אדוות הלב

  צְחוֹק וְשִׂמְחָה/דליה ברעם

  שִׂמְחָה וּצְחוֹק אחַד הֵם,

  שְׁזוּרִים זֶה בַּזֶּה

   בְּאַהֲבָה,

  בְּהַרְמוֹנְיָה וְחִיבָּה.

  הַצְּחוֹק בַּמַּרְאָה הִבִּיט,

   עָמַד

  וְהִתְגַּלְגֵּל לוֹ בַּמּוֹרָד

  קוֹלוֹ נִשְׁמַע לְמֶרְחַקִּים.

  הִגִּיעָה הַשִּׂמְחָה 

  בְּצָהֳלָה וְרִיקּוּדִים,

  הַהִדְהוּד הִיגִּיעַ 

  עַד אֵלִיָּה.

  נִמְשְׁכָה לַצְּחוֹק 

  וְאֵלָיו נִצְמְדָה,

  בִּשְׁמִינִיּוֹת בַּאֲוִיר

  אִיתּוֹ הִתְאַחֲדָה.

  הַצְּחוֹק, 

  לִיבּוֹ הִתְמַלֵּא,

  הוּא מְרַחֵף וְעוֹלֶה.

  שִׂמְחָה

  הֵצִיפָה אֶת כּוּלוֹ.

  כָּעֵת הוּא כֹּל יָכוֹל לוֹ.

   הַצְּחוֹק 

  בְּאוֹמֵץ רַב,

  עָבַר מִיֶּלֶד יָלְדָה

  אִמָּא אָב וְסָב.

  הִתְעוֹפֵף וְנָחַת

  עַל שְׂפָתַיִים רַכּוֹת,

  הַפֶּה מִתְרַחֵב לוֹ

  בְּחִיּוּךְ וּבִצְחוֹק.