לורד מונטיפיור הקטן

סיפורינו מתחיל אי שם בניו יורק, שם גרו הגברת לוי ובנה הקטן, יונתן.

כשיונתן היה בגיל צעיר אביו נפטר, ולכן לא היו לו הרבה זכרונות ממנו.

במטרה לשכוח מאביו היה הולך יונתן לבלות במכולת של מר האוורד.

שם השניים היו מדברים על לורדים ורוזנים.

מר הווארד היה מספר רבות על כמה ששנא אותם, ולפעמים היה יונתן מצטרף לדבריו, וכך הוא היה שוכח מאביו.

יום אחד מר הארבר, שליח של בית המלוכה בדורינקורט, דפק על דלתם של השניים ובישר להם שיונתן למעשה הוא הלורד מונטיפיור הקטן.

הוא סיפר להם שיונתן הוא הנכד של הרוזן מדורינקורט, שהיה בן אדם מכובד ועשיר שלא אהב אמריקנים, כי לדעתו הם אנשים פשוטים והמוניים מדי.

באותו הרגע יונתן הקטן לא הבין מה קרה ומיהר ללכת למר האוורד, ולספר לו שהוא הפך להיות לורד. בתחילה מר האוורד לא האמין ליונתן הקטן,

ולאחר מכן התחיל לעכל זאת. יום למחרת הגיע מר הארבר בשנית והביא את המכתב מהרוזן ליונתן.

במכתב היה כתוב שהוא צריך לעבור לדורינקורט,לבית הרוזן (בית סבו). בתוך המכתב היה מצורף סכום כסף מכובד, שנשלח מהרוזן כדי שיוכל יונתן לקנות כל מה שרק ירצה.

מר הארבר שאל את יונתן מה הוא רוצה לעשות עם הכסף. יונתן ענה:” אינני צריך דבר. מלבד דבר אחד. לעשות טוב לאנשים. ראיתי אישה מבוגרת בפינת הרחוב, שמוכרת תפוחים למחייתה, וברצוני להביא לה בגדים חמים כדי שלא תקפא מהקור העז“.

כך עברו בזיכרונותיו של יונתן אלפי מעשים טובים שיוכל לעשות עם הכסף שקיבל מסבו.

יונתן חשב בליבו :” איזה סבא טוב יש לי! אחד שנותן לי כסף למטרות טובות. אני מוכרח לפגוש אותו!”. כך הלך יונתן בין כל מי שרק היה זקוק ונתן להם כסף.

למחרת הלך יונתן להגיד מילות פרידה לחבריו הקרובים בגלל המעבר לאנגליה, לארמון דורינקורט.

לאחר שבוע הגיע רגע ההפלגה. על הסיפון יונתן וחבריו נפרדו לשלום בפעם האחרונה.

כעבור 12 ימים, הגיעו יונתן ואמו לאנגליה. יונתן נסע בכרכרה עד לארמונו של הרוזן ונדהם ברגע שראה את הארמון. הוא נכנס לפני הארמון וראה איש זקן וגרום, בעל שיער לבן וגבות עיניים סבוכות. הוא חייך אל הזקן ואמר לו:” שלום סבא, אני הנכד שלך. מר הארבר הביא אותי ואת אמי מאמריקה. אני מקווה שאתה מרגיש טוב”.

הרוזן הביט בנכדו ולא אמר דבר. הוא אף פעם לא אהב את הקרובים שלו וגם הם לא אהבו אותו.

יונתן הוסיף: ” אני אוהב אותך גם מפני שאתה סבא שלי וגם מפני שהיית כל כך טוב ונדיב לכל האנשים שנזקקו לכסף”.

באותו הרגע נכנס המשרת והכריז שארוחת הערב מוגשת לשולחן. יונתן הבחין בתחבושת שנמצאת על רגלו של הרוזן ומיד אמר: ” אני יכול לעזור לך סבא. תישען עליי, אל תדאג, תסמוך עליי”. וכך הוביל יונתן את סבו אל השולחן.

יום למחרת בצהריים, ישב יונתן עם סבו וביקש ממנו לשחק איתו במשחקים שהכין. הרוזן התעקש שלא, אבל בסוף יונתן הצליח לשכנע אותו. הרוזן הזעוף והכעוס שהיה בארמון איננו עוד. עכשיו הוא מחוייך ושמח בזכות יונתן.

לאחר זמן רב ששהה יונתן בקרב סבו שמע כל הכפר על השינוי שעבר הרוזן. הם הבינו שמי שאחראי לשינוי הזה הוא יונתן, הנכד שלו. יונתן הצליח לשנות את הרוזן שהיה מחרים אמריקנים, לבן אדם טוב לב.