תוכן העניינים:

פרק 1: קצת רקע על המקום בו מתחיל סיפורנו/ עמוד 3

פרק 2: צרות בסירה והשלכותיהן/ עמוד 13

פרק 3: לקרב!/ עמוד 25

פרק 4: דרך מילוט/ עמוד 34

פרק 1:

קצת רקע על המקום בו מתחיל סיפורנו

הבוקר עלה אט אט. השנה היא שנת 1970.

כפר שדרת הכרם בצפון שקק פעילות.

חתולים רבים התרוצצו ממקום למקום ופטפטו בהתרגשות.

חתול זר ודאי היה חושב שדבר מה מיוחד קרה, אך כל הבקרים בשדרת הכרם  נראו כך. התושבים התמימים היו חרוצים ועליזים והזדרזו להגיע אל עבודתם ולשרת את הכפר באופן הטוב והמועיל ביותר. הם האמינו שחריצות ויעילות בעבודה שוות אווירה טובה ושלווה על הכפר, וכן גם הנאה.

רק חתול אחד בשדרת הכרם לא האמין בדברים כאלה- היה זה דוגלס.

דוגלס היה חתול גדול ועצל, שפמו ארוך וישר, ודעותיו בעניינים הקשורים בחריצות והנאה היו: ״זה שטויות במיץ עגבניות, אם תשאלו אותי, ותשאלו אותי, כי לכם אין שכל ישר מספיק בשביל זה אם אתם חושבים שעבודה יכולה להיות תחביב וגורם לרוגע ולשלווה.״

הוא היה קם מדי בוקר מערמת הקש (הענקית) שלו, שמאחורי הדגגוניה, מיישר את שפמו, מעיר את פרד משרתו הנאמן, וצועד לדגגוניה כשפרד בעקבותיו. הדגגוניה הייתה בסך הכול חומת אבן נמוכה, אבל חתול בשם אריק הפך אותה לחנות שלו. כל בוקר היה נושא עמו ערימה גדולה של דגים שאותם צד בעמל כפותיו, ממיין ומסדר אותם על החומה הנמוכה, והיה נותן אותם לחתולי הכפר בתמורה לכל מיני חומרים מהטבע, לדוגמה: אבנים מיוחדות, עלים בצורת לב מן העצים שבדרום שדרת הכרם, חול צבעוני ועוד. הוא היה אספן, אך מכיוון שפחד להרחיק לכת מהאזור (טריטוריה) שלו היה אוסף מאחרים. האזור שלו היה ממוקם סמוך לאגם, ליד הגשר הגדול, ומשם היה שולה את דגי המים המתוקים שחתולי שדרת הכרם חשקו בהם כל כך.

הוא גם גידל גור חתולים קטן, שדמה לו מאוד, שאותו מצא באחד הימים כשזה כמעט נפל מענף גבוה. לחתלתול קראו רפי, ואריק היה מאכיל אותו מדגי המים המתוקים.

אריק היה צייד מצטיין, אך כל תושבי שדרת הכרם ידעו שהוא לא נולד כך. לפני שנים רבות, קבוצת בני אדם שלטה בשדרת הכרם. הם בנו את הבתים, את הגשרים, אפילו את החומה של אריק. בהתחלה בני האדם והחתולים הראשונים שחיו שם, ביניהם אריק, חיו בהרמוניה אלו עם אלו וכמה חודשים של שלווה עברו על החתולים. אבל עם הזמן האנשים החליטו שהחתולים גוזלים מהם יותר מדי משאבים, ושנוכחותם בשדרת הכרם רק מזיקה… לכן הם התחילו לנסות לסלק אותם,

בדרכים אלימות ביותר…

הם זרקו עליהם אבנים, הכו בהם במקלות, ואפילו פיתו אותם בעזרת מאכלים טעימים להתקרב אליהם כדי שיוכלו לבעוט בהם בהפתעה.

עוול גדול נעשה לחתולים. במהרה הם הבינו שהם לא יכולים להמשיך לבטוח בבני האדם האכזריים ולתת להם להתעלל בהם ככה. לכן, כעבור שבועיים, הוקמה ״המחתרת החתולית״ ובה קומץ קטן של חתולים חזקים במיוחד, שמטרתם להגן על החתולים של שדרת הכרם ולהשיב מלחמה!

בימים אלו אריק עוד היה צעיר מכדי להצטרף, והוא נחל אכזבה גדולה כשאביו, בלק, שהיה מנהיג המחתרת, הסביר לו את זה בכך שחסם אותו כשזה ניסה להצטרף לשאר חתולי המחתרת. אריק הבין את הרמז, ובכל זאת ניסה להיאבק, אבל אביו נהם בעדינות ואריק השתתק.

בהתחלה, הצליחה ״המחתרת החתולית״ להפתיע את אנשי הכפר,

ולהראות לאנשים שחתולים הם לא חסרי אונים:

הם חדרו לבתים, הפילו כוסות וצלחות, שרטו ונשכו את האנשים שפגעו בהם,

אפילו הצליחו להפיל את אחד האנשים (שבאותו הזמן ניסה לחבוט בהם במחבת)

לחלק העמוק של האגם. הם קיפצו בין רגליו ונשכו אותו, והתחילו להתקדם אל האגם. האיש, שהיה מרוכז כל כך בחבטותיו, לא הבחין לאן הוא מתקדם,

עד שהחתולים עלו על הגשר החוצה את האגם והחלו להתפתל סביב רגליו, עד אשר מעד עליהם ונפל אל האגם.

אף על פי שלא נגרם לאותו אדון כל נזק והוא שב בשלום אל האדמה, שאר בני האדם זעמו על מעשם של החתולים והנחיתו עליהם מכה משמעותית ביותר  שכמעט קבעה כבר את המשך המלחמה: הם הרגו את בלק, מנהיג ״המחתרת החתולית״ שהוא כמובן אביו של אריק. המצב החל להידרדר…

המצב נהיה גרוע יותר ויותר מבחינת החתולים. קבוצה גדולה עזבה, בתקווה לנסות לבנות חיים חדשים בעיירות השכנות. אלה שנשארו החלו לאבד תקווה.

אבל, כמובן, זה לא היה הסוף: חתול אחד סרב לוותר. ניחשתם נכון, היה זה אריק שלנו. למרות אובדן אביו, אריק המשיך להילחם בעוז. בעקבות כך התרחש שינוי בגופו: שיניו וציפורניו התחדדו והתארכו, זרועותיו הלכו והתחזקו, ורוחו הייתה נחושה בדבר אחד: לנקום את מות אביו.

אומנם חתול אחד קטן זה לא מספיק בשביל לגבור על כפר שלם של אנשים החמושים במחבתות, אבל הואיל והמזל האיר לו פנים, אריק מצא את עצמו מצליח, תוך סיוע מחבריו הקרובים ועקב עבודה קשה, להחזיר את היתרון לצד החתולי: הוא לחם בחוכמה. הוא ערב לאנשי הכפר כאשר היו לבד, פחות חמושים, פחות מוגנים. הוא הסתער מהיר ושקט כמו הרוח. כעבור זמן לא רב לא היה לאנשי הכפר ספק בכלל – כולם ידעו מי הוא אריק החתול האכזר, ובכל זאת הם הצליחו להמשיך לתקוף את החתולים ללא רחם.

אומנם החתולים היו ביתרון, אבל רובם כבר היו מיואשים, עייפים, פצועים ורעבים. אריק ידע שהוא ושאר החתולים לא יצליחו להמשיך להילחם עוד זמן רב.

הוא הבין שבשביל לנצח במלחמה, הוא יהיה חייב לגרום לכך שבני האדם ירצו להסתלק, לפגוע בהם בצורה שלא לגמרי תנצח אותם אבל תגרום להם לרצות לסגת… והוא ידע בדיוק איך לעשות את זה. ״אם הם לא יוכלו לבנות בתים חדשים,״ חשב, ״הם לא ירצו לגור פה, כי הם כל הזמן מתרבים והם יבינו שללא עוד בתים לא יהיה די מקום לכולם.״ הוא הרהר עוד קצת והגיע למסקנה: ״כל מה שצריך לעשות איכשהו להרוס את החומרים שלהם, והדרך המושלמת- היא האפצ׳ים.״ האפצ׳ים היו צמחים שמהם הכינו בני האדם חומר מיוחד שאיתו היו מדביקים את הלבנים והרעפים בעת בניית בתים חדשים. החתולים הדביקו להם את הכינוי הזה משום שהיו בני אדם רבים שהיו מתעטשים מהם. אריק ידע שאם יצליחו לעקור את כל האפצ׳ים באזור ולהרוס אותם, בני האדם יסוגו משדרת הכרם כי יבינו שהיא אינה נוחה עוד למחייה.

אריק הפיץ את תוכניתו במהרה לכל החתולים שעוד נשארו, והם ביצעו אותה בשלמות: עקרו את האפצ׳ים מהאדמה, רמסו ומעכו אותם, ועד שבני האדם הבינו מה קורה, לא נשאר כמעט אפצ׳י אחד בשדרת הכרם. כשבלבבותיהם רגשות נקמה עזים, עזבו בני האדם האכזריים את שדרת הכרם ולא נראו עוד, עד לתקופה בה מתרחש סיפורינו. מאז נשאר אריק צייד חזק וצמא דם, אך גם בעל נפש עדינה ופגיעה.

פרק 2:

צרות בסירה והשלכותיהן

אנו חוזרים אל אותו בוקר רועש, בו דוגלס מניח כמה אבנים אדמדמות על “דלפק” הדגגוניה ואריק המוכר מושיט לו דג טונה גדול. כעבור כמה דקות דוגלס ופרד משרתו הנאמן כבר מפרקים את דג הטונה לחתיכות ולועסים מלוא הפה.

העסקים הקטנים בשדרת הכרם מתנהלים כרגיל, עד שמגיע אחר הצהריים.

ג׳ורג׳ ואלכסנדר, זוג חתולים שעסקו בניווט סירות באגם ובים של שדרת הכרם,

חתרו להם בנחת בדרך להעביר קבוצה קטנה של תושבים מהצד המזרחי של הים אל הצד המערבי. הים לא היה רועש והשיט קצר, אך כשהגיעו ג׳ורג׳ ואלכסנדר אל ה״נמל״ שבו הייתה אמורה לחכות להם הקבוצה, הם הופתעו מאוד לגלות, במקום קבוצה של שבעה-שמונה חתולים שמחכים להם, ארבעה אנשים ואישה אחת, חמושים בכלי נשק שאותו לא ראו מעולם, כלי שמאוחר יותר נודע בשם ״הרובה״.

 האיש הקרוב ביותר לגדה שלבש חולצה כתומה חייך אליהם בשחצנות, שעה שהביטו בתדהמה ברובה ובאנשים. אלכסנדר ניעור מההלם ואותת לג׳ורג׳: ׳עלינו לחזור אל הצד המערבי וליידע את כולם. בכל מקרה אסור להישאר פה.׳ ג’ורג’ הנהן ועל פניו הבעת דאגה שעה שהושיט את כפתו אל המשוט שלו והחל לחתור לכיוון השני. אך עוד לפני שהם הספיקו לסובב את הסירה, האיש עם החולצה הכתומה הרים את רובהו וירה לכיוונם. החתולים הבינו שכל טוב לא יבוא אם הירייה תפגע בהם, ובעזרת יכולות חתוליות יוצאות דופן ואינסטינקטים חדים במיוחד, הצליחו החתולים להישאר בחיים והתכוונו להסתלק מהמקום מהר ככל האפשר, אבל קול קר כקרח מאחוריהם כמו הקפיא אותם וגרם להם להסתובב אט אט לאחור: “קחו אותנו אל הגדה האחרת,” אמר האיש שירה ברובה, “או שתטעמו את טעם המוות.” אלכסנדר וג’ורג’ הבינו את רצונו של האיש, ולא העלו בדעתם לפעול אחרת…

האנשים עלו בזהירות על הסירה, מאיימים בנשקיהם על החתולים המבועתים אשר התכווצו בפינה בפחד עצום. כאשר עלו כל האנשים על הסירה והתיישבו להם בנינוחות, החווה בידו האיש בחולצה הכתומה לכיוונם של אלכסנדר וג׳ורג׳, ואז לכיוון המשוטים. ג׳ורג׳ ואלכסנדר הבינו, אבל גמלו בליבם תוכנית: הם לא ישיטו את הסירה לשדרת הכרם כמו שרצו האנשים, אלא יעצרו באמצע הדרך, רחוק מהגדה, ואז יחתכו חור בסירה. בזמן שהאנשים ינסו שלא לטבוע, הם יוציאו את המטען הסודי שבבטן הסירה, שמכיל מצופים וזיקוקי הצלה, שרק הם וחתולי הכפר יודעים עליו, וישחו אל שדרת הכרם ללא הסירה. אמנם זה יהיה מאוד לא נעים ואף מסוכן, חשבו ג׳ורג׳ ואלכסנדר בדאגה, אבל זה שווה את המחיר. אף בן אדם לא נכנס לשדרת הכרם מאז אותה מלחמה גדולה, והם לא עומדים להיות האחראיים לכך שהשיא הזה יישבר. היו להם מספיק סיבות לא לבטוח באנשים, ואלו שיושבים עכשיו בנחת בסירה בהחלט לא יוצאים מן הכלל הזה.

בהתחלה התוכנית שלהם הצליחה. הם חתכו חור בסירה, שלפו את המטען הסודי והחלו לשחות אל החוף. אבל בני האדם שניסו לא לטבוע במים השוצפים לא היו טיפשים כל כך, ככל הנראה, והצליחו לתקן במהירות את החור שבסירה. אחרי שכולם עלו בחזרה אל הסיפון, הם החלו להוציא במהירות את המים שמילאו את הסירה, ולאחר עשר דקות הם כבר היו בדרך אל החוף של הגדה השנייה, וכמובן גם של שדרת הכרם.

בליבם של האנשים נגמלה ההחלטה-

שדרת הכרם תשוב להיות בבעלותם של בני האדם.

הלילה כבר החל לרדת כשג׳ורג׳ ואלכסנדר הגיעו לחוף ודרכו על אדמה מוצקה. הם לא התמהמהו בללקק את עצמם ומיהרו אל כיכר הכפר, שם היה תלוי ״הפעמון הגדול״. בכל פעם שאחד מהתושבים רצה להודיע הודעה, לבשר בשורה או לבקש עזרה, הוא הלך לכיכר וצלצל ב״פעמון הגדול״. התושבים היו שומעים את הצלצול ומזדרזים להגיע לכיכר הכפר, וכך הם היו מתכנסים יחד.

ג׳ורג׳ ואלכסנדר הגיעו לכיכר וצלצלו במהירות בפעמון. התושבים נחפזו להגיע במהירות לכיכר, ועד מהרה כולם הגיעו. אלכסנדר מיהר להסב את תשומת ליבם לפסלון קטן בצורת איש שהחזיק ג׳ורג׳ בפיו, ואז החווה בראשו לכיוון הכללי של הים. אחרי זה עשה כמה תנועות בכפותיו הקדמיות שהבהירו שהאיש או האנשים מתקרבים אליהם, ושצריך למהר.

התושבים הבינו, אבל לא נכנסו לפאניקה. החזקים והאמיצים שבבוגרים נעמדו בשורה, מוכנים להיאבק. גם כמה חתולות נעמדו בשורה. רפי- בנו המאומץ של אריק, שהיה אז קטן מדי מכדי להצטרף, ניסה גם הוא להצטרף לקבוצה אבל אריק חסם אותו בגופו ונענע בראשו. רפי הבין את הרמז, ובכל זאת ניסה להיאבק, אבל אריק נהם בעדינות ורפי השתתק. אריק הביט ברפי המדדה בדכדוך אל שאר הצעירים האחרים, ואז הכה בו זיכרון שבו הוא היה בדיוק ככה, רוצה להצטרף אל הגדולים, ואביו החוסם אותו. הוא נזכר במה שקרה אחר כך וזכר את רצון הנקמה שהיה לו לאחר מות אביו. לכן, בלי לחשוב פעמיים, הוא מיהר אל אריק והחווה בראשו אל קבוצת הבוגרים. רפי לא חיכה שיגידו לו שוב, ומיהר להצטרף אליהם במבט קורן.

שאר הצעירים, הזקנים והחלשים יותר נכנסו לבתים ומיהרו לאסוף ביצים, כדי שיוכלו להמטיר אותם על בני האדם מלמעלה.

כעת הסתדרו הנאבקים במבנה: אריק ושאר חברי העבר של ״המחתרת החתולית״ נעמדו בראש, מקובצים יחדיו. אחריהם התפזרו החתולות וחלק מהחתולים החזקים.

לבסוף נעמדו בחצי מעגל רפי וכל מי שנשאר. כל חבורת הנאבקים התקבצה לה על קבוצה קטנה של גבעות, מוכנה להתחיל שוב הכל מחדש.

החשכה באותו הלילה הייתה קודרת יותר מבלילות אחרים, כאילו גם השמיים יודעים שבצפון ישראל, בכפר שדרת הכרם, עומדת להתחיל מלחמה גורלית על השליטה בכפר בין חתולים ובני אדם.

אותה חשכה גם העיקה על החתולים שנעמדו על קבוצת הגבעות, שם בשדרת הכרם, וכל עצב בגופם דרוך ומתוח, מתכוננים לקרב…

וזה האחרון לא איחר לבוא:

כעבור כמה דקות נשמע ׳בום׳ רועם ועשן רב החל להתפשט, ובעקבותיו החלו לצוץ באופק הים אנשים רבים בתוך סירות, שהתקדמו במהירות לעבר החוף.

כשהסירות הראשונות כבר הגיעו לחוף, שלפו האנשים את רוביהם וטיפסו החוצה מהסירות. עברו כמה רגעים עד שהבחינו בחתולים המשקיפים עליהם ממרום הגבעות, ואז ירו כמה יריות אזהרה והתחילו להתקדם אל הגבעות כשעוד אנשים צצים מאחוריהם.

המלחמה החלה…

פרק 3:

לקרב!

רפי הביט בתדהמה בהמוני האנשים שהתאספו מסביב לגבעות והחלו לטפס עליהן. הוא תמיד חשב שבשדרת הכרם יש כמות תושבים רבה מאוד, אך הכמות הזאת התגמדה לעומת כל האנשים שטיפסו על הגבעות עכשיו. אף כי הוא לא ידע כמה אנשים יש בעולם, הוא האמין שכולם נמצאים עכשיו ממש לנגד עיניו.

בעודו שקוע במחשבות, החתולים שסביבו החלו להתכונן לקרב. הם ידעו שזה הולך להיות קרב קשוח, ורבים מהם אולי לא יחזרו בחיים, אבל הם היו מוכנים להקריב את חייהם כדי ששדרת הכרם תחזור להיות מקום בלעדי לחתולים, ששוררים בו שלווה ושקט.

בינתיים, חלק מהאנשים כבר היו קרובים לפסגת הגבעות, והחתולים ידעו שזה הזמן לפעול- ברגע אחד זינקו כמה חתולים מכל פסגה וכל אחד נחת על ראשו של אדם מבועת אחר. הם הסתירו להם את הדרך ושרטו את פניהם, ואז פנו לנשוך את צווארם, אבל האנשים הצליחו לחבוט אותם מעליהם וניסו להמשיך לטפס.

החתולים תקפו בתורות: כל פעם קבוצה אחרת זינקה וניסתה להפיל את האנשים, והראשון שהצליח בכך הוא מי אם לא רפי הקטן. האנשים זלזלו בכוחו וניסו להעיף אותו רק בחבטה קלה, אבל הוא היה זריז מדי בשבילם וקיפץ כה וכה על ראשם. לבסוף הכה בכפתו את אחד האנשים בעינו, והאיש עזב בבהלה ובכאב את אחיזתו  והחל להתגלגל במורד הגבעה. רפי קיפץ הצידה בדיוק בזמן וטיפס בחזרה לפסגה.

בעוד שאר החתולים הלוחמים טופחים על ראשו הקטן של רפי באהדה ומסמנים לו שהוא פעל בחוכמה, כמה מאנשים שנשארו מתחת לגבעות עוזרים לאיש שנפל לקום על רגליו באיטיות. האיש שנפל, רוהאן שמו, לוחץ בעדינות על עפעפה של עינו בזעם קר וידו הפנויה נקמצת לאגרוף כעוס. “אמנם המעטתי בערכו הפעם,” הוא חושב בכעס, “אך לא זה לא יקרה שוב, והוא יבוא על עונשו.” הוא מתחיל לטפס בחזרה על הגבעה, ממצמץ בעינו הפגועה, ותומך באיש לידו שמחליק קצת מטה.

רפי מביט מלמעלה בקבוצת האנשים המטפסים, ופתאום צץ במוחו רעיון. הוא ממהר אל אחד החתולים הגדולים (אריק היה בגבעה אחרת ובעט ברגלו האחורית בכמה אנשים) ומסמן לו בכפתו לכיוון כלשהו בכפר ואז חוזר ומצביע על שאר החתולים, ועושה עוד כמה תנועות משמעותן הייתה: “לזרוק”, “אבן” ו- “אנשים” החתול החום עבה השיער מבין את מבוקשו של רפי ובינו לבין עצמו הוא תוהה מי היו הוריו של רפי, מהם ירש את פיקחותו הרבה. כעבור כמה דקות יוצאת תוכניתו של רפי לפעולה:

כמות נכבדת של חתולים ממהרת במורד הגבעות (מהצד השני, שבו לא עורבים בני

האדם) לכיוון הכפר, ובעזרת שיתוף פעולה והרבה כוח הם מצליחים להכניס לפעולה

את אחת הבליסטראות הישנות מהמלחמה הקודמת, בהן השתמשו בני האדם כדי

למוטט את מקומות המסתור של החתולים. לאחר מכן הם קוראים לכל החתולים

והחתולות שנשארו בבתים ומורים להם לאסוף אבנים וביצים ולשים אותם בתוך

הבליסטרה. כאשר הבליסטרה כבר מלאה עד גדותיה באבנים, סלעים וביצים,

מאותתים החתולים שבכפר לרפי שנמצא על הגבעה שהבליסטרה מוכנה. רפי ממהר

לכוון את החתולים שעל הגבעות לתוך מקום מסתור קטן שדמה למערה, אשר נמצא

בתוך אחת הגבעות. כשכולם נמצאים בפנים, רפי מרים את כפתו באוויר ומהנהן

לכיוון החתולים שליד הבליסטרה. אם החתול החום עבה השיער היה מדבר בשפת בני האדם, מה שהוא קרא עכשיו היה:

״אש!!״

האבן טסה במהירות מהירה במיוחד יחסית לאותה תקופה והאנשים לא האמינו למראה עיניהם. מרוב פחד להיפגע מהסלעים והביצים שהועפו לעברם, האנשים שכחו שהם נמצאים באמצע טיפוס על גבעה ומיהרו לשחרר את אחיזתם ולנסות לנוס על נפשם, מה שגרם להרבה אנשים שנערמו אחד השני בתחתית כל גבעה, ולכמה אנשים שהיו אמנם חכמים מספיק כדי לא לשחרר את אחיזתם אך לא חכמים מספיק כדי לנסות למצוא דרך מילוט ממטח הסלעים והביצים. לאחר שאחרון הסלעים פגע בקרקע, יצאו החתולים ממאורתם המוגנת והריעו ביללות שמחות. האנשים הפגועים והעצבניים הרימו עיניים זועפות ומבט כעוס אל עבר החתולים המריעים, ואז צנחו בחזרה אל הקרקע, עצבניים עוד יותר. הם לא הבינו כיצד הערימו עליהם החתולים, שלפי תפיסתם היו טיפשים גמורים שאינם מסוגלים לעשות מאומה מלבד לאכול ולישון.

בעוד החתולים המאושרים יורדים בזריזות מהגבעה, איש אחד קם במאמץ מן הקרקע וניגב ממכנסיו הדהויים עפר וקליפות ביצים מעורבבות בחלמון צהבהב.

רוהאן ירה אל החתולים מבט של שנאה והרים את רובהו מן הקרקע. הוא כיוון היטב, והחתולים היו שקועים מדי בשמחה שלהם ולא שמו לב אליו. רוהאן לחץ על ההדק- נשמע רעש חזק של ירייה, וכדור קטן של רובה נורה במהירות עצומה לכיוונו של רפי. רפי הסב את מבטו בחרדה לכיוונו של רוהאן בדיוק כשהכדור פגע במטרה. נשמע קול פקיעה מטריד וחבטה קלה כשהגוף הקטן פגע בקרקע, ואז שקט…

פרק 4:

דרך מילוט

רפי מצמץ בעייפות וניסה להתמקד במה שראה במטושטש לפניו. כאב  חזק ניקר

במצחו. הוא ראה במעורפל משהו בוהק ומתכתי, קלוע כמו צמה. הייתה זאת

שרשרת ברזל. רפי היה כבול. לאחר כמה דקות של שהייה בדממה, התעמם

לכמה רגעים הכאב הצורב במצחו של רפי והוא החל להתבונן סביבו.

הוא היה כבול בכוח לשרשראות המתכת החזקות שחיברו אותו אל קיר אבן קר

ואל ריצפת בטון קשה, וסביבו היו עוד קירות אבן ועוד רצפת בטון. את התקרה

הוא לא  הצליח לראות. היה חשוך מדי והוא עוד היה מעורפל ומטושטש. לאחר

כמה  רגעים  רפי שם לב להרגשה משונה על פרוותו, מלבד ההרגשה המצמררת

של השרשראות הקרות: הוא הרגיש כאילו נוזל כלשהו נזל עליו לפני זמן מה, ועד

שהוא התעורר הספיק הנוזל להתקשות על הפרווה ולהידבק אליה. רפי התבונן

בפרווה שעל רגליו הקדמיות והבחין בנוזל שנדבק אליה: נוזל אדום כהה,

צמיגי. דם.

חרררררר… חרררררר… נמנמנממ…

קולות מרגיעים של חרחור ומלמולים עדינים עלו מעבר לקיר.

רפי הבין שהגיע הלילה ושמישהו שקרוב לקיר מעברו השני החל להירדם.

הוא ניסה לפענח האם זה חתול, בן אדם או יצור משונה אחר, אבל הוא לא הכיר עוד יצורים שמחרחרים וממלמלים תוך כדי שינה. הוא החליט שגם לו כדאי לנסות להירדם כי בשינה לא מרגישים רעב, צמא או כאב, ושתי הראשונות החלו להתווסף

אל הכאב שקדח כבר במצחו ולאט לאט גם בגפיו הלפותים בשרשראות בחוזקה.

בעוד הוא מנסה להקנות לעצמו תנוחה נוחה ככל האפשר, שם על הרצפה הקרה בין השרשראות הכבדות בחדרון המחניק, הרהר רפי בראשו:

איפה אני? מדוע הגעתי לכאן, ומניין? הוא תר אחר זיכרון עמום, אבל ככל שהעמיק בניסיון להגיע לתשובה לכל השאלות הללו, העמיק הכאב במצחו עד שהפך לבלתי נסבל ממש, צורב ומפלח. רפי פלט יללת אומללות וגניחה של כאב,

והחליט סופית שזה הזמן שלו לעצום את עיניו. הוא התהפך לצד השני (עד כמה שהיה יכול, במצבו) ונרדם כעבור דקות אחדות.

בחלומו הוא מתהלך על גבעה שטופת שמש בשדרת הכרם, מביט אל העצים והבתים החביבים ורוח קלילה מנשבת עליו. מסתכל סביב ומחפש את שאר החתולים, אבל הם לא שם. הוא בדיוק מתכוון לצעוד לכיוון הבית הקרוב אליו ולראות אם אולי החתולים ישנים, אבל פתאום חשכה יורדת, השמש נעלמת ובמקומה מופיע רוהאן ובקול צווחני ומהדהד אומר לו שהוא אבוד. ״הם לא יהיו שם,

גם אם תחפש שנים על גבי שנים! הם אינם, אני חיסלתי אותם, והכול בזכותך!״

הוא קורא ומצחקק ברוע, ורפי קופץ ממקומו בבהלה. רוהאן ממשיך לצחקק ולהטיח

ברפי האשמות. בחלום המלחמה התחילה אחרת, אריק לא נתן

לרפי להשתתף בקרב אלא פקד עליו להישאר בדגוגניה ואם יהיה צורך: לברוח. אבל

רפי לא עשה זאת והרס לחתולים את כל הקרב. בחלום רפי כאילו יודע את כל זה

ובכל זאת לוקחת לו שנייה להבין על מה רוהאן מדבר. הוא מגמגם בחשש (בשפת

בני האדם): ״זו- זו לא הייתה אשמתי… הם- האנשים- אני לא רציתי שזה יקרה!״

את המילים האחרונות הוא צועק, זועק, בקול אומלל ומעונה שמבטא צער רב, אבל

רוהאן ממשיך לצחוק בקול והחלום משתנה. רוהאן נעלם, הרקע הופך לצוק גבוה

והירח שב אל השמיים.

רפי מביט לרגע בנוף של חוף עזוב ושומם, ואז הוא כבר בחצי הדרך של נפילה ארוכה ארוכה…

הוא אפילו לא מנסה לקרוא לעזרה, פשוט מניח לעצמו

ליפול…

וליפול…

וליפול…