הוא לא ראה פחד.

“זהו סיפורו של הנער, ישראל לוין, “אדון הנביאים

אתם בטח שואלים את עצמכם, מדוע קוראים לו כך? תצללו לדמיון המופרח שבכם, לדמיו המופרח של הילד שבכם, והקשיבו היטב…

השעה 4:05 השעון אשר עשוי מעץ קשוחה מתחיל לצלצל לו, לאט לאט…

“אלכסה”

אימו של ישראל לוין קמה לה לאט ובשקט…ומשתלדת לא להעיר את אביב…

השעה כבר 4:15 אלכסה מגיעה בשקט לחדרו של בנה, ישראל.. ובשקט בשקט מעירה אותו לצד ליטופים וקולה העדין, קול של אמא…

ישראל מתחיל להתעורר וחש בבוקר הנפלא שעומד למולו, הוא קם נרגש כמו בכל בוקר מדהים שכזה, ניגש למראה, מסתדר, מתלבש, אימו מסדרת לו את השיער ואומרת לו כמה טוב שאתה בני..

ישראל עומד לו הראי ומחייך לעצמו, כאילו זה יום מיוחד.. אימו של ישראל ניגשת למטבח על מנת להכין לו את מה שהוא הכי אוהב לאכול, ככה שלא ירד לו החיוך, גם לא לרגע.. ישראל נרגש כי הוא יודע שיש מישהי שמחכה לו בחוץ, והוא יודע שהיא נרגשת בדיוק כמוהו, הוא מחכה לזה, השעה כבר 4:35

אימו של ישראל מסיימת ומגישה לו את האוכל האהוב עליו, הוא מתיישב מחייך ואומר לאימו, תודה אמא…

אימו מחייכת ומשיבה לו, העיקר שאתה תחייך, ישראל אוכל ומתענג על האוכל שאימו הכניה לו , ובנתיים אביב של ישראל קם, הוא צריך לעבוד.. השעה 4:44 כאשר אביב יורד למטה ורואה את ישראל מחייך לו ומאושר.. אביב לא מרפה או מייחס לזה חשיבות ומייד מתיח בו ושואל מדוע השיער שלך מסדור כך ולא כך, ישראל משיב ועונה, גם ככה זה יפה לי.. ואני אוהב את זה… אביב רותח מכעס ובוחר שלא להגיב , ישראל ממשיך לחייך, מחייך ומאושר.. אימו של ישראל מייד משנה נושא ומזכירה, בעוד שבועיים אתה חוגג 20 ומחייכת בעוצמה ובהתלהבות, ולמען האמת? גם אביב מחייך קצת.. ישראל משיב לאימו בחיוך , אני שמח שהגעתי לגיל הזה…