החכם והתם

שני בעלי-בתים היו בעיר אחת, והיו גדולים בעשירות, והיו להם בתים גדולים, והיו להם בנים: לכל אחד בן אחד, ולמדו שניהם בחדר אחד. ואלו שני הבנים, היו אחד מהם בר-הבנה, והאחד היה תם. (לא היה טיפש, אלא היה לו שכל פשוט ונמוך). ואלו שני הבנים היו אוהבים זה את זה מאוד; אף-על-פי שהאחד היה חכם והאחד היה תם ומוחו היה נמוך, אף-על-פי-כן אהבו זה את זה מאוד.

לימים התחילו שני בעלי הבתים לירד, וירדו מטה מטה, עד שאיבדו הכל ונעשו אביונים, ולא נשאר להם כי אם הבתים שלהם. והבנים התחילו להתגדל. אמרו האבות לבנים: אין בידינו לשלם עבורכם להחזיק אתכם; עשו לכם מה שתעשו. הלך התם ולמד סנדלרות.

החכם נוסע לוארשה

והחכם, שהיה בר-הבנה, לא היה רצונו לעסוק במלאכה פשוטה כזו, והתיישב בדעתו, שילך בעולם ויסתכל מה לעשות. והיה הולך ומשוטט בשוק, וראה עגלה גדולה עם ארבעה סוסים שהייתה רצה והולכת.

ענה ואמר להסוחרים: מאין אתם?

השיבו לו: מוארשא.

להיכן אתם נוסעים? לוארשא.

שאל אותם: שמא אתם צריכים משרתים? ראו שהוא בר-הבנה ומזורז, והוטב בעיניהם, וקבלו אותו עימהם, ונסע עמם ושימש אותם היטב מאוד על הדרך.

בא לוארשא. מאחר שהיה בר- הבנה, התיישבדעתו: מאחר שכבר אני בוארשא, למה לי להתקשר עם אלו? אולי יש מקום טוב מהם? אלך ואבקש ואראה. והלך בשוק, והתחיל לחקור ולשאול על האנשים שהביאוהו, ואם יש טוב מהם. ואמרו לו, שהאנשים הללו הם הגונים, וטוב להיות אצלם, אך שקשה מאוד להיות אצלם מחמת שהמשא ומתן שלהם הוא למרחקים גדולים.

הלך וראה משרתים בחנויות הלבשה, שהיו הולכים בשוק עם מיני חן שלהם בכובעיהם ובמנעליהם, עם קצוות בולטות, ושאר מיני חן שיש להם בהילוכיהם ובמלבושיהם. והוא היה בר-הבנה וחריף, ויישר בעיניו מאוד, מחמת שהוא עניין נאה, וגם הדבר בביתו במקומו. הלך אל האנשים שהביאוהו, ונתן להם תשואות חן, ואמר להם שאין נוח לפניו להיות אצלם. ועל מה שהביאוהו, בעד זה שימש אותם בדרך.

והלך ועמד עצמו אצל בעל-בית אחד. ודרך המשרתים, שבתחילה צריכים להישכר בשכר פחות ולעשות עבודות כבדות, ואחר-כך באים למעלות המשרתים הגדולים. והיה בעל-הבית עושה עמו מלאכות כבדות, והיה שולחו לאדונים לשאת סחורה כדרך המשרתים, שצריכים לכוף ידיהם תחת אציליהם להניח הבגד על בליטת היד ברוחב הכתף. והיה כבד עליו מאוד עבודה כזו: לפעמים היה צריך לעלות עם המשאוי על עליות הגבוהות, והיה קשה עליו העבודה. ויישב עצמו, כי היה פילוסוף בר- הבנה: מה לי ולעבודה זו? הלא העיקר הוא התכלית: לישא אישה ולהתפרנס. עדיין איני צריך להסתכל על זה, על זה יהיה פנאי להבא, בשנים הבאות, כעת טוב לי לשוטט בארץ, להיות במדינות, להשביע עיני בעולם.

החכם לומד מלאכות

הלך בשוק, וראה שסוחרים נוסעים בעגלה גדולה.

שאל אותם: להיכן אתם נוסעים?

– ללאגורנא [עיר]

– התקחו אותי לשם?

– הן.

וקבלו אותו. ומשם הפליג לאיטליה, משם לספרד. בין כך ובין כך עברו כמה שנים, ועל-ידי זה נעשה חכם יותר, מאחר שהיה במדינות רבות. התיישב בדעתו: כעת ראוי להביט על התכלית. והתחיל לחשוב עם הפילוסופיה שלו מה לעשות, ויישר בעיניו ללמד מלאכת צורף זהב, שהיא מלאכה גדולה ונאה, ויש בה חכמה, וגם היא מלאכה עשירה. והוא היה בר-הבנה ופילוסוף, ולא הוצרך ללמד המלאכה כמה שנים, רק ברבע שנה קבל את האומנות ונעשה אומן גדול מאוד, והיה בקי במלאכה יותר מן האומן שלימדו.

אחר-כך התיישב בדעתו: אף-על-פי שיש בידי מלאכה כזו, אין די לי בזה: היום חשובה מלאכה זאת, ובזמן אחר תהיה חשובה מלאכה אחרת. והלך והעמיד עצמו אצל לוטש יהלומים. ומחמת ההבנה שלו, קבל אמנות זאת גם-כן בזמן מועט, ברבע שנה.

החכם נעשה דוקטור ובז לעולם

אחר-כך התיישב בדעתו עם הפילוסופיה שלו: הגם שיש בידי שתי האומניות, אולי לא ייחשבו שניהם; טוב לי ללמד אומנות, שהיא חשובה לעולם. וחקר בהבנה ובפילוסופיה שלו ללמוד להיות דוקטור – רופא, שהוא דבר הצריך וחשוב תמיד. ודרך לימוד רפואה, שצריכים ללמוד מקודם לטינית וכתיבה, וללמוד פילוסופיה. והוא מחמת הבנתו למד גם זאת בזמן מועט, ברבע שנה, ונעשה דוקטור גדול ופילוסוף, וחכם בכל החכמות.

אחר-כך התחיל העולם להיות בעיניו כ”לא”, כי מחמת חכמתו, שהיה אמן גדול כזה וחכם ודוקטור כזה, היה כל אחד מבני העולם בעיניו כ”לא”, והתיישב בדעתו לעשות לו תכלית ולישא אישה. אמר: אם אשא אישה כאן, מי ידע מה שנעשה ממני? אלך ואשוב לביתי, למען יראו מה שנהיה ממני, שהייתי נער קטן, ועכשיו באתי לגדולה כזו!

והלך ונסע לביתו, והיה לו ייסורין גדולים בדרך, כי מחמת חכמתו לא היה לו עם מי לדבר, ולא היה מוצא אכסניה כרצונו, והיה לו ייסורים הרבה.