מערכת העיכול

מערכת העיכול היא מערכת אברים בגוף בעלי החיים אשר קולטת מזון, מפרקת חלק ממנו ופולטת את השאריות כפסולת מוצקה.

במרבית בעלי החיים בנויה מערכת העיכול כצינור הכולל מספר רב של איברים שבו פתח כניסה אחד למזון בדמות הפה, ופתח יציאה אחד לפסולת בדמות פי טבעת ביונקים או פתח ביב בעופות, וכיוצא בזה. אולם קיימים גם בעלי חיים פשוטים שבהם מערכת העיכול בנויה ממספר סוגי רקמות בלבד וקיים בה פתח יחיד המשמש הן לקליטת המזון והן לפליטת הפסולת, כמו בעלי חיים ממחלקת הידרתים.

מלבד האיברים הצינוריים היוצרים יחד את צינור העיכול בו מתעכל המזון, שייכים למערכת העיכול גם איברים אחרים שתפקידם להפריש נוזלים המשתתפים בתהליך העיכול לתוך צינור העיכול, למשל כיס המרה או הלבלב, ואיברים בעלי תפקיד ייחודי של פירוק המזון כמו המעי העיוור.

מערכת העיכול שונה בהרכב איבריה בין מיני בעלי החיים מאותה המחלקה בהתאם להרכב התזונה של המין. כך, לדוגמה, במין בעלי חיים שתזונתו מורכבת מרבי סוכרים מצויים מספר קיבות ומספר מעיים עיוורים מפותחים, המאפשרים פירוק של תאית, ואילו בבעלי חיים טורפים מצויה קיבה בעלת קיבולת קטנה ביחס לגוף, ומעיים עיוורים מנוונים.

הפרשת החומצה בקיבה.

התאים הפריאטליים מפרישים חומצה, והם מסוגלים לרכז יוני מימן פי מיליון מריכוזם בדם. הגורמים המשפיעים על הפרשת החומצה בקיבה הם אצטילכולין, המשוחרר מקצות עצב התועה (הואגוס), גסתין, אנטרואוקסין, היסטמין וחלבון. התאים הפריאטליים מייצרים ומפרישים כ-170 מא”ק/ל’ של יוני מימן, כמות דומה של כלור וכ-7 מא”ק/ל’הנתרן והאשלגן אינו מופרש כלל על-ידי התאים הללו. תאי האפיתל מפרישים נוזל הדומה לנוזל החוץ-תאי, והוא מכיל 150 מא”ק/ל’ נתרן בלא יוני מימן. ריכוז המימן בקיבה נקבע על סמך היחס שבין כמות ההפרשה מהתאים הפריאטליים לבין התאים האפיתליאליים. הפרשה זו מושפעת מזרימת הדם בקיבה, בייחוד ברירית. יש שתי דרכי הפרשה: עצמונית ותגובתית. ההפרשה העצמונית נובעת מפעילות רקע של הוואגוס והגסטרין, הגורמים להפרשת חומצה. פעילות זו היא סינרגיסטית. ההפרשה התגובתית נובעת מגירויים שונים של רירית הקיבה על-ידי מזון או גורמים אחרים

הקיבה היא איבר דמוי שק או כיס בצורת אגס, העשוי שלוש שכבות שרירים. הקיבה היא האיבר הרחב ביותר במערכת העיכול. בגוף האדם, היא מונחת מתחת לסרעפת, בחלק העליון של חלל הבטן.

אצל בעלי חיים טורפים שניזונים בעיקר מחלבונים, סביבת הקיבה חומצית בדרך כלל. אצל בני אדם שניזונים גם מפחמימות, הופכת הקיבה לסביבה חומצית רק כשנאכל מזון חלבוני[דרוש מקור]. באכילת מזון חלבוני מופרש ההורמון גסטרין. בתגובה להפרשתו מופרשת חומצת מלח מתאי בלוטות רירית הקיבה. הזימוגן פפסינוגן, אשר מופרש מדפנות הקיבה, הופך לאנזים הפעיל פפסין רק בסביבה חומצית זו.

בעוד שלאדם קיבה אחת, לבעלי חיים שונים עשויות להיות מספר קיבות. כך למשל, לפרה יש ארבע קיבות, ולמרבית הלווייתנאים יש שלוש

מחלות במערכת העיכול..

מהו הליקובקטר פילורי?

הליקובקטר פילורי הוא חיידק שמתיישב ברירית הקיבה. בניגוד לחיידקים אחרים, הוא מצליח לשרוד בה למרות החומציות שלה. הוא מפריש את האנזים אוראז וכך מצליח לפרק אוראה/ שתנן (תרכובת אורגנית שמורכבת מפחמן, חנקן, מימן וחמצן) וליצור אמוניה – חומר בסיסי שסותר את חומציות הקיבה. הוא נצמד לתאי האפיתל ברירית הקיבה ומפריש אליה חומרים. כתוצאה מכך התאים נפגעים ומסולקים על ידי תאי דם לבנים (המשתייכים למערכת החיסון) ונוצרת דלקת באזור. אצל כ-15% מנשאי החיידק תהליך זה מוביל להיווצרות נגע הולך וגדל – פצע (אולקוס/ כיב) בקיבה או בתריסריון