חרמות עלינו

הרוע לא נולד במלחמות, הוא רק מתפוצץ שם.

ולמרות התמימות, הטוב והמתיקות, הילדים שלנו מחקים אותנו מוציאים את התסכול ואת השעמום, משחקים במשחקי שליטה בעולם הפיסי והווירטואלי.

להבדיל מאתנו, המבוגרים, הילדים לא מבינים את הנזק הנפשי שהם יוצרים באחר. ואולי זה הכיוון לטיפול בתופעה – האחריות שיוצרי החרמות יצטרכו לחיות עימה כל חייהם.

מתוך הפודקאסט “הפסקת עשר” של נירית צוק

מעל 40% מהילדים לא מספרים על החרם שהן עוברים.

בפרקים המומלצים יגידו שמדובר בפער תקשורת בין ההורים לבין הילדים. אולי זה נובע מבושה, מכאב כל כך גדול עד כדי כך שהילד לא מסוגל לשתף עם ההורה.

והפגיעה מתעצמת.

הנה הפרק “שיימינג שקוראים לו פסוליה” מתוך הפודקאסט “מתבגרים על זה”.

איך מתמודדים?

אפשר לקחת לכיתה חלק מהתכנים והשאלות שפורסמו במגזין סק;ופ האחרון.

התעלמות מחרמות, (ואנחנו עושים זאת הרבה, כי לנו המבוגרים קשה להתמודד איתם) היא כמעט כמו שיתוף פעולה עם המחרימים.

ובעולם הכאוטי בו אנו חיים, המחרימים הופכים להיות פגיעים ברשת וסיפורי הביוש מצמררים.

אף אחד מאתנו לא חסין..

למחר אצטרך למצוא נושא אופטימי יותר.