני למדוע השיר הצליח להיות מוכר ואהוב:

מילותיו קצרות, פשוטות ומובנות.

קיימות חזרות רבות מה שמאפשר לנו לזכור אותו ביתר קלות. החזרות גם מנכיחות ומדגישות את המסר של השיר- שכן הוא שיר אהבה.

סיפור השיר מועבר בכנות נואשת, ובפרץ רגשות. הוא מדבר על אהבה נכזבת, על תשוקה, על כאב. אלו מקומות שלכולנו קל להזדהות איתם ולראות בהם את עצמנו או חיינו.

לשיר יש קצב קליט וזכיר אך בו זמנית הוא ורסטילי מאוד. כפי שראינו ניתן לעבד אותו בסגנונות מוזיקליים רבים ולהשאיר דרכו חותם אישי. כך מקבל השיר פנים שונות ועדיין שומר על אופיו. אומנים רבים הכניסו אלתורים, זמזומים, סולואים של גיטרות או כלי נגינה, כך שאין זה במקרה שקיימים לשיר כל כך הרבה קאברים מוכרים ומגוונים המצליחים לטשטש את עקבות היוצר המקורי.

בנימה אישית יותר, השיר בעיני מאוד סוחף ואווירתי. יש לו טונים נמוכים וגבוהים, עליות וירידות ובעיקר הרבה מקום לזמר “להשוויץ” ביכולותיו הווקאליות. זה מה שסחף אותי בכל אופן, ואחת הסיבות העיקריות למדוע ביצועה של נינה סימון הוא כה אהוב עליי, אלה אלתוריי קולה השובים והאווירה האינטימית שמנגינת הבלוז משרה. אני בטוחה שהשיר ימשיך להיות מוכר ואהוב עוד שנים רבות.

אלה