יהודית פרידמן נולדה בשנה 1932 בעיר מונטנה שנמצאית באמצע רומניה כיוון מערב , גדלה שם עם אמא שלה , אבא שלה ושלושת האחים הקטנים שלה ולמדה בבית ספר יהודי.

בשנת 1940, התרחשה רעידת האדמה במזרח רומניה (רעידת האדמה בוורנצ’אה) אשר השפיעה על העיר מונטנה שבה גרה יהודית.

רעידת האדמה החריבה את הבית שלהם ולכן שכהייתה בת 7 בלבד נאלצו היא , אמא שלה והאחים הקטנים שלה לעבור לגור אצל סבתא שלה שגרה בעיר דורחוי שנמצאית בצפון רומניה.

בשנת 1940-1, יהודית ומשפחתה עדיין גרו אצל סבתא שלה ואז נכנסו הגרמנים לעיר.

יהודית מספרת “נכנסו לעיר גרמנים עם מגפיים , הלכו במדרכה ושרו בגרמנית ‘Deutschland Deutschland ist überall’ , גרמניה גרמניה היא בכל מקום. היא האלוהים הכי שווה בכל מקום”.

לפני שהתחילה המלחמה אנשים תמיד אמרו והאמינו שהגרמנים הם עם תרבותי ולא יעשה שום דבר כזה.

יהודית מספרת שהנאצים הרגו גם גרמנים כמו נכים…. וצוענים.

באותו הזמן, לקחו להם את הרכוש “הם היו שקרנים” ולקחו את יהודית ומשפחתה למחנה ריכוז “טרנסניסטריה”.

טרנסניסטריה הוא שם שניתן במהלך מלחמת העולם השנייה לחבל ארץ בדרום מערב אוקראינה, בין נהר הבוג הדרומי ובין הנהר דניסטר במערב, בין חוף הים השחור בדרום ובין העיר מוגילב פודולסקי מצפון. אזור זה היה טרם המלחמה בשליטת ברית המועצות.(ויקיפדיה)

תמונה-יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה | (yadvashem.org)

.

כשהיא ומשפחתה בדיוק באו לעלות לרכבת למחנה הריכוז, אימה לא רצתה לעלות על הרכבת והגרמנים כיוונו על הילדים שלה אקדח ואמרו לה להיכנס. אימה הייתה אז בת 30 והייתה צעירה ויכלה לברוח אך הקריבה את עצמה בשביל ילדיה.

במחנה הריכוז היה רעב גדול, מחלות וגניבות.

יהודית מספרת כי במחנה ריכוז גנבו לה את הנעליים ובגלל כך יש לה עד עכשיו בעיות בכפות הרגליים.

אימא של יהודית חלתה במחלת הטיפוס( מחלה זיהומית קשה של מערכת העיכול הנגרמת על ידי החיידק) ומתה ממחלה זו.

גם כן, סבתה ושני אחיה מתו מרעב במחנה הריכוז וכך נשארו רק יהודית ואחיה.

בסוף המלחמה, יהודית הייתה בת 11 והיא ואחיה עלו על סירת דייגים של יוונים. בסירה היה מקום מיועד למאה עד מאתיים אנשים והם נכנסו שם כארבע מאות עד חמש מאות אנשים.

כשהיו באמצע הים, הפציצו את הסירות וכשלוש אוניות טבעו. הסירה שלהם נפגעה והתחיל להיכנס מים אך למזלם הם היו קרובים לאיסטנבול. הם היו באיסטנבול במשך זמן ולאחר מכן, נסעו חודש ימים ברכבת עד שהגיעו לבית ליט. ישראל באותה תקופה נשלטה על ידי הבריטים.

בארץ היא הייתה בקיבוץ גבעת חיים עם דודה שלה ואח שלה. היא ואחיה קיבלו טיפולים רבים בשל משקלם הנמוך (כשהגיעה לארץ שקלה רק 16 קילו).

היא למדה עברית בארץ תוך חצי שנה.

כשהגיעו לארץ, אף אחד כמעט לא האמין להם ולסיפורים שעברו, לא קיבלו אותם.

הפלמח אמר להם: “הלכתם כמו צאן לטבח”.

הם התביישו להגיד שבאו מהשואה ודבר זה השפיע על יהודית.

לאחר עשר שנים שהייתה בארץ, התאחדה עם אביה שלא ראתה מאז תחילת המלחמה. אביה התחתן בשנית. היא הרגישה שהרבה השתנה מכך שלא ראתה את אביה מאז שהייתה בת 7 ולכן לא נשארו בקשר.

בגיל 17 כשעברה לחדרה, פגשה את בעלה, משה.

הוא נולד בארץ, היה באותו הזמן בן 22 ושירת בלח”י.

באותה השנה התחתנו ושנה לאחר מכן, בגיל 18, ילדה את ילדה הראשון, גדעון ואחרי זה, את אחותו רחל.

יהודית מספרת שתקופת השואה השאירה לה סיוטים והזיכרונות משם היו מעירים אותה בבהלה ובבכי אך בעלה תמיד הצליח להרגיע אותה והיה שם בשבילה.

בעלה נפטר בגיל 54.

כיום בתקופת הקורונה, היה ליהודית מאוד קשה בלי בעלה ובלי לראות את משפחתה.

כיום, יהודית בת 92 והיא גרה בכפר סבא.

יש לה 2 ילדים, 5 נכדים ו13 נינים.