הכרם והשועל

שׁוּעָל אֶחָד נִתְקַף פִּתְאֹם רָעָב מַמָּשׁ עָצוּם,

פָּתַח מַהֵר אֶת הַמְּקָרֵר, אַךְ לֹא מָצָא שָׁם כְּלוּם.

הֶחְלִיט לָצֵאת וּלְחַפֵּשׂ, קִוָּה לִמְצֹא דְּבַר-מָה:

צַלַּחַת חוּמוּס, אֲבַטִּיחַ, אוּלַי תַּפּוּחַ אֲדָמָה.

וַדַּאי לֹא יִתְנַגֵּד לְאֵיזֶה דָּג מָלוּחַ,

אֲבָל בְּמַצָּבוֹ הוּא יִסְתַּפֵּק אֲפִלּוּ בִּקְלִפַּת תַּפּוּחַ.

יָצָא הַחוּצָה וּלְדַרְכּוֹ פָּנָה, אֲבָל לְפֶתַע נֶעֱצַר.

אֶל הַכֶּרֶם הִסְתּוֹבֵב, וְכָכָה הוּא אָמַר:

“כֶּרֶם, כֶּרֶם! כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ בָּךְ נָאֶה וּמְשֻׁבָּח,

אֲבָל אֲנִי, בִּמְחִילָה, לֹא נֶהֱנֵיתִי פֹּה כָּל כָּךְ.

כְּפִי שֶׁנִּכְנַסְתִּי כָּךְ יָצָאתִי – לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר.

נִדְמֶה שֶׁעַל בִּקּוּר נוֹסָף אֲנִי כְּבָר אֲוַתֵּר!”

בְּכָל מִקְרֶה, אוֹתוֹ שׁוּעָל הֵחֵל לְהִסְתּוֹבֵב,

וּכְכָל שֶׁהִתְרוֹצֵץ הִרְגִּישׁ שֶׁהוּא יוֹתֵר רָעֵב.

לְפֶתַע הַשּׁוּעָל הִבְחִין בְּכֶרֶם עֲנָבִים,

וְהַפֵּרוֹת שֶׁבְּתוֹכוֹ – עֲסִיסִיִּים הֵם וְטוֹבִים.

אֲבָל הַכֶּרֶם מְסֻיָּג, סָגוּר מִכָּל צְדָדָיו

בְּכָל מִקְרֶה, אוֹתוֹ שׁוּעָל הֵחֵל לְהִסְתּוֹבֵב,

וּכְכָל שֶׁהִתְרוֹצֵץ הִרְגִּישׁ שֶׁהוּא יוֹתֵר רָעֵב.

לְפֶתַע הַשּׁוּעָל הִבְחִין בְּכֶרֶם עֲנָבִים,

וְהַפֵּרוֹת שֶׁבְּתוֹכוֹ – עֲסִיסִיִּים הֵם וְטוֹבִים.

אֲבָל הַכֶּרֶם מְסֻיָּג, סָגוּר מִכָּל צְדָדָיו.

הֶחְלִיט שׁוּעָל שְׁלֹשָׁה יָמִים דָּבָר לֹא לֶאֱכֹל,

וְאַחֲרֵי שֶׁצָּם, כָּחַשׁ וְתַשׁ – לְהִשְׁתַּחֵל הוּא כְּבָר יָכֹל.

בְּתוֹךְ הַכֶּרֶם, סוֹף כָּל סוֹף, אֶזְלֹל מִכָּל הַבָּא לַיָּד!

אָח, כַּמָּה טוֹב – חָשַׁב שׁוּעָל – הִנְנִי כָּאן לְבַד!

אָכַל, זָלַל וְאַף הִשְׁמִין, טוֹב, זֶה דֵּי טִבְעִי,

וְהָעִקָּר – שָׂבַע, נִרְגַּע, הִרְגִּישׁ הוּא אֹשֶׁר עִלָּאִי.

הֶחְלִיט שׁוּעָל שֶׁדַּי, הִגִּיעַ זְמַן לָצֵאת בַּחֲזָרָה,

אַךְ כְּשֶׁנִּסָּה, מִיָּד גִּלָּה – אוֹי, זוֹ צָרָה צְרוּרָה!

עַכְשָׁו הִשְׁמִין, שׁוּב לֹא יוּכַל לְהִדָּחֵק וְלַעֲבֹר בַּפֶּתַח.

מָה יַעֲשֶׂה שׁוּעָל? אֶת זֹאת תֵּדְעוּ לָבֶטַח:

שׁוּב צָם שְׁלֹשָׁה יָמִים, בְּסַבְלָנוּת חִכָּה,

עַד שֶׁבִּטְנוֹ קָטְנָה וְהִצְטַמְּקָה, אֶל הַגַּב כְּבָר נִדְבְּקָה.

וְכָךְ הִצְלִיחַ לְבַסּוֹף מִן הַכֶּרֶם לָצֵאת,

דֵּי תָּשׁוּשׁ וּמְתֻסְכָּל, אִם לְהוֹדוֹת עַל הָאֱמֶת.

יָצָא הַחוּצָה וּלְדַרְכּוֹ פָּנָה, אֲבָל לְפֶתַע נֶעֱצַר.

אֶל הַכֶּרֶם הִסְתּוֹבֵב, וְכָכָה הוּא אָמַר:

“כֶּרֶם, כֶּרֶם! כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ בָּךְ נָאֶה וּמְשֻׁבָּח,

אֲבָל אֲנִי, בִּמְחִילָה, לֹא נֶהֱנֵיתִי פֹּה כָּל כָּךְ.

כְּפִי שֶׁנִּכְנַסְתִּי כָּךְ יָצָאתִי – לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר.

נִדְמֶה שֶׁעַל בִּקּוּר נוֹסָף אֲנִי כְּבָר אֲוַתֵּר!”

מוסר הסכל:

שהשועל נכנס רעב ויצא רעב

“סוף מעשה במחשבה תחילה”