פֶּסַח (או בשמו המקראי: חַג הַמַּצּוֹת) הוא חג יהודי מקראי, הראשון מבין שלוש הרגלים. פסח נחוג שבעה ימים, מט”ו בניסן ועד כ”א בניסן. היום הראשון והאחרון מוגדרים כיום טוב, והימים שביניהם מכונים חול המועד.

פסח מציין את יציאת בני ישראל מעבדות מצרים לחירות, שחלה ביום הראשון לחג, במקביל למכת בכורות. שמו של החג נובע מהפסוק: “ואמרתם זבח פֶּסַח הוא לה’, אשר פָּסַח על בתי בני ישראל בְּנָגְפּוֹ את מִצְרַיִם ואת בתינו הציל…” (ספר שמות, פרק י”ב,פסוק כ”ז) היום האחרון לחג, המכונה שביעי של פסח, מציין את נס קריעת ים סוף.

מצוות החג המרכזיות הן איסור אכילה ובעלות על חמץ במהלך כל החג, אכילת מצה וסיפור יציאת מצרים ביום הראשון של החג. הלילה הראשון של החג הוא ליל הסדר, שבו מצווה מן התורה לאכול מצה ולספר על יציאת מצרים, ומדברי חז”ל לאכול מרור ולשתות ארבע כוסותיין. בזמן שבית המקדש היה קיים, התקיימו בחג הפסח גם מצוות העלייה לרגל לירושלים והקרבת קורבן פסח בערב פסח, ואכילת קרבן פסח בירושלים בליל ראשון של פסח עד חצות הלילה.

ערכים העומדים בבסיס החג הפכו לסמל תרבותי ודתי אוניברסלי. סיפור יציאת מצרים והיציאה לחופשי מעבדות העומדים בלב חג הפסח, הפכו את החירות לערך משמעותי המקבל ביטויים רחבים יותר בחג מעצם הסיפור ההיסטורי. המונח “יציאה מעבדות לחירות” השאוב מחג הפסח הפך לביטוי שגור בשפה העברית בהקשרים שונים.

שמות  החג

1. חג הפסח

חג המצות

חג החירות

חג האביב

חג הגאוולה

התאריך בו מיתקיים החג

סיבה

זיכרון יציאת מצרים, הצלת בכורי ישראל במכת בכורות, קריעת ים סוף.

כעבור זמן קצר חזרו בהם המצרים ורדפו אחר בני ישראל על מנת להשיבם לעבדות מצרים, אך ביום השביעי ניצלו בני ישראל בצורה נסית כשפרעה וחילו טבעו בים בעקבות קריעת ים סוף. כדי שיציאת מצרים תיזכר לדורות בתודעה היהודית, ציוותה התורה לחוג בכל שנה שבעה ימים אלה.

שמות החג

מקור השם פסח הוא מהמקרא, בו נכתב: “וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה’, אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל” (ספר שמות, פרק י”ב, פסוק כ”ז). קיימים שני פירושים למילה “פסח”: על פי אבן שושן המשמעות היא “דילוג” כמו “פסיחה”. פירוש נוסף, על פי אונקלוס, מסביר את המילה כ”הצלה” או “מתן חסות”‏^[2].

השם המקראי, חג המצות, נקרא על שם אכילת המצות, שאכילתם הינה מצווה מיוחדת ביום הראשון לחג, ובשאר הימים משמשים תחליף ללחם החמץ: “אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת” (ספר שמות, פרק כ”ג, פסוק ט”ו). בתפילה, מכונה החג על ידי חז”ל זמן חירותנו, על שם היציאה מעבדות מצרים לחירות שהתרחשה אז. באופן דומה החג נקרא לפעמים גם חג החירות. שם מאוחר יותר לחג הוא חג האביב, המציין את הסימן לבואו של החג ואת העונה בה הוא חל.

היום האחרון של החג נקרא שביעי של פסח, ועל פי חז”ל הוא נחוג כיום טוב כיון שבאותו יום נקרע ים סוף. מסיבה זו יש שקוראים ביום זה את שירת הים. הקראים קוראים ליום השביעי שביעי עצרת, על פי הפסוק “שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה’ אֱלֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה”‏^[3].

בקרב יהודי עיראק מוכר חג הפסח גם בשם שִתַّאחַ’א (شِتّاخا), גלגול של הצירוף “השתא הכא” בארמית (ובעברית “השנה כאן”) המוזכר בהגדה בפיוט ‘הא לחמא עניא‘.

בקרב יהודי קווקז נקרא החג בשם ניסוֹנוּ, הנגזר משם חודש ניסן העברי בהגייתו בניבם הפרסי.

שם החג באנגלית, Passover, הוא תרגום מילולי של המונח העברי ומקור בתרגום התורה לאנגלית שבוצע על ידי ויליאם טינדייל במאה ה-16.

מקור השם פסח הוא מהמקרא, בו נכתב: “וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה’, אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל” (ספר שמות, פרק י”ב, פסוק כ”ז). קיימים שני פירושים למילה “פסח”: על פי אבן שושן המשמעות היא “דילוג” כמו “פסיחה”. פירוש נוסף, על פי אונקלוס, מסביר את המילה כ”הצלה” או “מתן חסות”‏^[2].

השם המקראי, חג המצות, נקרא על שם אכילת המצות, שאכילתם הינה מצווה מיוחדת ביום הראשון לחג, ובשאר הימים משמשים תחליף ללחם החמץ: “אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת” (ספר שמות, פרק כ”ג, פסוק ט”ו). בתפילה, מכונה החג על ידי חז”ל זמן חירותנו, על שם היציאה מעבדות מצרים לחירות שהתרחשה אז. באופן דומה החג נקרא לפעמים גם חג החירות. שם מאוחר יותר לחג הוא חג האביב, המציין את הסימן לבואו של החג ואת העונה בה הוא חל.

היום האחרון של החג נקרא שביעי של פסח, ועל פי חז”ל הוא נחוג כיום טוב כיון שבאותו יום נקרע ים סוף. מסיבה זו יש שקוראים ביום זה את שירת הים. הקראים קוראים ליום השביעי שביעי עצרת, על פי הפסוק “שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה’ אֱלֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה”‏^[3].

בקרב יהודי עיראק מוכר חג הפסח גם בשם שִתַّאחַ’א (شِتّاخا), גלגול של הצירוף “השתא הכא” בארמית (ובעברית “השנה כאן”) המוזכר בהגדה בפיוט ‘הא לחמא עניא‘.

בקרב יהודי קווקז נקרא החג בשם ניסוֹנוּ, הנגזר משם חודש ניסן העברי בהגייתו בניבם הפרסי.

שם החג באנגלית, Passover, הוא תרגום מילולי של המונח העברי ומקור בתרגום התורה לאנגלית שבוצע על ידי ויליאם טינדייל במאה ה-16.

הכנות לקראת פסח

לימוד הלכות החג

בגמרא מובאת ברייתא העוסקת בהכנה לפסח באמצעות בלימוד הלכות פסח: “שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום”‏^[4]. שלושים יום אלו מתחילים בפורים. בעבר היו שחישבו את תאריך חג הפסח לפי מניין הימים מיום הפורים, דבר שהוביל להשלכה דינית לגבי הנוהג לקרוא את המגילה קודם ליום הפורים, במקרים שונים‏^[5]. הרמב”ם השמיט בספרו יד החזקה דין זה ששואלין ודורשין בהלכות פסח קודם הפסח שלושים יום‏^[6]. היום העיקרי ללימוד הלכות החג הוא שבת שלפני פסח, הנקראת שבת הגדול. בשבת זו נושאים רבנים דרשות ארוכות מהרגיל, העוסקות בהכנה הלכתית ורוחנית של הציבור לפסח.

קִמחא דפסחא

ערך מורחב – קמחא דפסחא

מנהג הקמחא דפסחא (בארמית: קמח לפסח, כלומר קמח להכנת המצות, נקרא גם בשם “מעות חיטין”) הינו מגבית צדקה מיוחדת הנגבית מהציבור על מנת לקנות את צורכי החג לעניים, על פי הנאמר (קיצור שולחן ערוך תכ”ט) “ומנהג לקנות חיטים ולחלקם לעניים לצורך פסח”. בעבר הייתה צדקה זו מאורגנת באופן קהילתי, וכיום מאורגנת מגבית זו על ידי גופים מקומיים, אזוריים או ארציים, כדוגמת עיריות, מחלקות רווחה, מועצות דתיות ועמותות רווחה.

התקציב לקמחא דפסחא מתקבל מיחידים, חברות, גופים ציבוריים שונים ותקציבים ממשלתיים.

הכשרת כלים

ערך מורחב – הגעלת כלים

במהלך הימים שלפני החג מכינים את המטבח לקראת פסח, מנקים ומכשירים את כל הכלים לשם כך. נהוג לנקות את הכלים המשמשים לבישול ולאחסון המזון, כמו תנור, מיקרוגל, מקרר וכיורים. גם פה, לרוב הניקיון הוא מעבר לדרישה ההלכתית. יש הנוהגים לקנות כלים חדשים לפסח או להשתמש במערכת כלים נוספת המיוחדת לפסח, ויש המכשירים את הכלים הרגילים לפסח. בהכשרה יש הלכות רבות, הכלל המנחה הוא “כבולעו כן פולטו”, זאת אומרת שיש להוציא את החמץ מן הכלי באותה דרך בה הוא נבלע בכלי. לדוגמה, אם משתמשים בכלי בדברים חמים, יש להכשירו באמצעות מים רותחים, ואם בדברים צוננים, די בשטיפה במים פושרים.

• הגעלה – הטבלת הכלי במים רותחים ולאחר מכן במים קרים.
• ליבון – חימום הכלי באש עד שהמתכת מתלבנת.

בדיקת וביטול חמץ

ערכים מורחבים – בדיקת חמץ, ביטול חמץ

נהוג להתכונן לחג בניקיון הבית ובביעור כל המוצרים שיש בהם חמץ או שאור. לרוב נהוג לנקות את הבתים מעבר לדרישה ההלכתית, שכן לפי ההלכה רק מקומות שמכניסים בהם חמץ מחויבים בבדיקה. בליל י”ד בניסן (כלומר, הלילה שלפני ליל הסדר) נוהגים לערוך בדיקת חמץ בברכה, כדי לוודא שאין חמץ בבית. לפני בדיקת החמץ יש הנוהגים להניח פתיתי חמץ (יש המניחים עשרה פתיתים) במקומות שונים בבית כדי לוודא שימצא חמץ כלשהו ובדיקת החמץ לא תהיה לשווא.

לאחר הבדיקה, מכריזים על ביטול החמץ, כדי להתנער מכל חמץ שאולי לא נמצא. מן התורה צריך לבטל את כל החמץ זה שבוער וזה שלא בוער, למקרה שנשאר חמץ שלא נשרף. הביטול מבוטא באמירת טקסט המצהיר ש”כל חמץ ושאור שראיתי ושלא ראיתי ייבטל ויהיה כעפר הארץ”. יש לציין כי מן התורה, ביטול חמץ מספיק, ורק חכמים הם שגזרו לבדוק ולבער בפועל, כדי שלא ימצא חמץ בחג ויבוא לאוכלו.

ערב פסח

ערך מורחב – ערב פסח

איסור אכילת מצה

על פי ההלכה אסור לאכול מצה בערב החג, כדי שהאדם יחכה לליל הסדר בשביל המצה. מאחר שגם אסור לאכול חמץ החל מסוף השעה הזמנית הרביעית, מבשלים תבשילים מיוחדים שאין בהם כלל רכיבים מחמשת מיני דגן. יש הנוהגים לאכול מצה עשירה, כי לפי האשכנזים שפוסקים על פי הרמ”א, אסור לאכלה בפסח עצמו.

תענית בכורות

ערך מורחב – תענית בכורות

בכורות נוהגים לצום ביום זה, במה שנקרא תענית בכורות‏^[7], על מנת לזכור שניצלו ממכת הבכורות, שבהם נהרגו כל הבכורות בארץ מצרים. עם זאת, תענית זו היא תענית קלה, ובדרך כלל נוהגים לערוך בבוקר סעודת מצווה (כמו סיום מסכת) כדי להיפטר מהתענית‏^[8]. בשנה בה ערב פסח חל ביום שישי או שבת מוקדמת התענית ליום חמישי הקודם לו.

ביעור חמץ

ערכים מורחבים – ביעור חמץ, מכירת חמץ

איסור אכילת חמץ מתחיל מהבוקר, החל בתחילת השעה הזמנית החמישית. (כ-4 שעות לאחר הזריחה, בערך ב-9:45). על פי התורה, האיסור מתחיל רק לאחר חצות יום י”ד, (אמצע היום) שנאמר: “לא תאכל עליו חמץ” (דברים טז, ג), כלומר, מזמן הראוי להקרבת הפסח אל תאכלו חמץ (החשבון הוא בשעות זמניות). חז”ל גזרו באכילה להקדים בשעתיים, כדי שלא יבואו לטעות ביום מעונן בזמן שאסור מדין התורה.

כשעה לאחר זמן איסור חמץ, מגיע סוף זמן ביעור חמץ, הזמן שעד אליו יש לשרוף או לכלות בדרכים אחרות את כל החמץ הנותר‏^[9]. בתי עסק גדולים (וגם אנשים פרטיים) נוהגים למכור את חמצם לגוי על ידי שליח, בדרך כלל רב. גם הרבנות הראשית מבצעת זאת וההליך נקרא “מכירת חמץ“. המחמירים נוהגים שלא לסמוך על מכירת החמץ, ולבער כל חמץ מרשותם.

איסור מלאכה

לפי ההלכה, אסור לעשות מלאכה בערב פסח, לאחר חצות היום. חומרתו של האיסור מתבטאת בקביעה, שהעושה מלאכה בזמן זה – ראוי לנידוי‏^[10]. עם זאת, מותרת מלאכה הנעשית כהכנה לחג, כגון תיקון הבגדים לחג. טעם האיסור – משום שבזמן שבית המקדש היה קיים היה הפסח נשחט לאחר חצות, ויום בו האדם מביא קורבן – הוא עבורו כיום טוב, שאין עושים בו מלאכה, וגם בזמן הזה, שאין קורבן – האיסור במקומו עומד.

לגבי הזמן שלפני חצות היום – היו קיימים בימי חז”ל חילוקי מנהגים, ובמקומות מסוימים נהגו שלא לעשות מלאכה מתחילת היום, בעוד שבמקומות אחרים הסתפקו באיסור מחצות. לפי המשנה‏^[11] מנהג הגליל היה שלא לעשות מלאכה עד חצות, בעוד שמנהג יהודה היה לעשות מלאכה עד חצות. חכמים קבעו שמנהג זה מחייב את כל בני המקום בו נוהגים מנהג זה, ואף הדר במקום שבו נוהגים לעשות מלאכה עד חצות, אם הוא בא למקום שבו אין עושים מלאכה – אסור לו לעשות שם מלאכה בפרהסיא, כדי שלא לעורר מחלוקת‏^[12].

קורבן הפסח

ערך מורחב – קורבן פסח

בערב היציאה ממצרים, ליל מכת בכורות, הוקרב קורבן שכונה קורבן פסח. לאחר מכן הורה אלוהים למשה שאת קרבן הפסח ימשיכו להקריב לדורות בערב פסח אחר הצהרים, גם במשכן ובבית המקדש, ואת הקרבן יאכלו בלילה המכונה “ליל הסדר“.‏‏