מוזיקת שנות השישים

שיעור 1, 08/03/2015

הסיקסטיז ע”פ מל מתחיל בשלהי 1963, כשדילן כתב את The Times They Are a Changin’.

משהו מעניין בנוגע לשיר הספציפי הזה (שיחזור כחוט השני לאורך הקורס): הוא בשלושה רבעים (ואלס), בעוד רוב המוסיקה של שנות השישים היא בארבעה רבעים.

למה חלק מהלהקות הצליחו בגדול (דוגמת החיפושיות), בעוד להקות אחרות היו בדרך (אפילו הקליטו אולי שיר אחד), אבל אף אחד לא זוכר אתם? מה עושה הצלחה?

מה נשאר משנות השישים מעבר למוסיקה? אין למל תשובה חותכת לזה. האם המנטרה של הסיקסטיז נשארה? Do people still believe in peace, love and understanding? מה נשאר מה-Woodstock nation?

לפי מל, ההתגלמות של הסיקסטיז בימינו אנו – במקום וודסטוק יש ויקיפדיה, שהמציא את זה ג’ימי ויילס.

היום נדבר קצת על בוב דילן, folk protest, נעשה מעין דילן meets the Beatles.

בשביל מל, וודסטוק (17.8.69) זה סיום הסיקסטיז, ולא סוף דצמבר 1969.

בשביל מל, מוסיקת סיקסטיז זה שני הקרחונים האלה שנפגשים – רוק (או אפילו רוק’נרול) ושירי מחאה.

המפגש הגדול זה באמת דילן, ואח”כ ב-64 דילן והחיפושיות.

דילן, כשהוא היה תיכוניסט (הוא גדל במינסוטה ועבר לניו-יורק כי הוא רצה לסעוד את וודי גאת’רי שהיה על ערש דווי), היה כמו כולם – כמו סיימון וגרפונקל והחיפושיות וכו’, והוא ניגן רוקנ’רול. כשהוא עבר לניו-יורק, הוא החליט להצטרף ל-folk and protest movement, ובעצם הפך למוביל שלה. השירים של וודי גאת’רי – הוא כתב אותם. כמובן שזה שקר, כי הוא גנב אותם, אבל הוא שם את שמו עליהם. דילן עשה את אותו הדבר.

באיזשהו שלב, הביטלס – בין יתר הדברים שהם חידשו – התחילו לכתוב את השירים בעצמם. למה? פול מקארטני אומר שהם התחילו כלהקת קאבר, וכשהם חזרו לאנגליה הם חיממו כל מיני אחרים, ומקארטני מספר באיזה ראיון שהם לפעמים היו שרים שירים של מי שאח”כ הם חיממו, אז הם התחילו לכתוב שירים משלהם.

(סיפור צדדי: יש סיפור שהביטלס התמימים אף פעם לא עישנו ג’וינט עד שדילן נתן להם ג’וינט אחרי שהוא שמע את I wanna hold your hand. זה, כמובן, סיפור…)

אפריל, 1964, הביטלס כבר התחילו לכבוש את אנגליה. יש להם להיט בשלהי 62, Love love me do, וב-63 כבר עוד. באמריקה, אחרי שהופיעו בסאליבן show, כולם מכירים את הביטלס. ב-4.4.64, בבילבורד החמישה הראשונים הם כולם בביצוע הביטלס. מי לא שורד? אלביס פרסלי, פט בון, סינטרה. כולם יורדים עם העלייה המטאורית של הביטלס.

אחרי דילן, הם כן התחילו לכתוב טיפה שירים עם תוכן ממשי. אבל הרוב היו שירים כיפיים ו”שטותיים”, שכיף לשיר, לא בהכרח עם משמעות רבה מידי. סה”כ, רוב השירים שלהם על כלום.

Can’t buy me love – שיר שמבוסס על בלוז.

אנחנו נלמד בקורס הזה על מספר שירי ביטלס שאומרים משהו. She’s leaving home הוא אחד מהם.

אז אחד הדברים שהחיפושיות החלו בה זה לכתוב אתה מילים של עצמם, מהמפגש עם folk music.

מה עוד יש לנו במפגש הזה, בין השירים של ה-folk music לבין החיפושיות והשירים שבאו אחריהם?

ב-1960, עד 64 בערך, היו הרבה מאוד להקות גם של folk music. היה פיטר, פול ומרי, למשל. פיטר, פול ומרי – ששרו הכי יפה את השירים של דילן – מסתבר שאלברט גרוסמן היה המפיק גם שלהם וגם של דילן. גרוסמן ליהק את פיטר, פול ומרי – הם לא הכירו קודם!

בין יתר הנגנים, ואנחנו נדבר עליהם הרבה בקורס, זה פול סיימון וארט גרפונקל, שבשנת 1964 חותמים על חוזה עם Capital Records, וב-64 הוציאו תקליט ראשון אמיתי שלהם שנקרא Wednesday morning, 3 am. זה כולל שירי גוספל ופולק שפול סיימון כתב, שירי כריסטמס וג’יזס וכו’, שום דבר על יהדות (אע”פ שפול סיימון יהודי, הוא לא אהב לשיר על יהדות).

בתקליטים, החלק החיצוני הוא היותר איכותי מבחינת איכות המוסיקה. ודווקא בצד השני של התקליט, בסוף התקליט (בחלק הפנימי, שבו האיכות לא טובה באותה מידה), יש שיר שפול סיימון כתב, Sound of Silence. (פול סיימון, בניו יורק בשנות ה50, כשהם היו בתיכון, היה להם hit song – hey, school girl.)

תחילת 1965, פול סיימון כבר מפורסם מאוד, דילן מתייבש לו באנגליה. ודילן כותב שיר מדהים, על בן אדם שהוא מאוד עייף והוזה (וכמובן שהרבה יגידו שזה על אדם שעל סמים). באותו הזמן שדילן הקליט את השיר, בסגנון הדילני שלו, ה-Byrds מקליטים את אותו השיר. הם כבר מקליטים את השיר בסגנון אחר, עם קצב, עם טמבורין, עם כלים – זה נשמע אחר.

כשמל התחיל לתת את הקורס, הוא הלך לשמוע את השיר בביצוע של דילן, והוא מצא משהו אחד – שזה הרבה יותר טוב מהגרסה של ה-Byrds. מה אנחנו שומעים בגרסא דילן? גיטרה אקוסטית ובס. והוא עצמו שר את השיר עם קול “מלוכלך” (אי אפשר לסכם את החיקויים של מל לדילן, לצערי J). אחד הדברים שמל למד, זה שכשאתה חוזר ומסתכל על דברים אחרי 50 שנים, אתה מגלה לפעמים שטעית. הגרסא שכולם אוהבים, של ה-Byrds, היא לא נאמנה לשיר.

לפי הסיפור, קארם רוסה(????), שהיה מפיק שחור גדול בשנות ה-60, והוא הפיק את דילן בשנות ה-60, והוא נכח בהקלטה של ה-Byrds ולא הבין WTF. הוא חוזר הביתה ומבין מה לעשות.

עכשיו, בשנות ה-60 לעומת היום, לזמרים שבקושי כתבו את החומר שלהם, כשהזמינו אותם לעשות תקליטים, לא היה להם המון say בעניין. פול נמצא באנגליה באותה תקופה, והוא מקבל טלפון שאומר לו שהוא צריך לחזור לאמריקה כי Sound of Silence במקום 1 ברשימת הלהיטים. מה המפיק עשה? הוא לקח את הטראק המקורי של השיר, עם הגיטרה וההרמוניות, והוא לא נגע בבית הראשון. בבית השני הוא מוסיף – גיטרות חשמליות, גיטרת בס ותופים. ובזכות הדבר הזה, השיר הופך להיות במקום ה-1 ברשימת הלהיטים. השיר הזה, בשתי הגרסאות, זה שני הקרחונים שנפגשים זה עם זה. If you didn’t rock at 64-65, פשוט לא שמעו אותך.

כל הקריירה של סיימון וגרפונקל, הם שרו את השיר הזה עם גיטרה וגג עם בס. הם ניגנו אותו כמו שהם כתבו אותו. וזו הייתה דילמה – האם לעשות את האני האמיתי שלך, או להיות עם הזרם ולהגיע לתהילה עולמית?

שיעור 2, 15/03/2015

היום יהיה השיעור הראשון מתוך שניים בנושא מוסיקת שנות השישים בישראל.

מנכ”ל משרד החינוך, ד”ר חנוך רינות: “היגררות זו של המוני בני נוער אחרי אליליהם מוכיחה כי קיים חלל בנפש הצעיר ושיממון ביומו ובערכיו .אין כאן וויה מוסיקלית או אמנותית, אלא מפגן חושני המעורר רגשי תוקפנות רוויים גירויים מיניים.”

הביטלס אף פעם לא הופיעו בארץ.

הייתה ועדה במשרד התרות שקבעה מי יכול להופיע בארץ ומי לא. אותה ועדה הייתה אחראית אם לאשר לאמרגנים להביא אומן או לא, והם לא אישרו לביטלס.

זו הגרסא הרשמית.

בין אם הסיבה היא מאבק בין ארמגנים ובין אם הדאגה לבני הנוער בישראל, הביטלס לא הופיעו בישראל.

זה היה 65. האירוע הזה נותן לנו נקודת השקפה על מה שהיה כאן בשנות השישים.

אבל בואו נתחיל קצת יותר מוקדם: 1960-1967 (בשיעור זה) (בשיעור הבא: 1967-973)

מדינה יחסית צעירה. נראה את הקונפליקט בין “תרבות ההתיישבות” ל”תרבות העולם”, מיעוטים שאינם חשים בנוח בלהטו של “כור ההיתוך”, השפעות תרבותיות זרות ושינויים פוליטיים וגיאו-פוליטיים בישראל של שנות השישים, התפתחות תרבות הרוק הישראלי כאנטי-תזה ללהקות הצבאיות.

מדינת ישראל בת 12 שנה, מדינה שהתמודדה עם גלי עלייה גדולים. קברניטי המדינה ראו לנכון ליצור “ישראלי חדש”, דמות שתהיה ה”ישראלי החדש, הישראלי הלוחם” – שתהיה שונה משמעותית מהטיפוס הגלותי שהיה נהוג לזהות איתו את היהודים. 12 שנה לאחר מלחמת העצמאות, 1949-1959 תקופת הצנע – תקופה שבה הייתה הקצבה של כמה אוכל מגיע לנפש. כל משפחה הייתה מקבלת אלבום בולים שאיתו היא הייתה קונה בסופר. זה כמובן עורר את השוק השחור של ניסיון לרכוש מזון בצורה שעוקפת את ההגבלות. בקיצור, ישראל הייתה במצוקה כלכלית לא קטנה. חלק מהניסיון לשלוט בהמונים ולפתח את המדינה לכיוון אותו הם רצו לפתח את המדינה, הייתה לנסות לייצר ישראלי חדש שמתגייס לטובת הכלל ולא לטובת עצמו.

בחירות, 1961.

לשים לב לנושאים בסיסיים בשירים:

1. האם התרבות מבוזרת או נשלטת באופן מרכזי?
2. איזו אג’נדה רוצים קברניטי המדינה לקדם באמצעות השליטה באמצעי המדיה?
3. מהו, לדעתכם, סוג המוזיקה המושמע בערוצי המדיה המרכזיים?
4. מהם הנושאים העיקריים המופיעים בשירים? (אהבת הארץ וכו’)
5. אילו כלים מוזיקליים נפוצים בשימוש? (כלים שאפשר לקחת ולנגן איתם מסביב למדורה – גיטרה, אקורדיון, חליל, דרבוקה וכו’)

בתקופה זו אין ערוצי טלוויזיה (הערוץ הראשון הוקם רק אחרי מלחמת ששת הימים), יש ברדיו את רשת א’ ורשת ב’ הוקמה ב-1960.

התרבות היא תרבות שנשלטת ע”י המדינה. שרים על הצ’יזבט מסביב למדורה עם האקורדיון והדרבוקה.

להיות חבר בלהקה צבאית בזמנו הייתה מקפצה להיות אומן משפיע בישראל. ועדיין, השירים היו שירים שקידמו את ההתיישבות, את החלוציות, את התמסרות למדינה ולצבא.

שירים שאפשר לשיר בשירה בציבור, שאפשר לרקוד הורה למנגינתם.

שירים שמדברים על האחדות, על האחווה, על כולם ביחד.

זה לא שהפוליטיקאים לא המשיכו לפעול מאחורי הקלעים.

בשנת 1960 השיר “סתם יום של חול” עורר סערה, ועלו טענות כי הוא “מעודד בטלה”.

זה ממש היה שיר חתרני בתקופה. את השיר הלחין שמעון ישראלי, שהיה singer-songwriter – מה שכבר היה פורץ דרך באותה תקופה, שמישהו שר את השירים שהוא עצמו כתב.

למה זה נאסר לשידור ברדיו בישראל? כי זה סתם יום של חול – זה לא יום שבו אתה עובד למען המדינה, ומקדם את מטרות המדינה, ולכן זה יום חתרני. מה זה סתם יום של חול? כל יום צריך להיות יום שבו המדינה מתקדמת צעד אחד קדימה.

הממסד הישראלי מ קדם תרבות ישראלית חדשה, שונה, שתאחד את העם. ארץ ישראל ששרים על תהילת הצבא, האדמה, ההתיישבות. שירה בציבור שמרימה את המורל.

ההשפעות המוסיקליות היו של נעימות רוסיות, שנסונים צרפתיים.

כלי הנגינה שהיו באותן שנים: אקורדיון, דרבוקה, גיטרה, חליל.

הרעות.

השירה היא שירה על העם, המדינה, ההתיישבות, החלוציות.

מדברים פה על אדמה מקודשת בדם בין אדם לבין אהבת המדינה.

זה לא רק בלהקות הצבאיות, אלא גם ביוצאי הלהקות הצבאיות. למשל, התרנגולים. התרנגולים היו ממש המשך ישיר ללהקה צבאית… זה שהם השתחררו מצהל לא אומר שהם לא מגויסים עדיין לרעיון של הצבא והחלוציות.

היו גם שירים שהתייחסו להוויה, לחבר’ה. שיר השכונה.

השירה היא מאוד מליצית, מאוד פיוטית.

האם נתנו לשירים מחו”ל להיות מושמעים בישראל? לשירים מסוימים נתנו להישמע, לאחרים קצת פחות. אמרנו קודם – מנגינות רוסיות, שירים צרפתיים, ספרדיים וכו’ נתנו להישמע. למוסיקה מבריטניה וארה”ב – פחות נתנו להישמע.

אריק איינשטיין ילווה אותנו לאורך השיעור J פשוט כי הוא היה חלק מכל אחת מהתחנות התרבותיות הללו. התחיל בלהקת הנח”ל, המשיך לקצת קריירת סולו, ואז לשלישיית גשר הירקון.

סרנדה (שלישיית גשר הירקון). הסגנון הוא עדיין סגנון אום-פה-פה מבחינה מוסיקלית, לא משהו חדשני. זה יחסית שנסון צרפתי באופיו. מה שחדשני זה שהם פתאום שרים על אהבה.

אח איזה יום יפה (שלישיית גשר הירקון). אנחנו רואים שינוי. הם פתאום לא שרים על החברה, על התיישבות, על חלוציות, על החברה – הם שרים על זה שטוב להם על הלב. ועדיין, מדובר במשהו יחסית אנכרוניסטי – זה הרי היה מבחינת שנים במקביל לביטלס!

רגע, אלה שנות השישים בישראל?

לא לגמרי. זה היה הניסיון של הממסד להוביל קו מנחה. אבל כמו כל ניסיון כפוי כזה, יש לו הצלחה מוגבלת. התחילה סצנת רוק מחתרתית יחסית בישראל. בשנת 1963 התחילו לקום “להקות קצב” (ככה קראו לזה, לא רוק). החלוץ בנושא היה בצלאל יונגרייז (הו ילדונת). זה מאוד עדכני לאותם ימים בעולם המערבי, אבל לא נתנו לשירים האלה להיכנס לתחנות הרדיו. זה היה מקוצה, מכיוון שזה היה מוסיקה כמו שראינו בציטוטים בהתחלה, “מעוררת יצרים” – וזה לא מה שהמדינה צריכה.

איפה כן אפשר היה לשמוע מוסיקה שאיננה שירי להקות צבאיות ושירי ארץ-ישראל? תחנות זרות ברדיו (קפריסין, ירדן, רדיו רמאללה, קצת BBC). אפשר היה להשיג תקליטים? כן, אבל לא היה קל בכלל, כי הרשויות לא תמכו בזה שמישהו ייבא תקליטים כאלה. כל בן נוער שהיה לו אבא ימאי או שעבד באל-על, קיבל ערימת תקליטים מחו”ל… ביטלס, אלביס, פול אנקה.

מי היו אלה שניסו לפתוח את עצמם למוסיקה מחוץ לישראל? תלמידי תיכון, סטודנטים באוניברסיטה.

ב-1964, פתחו את אוניברסיטת תל אביב. בכל העולם התחילו מהפכות סטודנטים – בפריז, בארה”ב. בישראל, הסטודנטים היו יחסית רגועים… כולם היו יוצאי צבא, הם כולם גדלו על תרבות שירי ארץ ישראל, והם לא היו חתרניים במיוחד. והממסד המשיך לנסות ולאכוף תרבות שבה הוא תומך. מדובר על ניסיון להוביל כיוון תרבותי מסוים.

יומני כרמל – לפני כל סרט, אנשים היו מקפידים לבוא לפני הסרט, וזה היה המקור של אנשים לחדשות. אחת לשבוע היו מגיעים לפני הסרט לראות חדשות ופרסומות, לראות מה קורה בעולם, בארץ. אותם יומני כרמל ניסו גם לקדם את האג’נדה התרבותית של השלטון.

קונפליקט תרבותי: תנועות נוער מול החברה הסלונית. מה זה החברה הסלונית? המעמד הבינוני, הבורגנים, שהיו משיגים תקליטים ממקורות שונים, שמים פטיפון בסלון ומאזינים. זה נחשב נגד התנועה המקומית, תנועות הנוער, שמי שלא הלך אליהן חלילה יילך למסיבות סלונים (או חס ושלום לדיסקוטקים).

בכל זאת, לחלק מהמוסיקאים כן הרשו להגיע. לואי אמסטרונג בהיכל התרבות. פרנק סינטרה.

לביטלס, לעומת זאת, לא הרשו להגיע, כי הביטלס עוררו סערות חושים, עוררו רגשות. לכן, הרשו לאלה ששרים ג’ז, שירים קלים יותר, לבוא. בכתבה אפילו אומרים ש”הקהל התלהב אך לא התפרע“.

זה היה המחסום המרכזי בפני הציבור. ערוצי המדיה היו חסומים בפני השפעה חיצונית. היה קשה מאוד לשמוע דברים שונים.

התחילו, למעשה, טיפין-טיפין, תסיסה חברתית, מחאה שקטה בינתיים, כנגד הממסד, על כך שכופים כיוון תרבותי אחד ויחיד על כולם. על כך שלא נותנים מקום לשונות תרבותית לבטא את עצמם מוסיקלית ותרבותית. שיר אחד, ממחזמר שיצא ב-1964, קצת מבטא את זה – קזבלן (הסרט משנות ה-70, אבל המחזמר מ-1964). כבוד (קזבלן). בשירים וריקודים מבטאים את תחילת הפעפוע החברתי. ההרגשה של אוכלוסיות מסוימות, ששמו באזורים גיאוגרפיים מסוימים בארץ, שההוויה התרבותית שנשמעת בקול רם בחוץ היא לא בהכרח ההוויה התרבותית שלהם. כל הדברים האלה, לא היה להם פתח, ולכן התחיל פעפוע קל. מערכון מתוך “לול” שהציג איך כל עולה חדש לארץ מקבל יחס משפיל מצד המדינה.

למרות כל העליות, עדיין דמות ה”ישראלי החדש” נכפתה על כולם, לא משנה מאיפה הם הגיעו.

מהפכת הרוק הישראלי התחילה ברמלה.

רמלה הייתה צומת מרכזית. למה? כי היא הייתה מרכז תחבורתי – כל מי שנסע מת”א לירושלים היה צריך לעבור דרך רמלה, מי שנסע מצפון לדרום עבר לידה. זה היה צומת תחבורתי חשוב, וזה היה מקום נוח להרבה אנשים ממושבים באזור להגיע אליו. לכן, רמלה הפכה למרכז התרבותי האלטרנטיבי של ארץ ישראל.

להקת האריות (במועדון הכריש).

התחילה סצנת מועדונים תוססת מאוד ברמלה. להקת האריות הייתה רק אחת מהן – הייתה גם להקת השוקולדה (שאגב, צביקה פיק היה הקלידן שלהם, ולא הרשו לו לשיר בלהקה… וגבי שושן היה בלהקה). היה רחוב מרכזי ברמלה שממנו התפצלו רחובות קטנים, ובקצה של כל רחוב היה מועדון, ואנשים פשוט היו באים למועדונים האלה בשביל לשמוע את להקות הקצב, אותן להקות מקומיות שהתחילו לשיר שירים שלא היו רגילים אליהם באותם ימים.

להקת האריות, אגב, הייתה הלהקה הראשונה שהצליחה להכניס שיר ישראלי למצעד הבריטי. השיר שנכנס היה Our love’s a growing thing. באותה התקופה, זו הייתה מוסיקה מחתרתית – לא השמיעו אותה ברדיו, רק במועדונים ברמלה.

להקה אחרת, העכבישים. סוף סוף קצת רוק’נרול ישראלי.

אנחנו חוזים בתחילתו של תהליך תסיסה חברתי בישראל, בו יש קריאת תיגר על הזרם התרבותי המרכזי בישראל.

ראיון עם אריק איינשטיין שבו הוא מביע את הצער של עצמו על זה שהוא היה חלק מהמיינסטרים שלא היה מפותח מידי מוסיקלית, וכשהוא כן היה מפותח יותר זה לא היה מקורי… מזל (אריק והאיינשטיינים), אובלדי אובלדה (אריק אינשטיין).

אפילו ישראל גוריון הוציא קאבר של הביטלס. לי לא אכפת (ישראל גוריון).

אבל בואו נחזור לאריק איינשטיין:

להקת גשר הירקון ניגנה שירים קצת יותר מתקדמים, ועדיין מיינסטרים. ב-1966 הוא מצטרף ללהקת החלונות הגבוהים. סוף כל סוף אנחנו מתחילים לראות שינוי אמיתי במיינסטרים.

החלונות הגבוהים נקראו על שם המועדון שהיה לשמוליק קראוס, החלונות הגבוהים. למעשה, הם הוציאו אלבום אחד בלבד, שנחשב לאלבום מכונן של מוסיקת הרוק הישראלית.

היו להם שני שירים שנאסרו לשידור. חייל של שוקולד. סוף כל סוף יש לנו שיר חתרני אמיתי. שיר של חנוך לוין. הימים הם תחילת 67, לפני ששת הימים, ועדיין הייתה תחושה ציבורית של קצת חוסר אמון בממסד. השיר הזה מבטא את זה, וכמובן הוא נאסר להשמעה? יחזקאל. מהסיבה הפשוטה שהוא לעג לדמות תנ”כית, לנביא יחזקאל.

התקופה החתרנית הזו הייתה קצרת יומין עבור אריק איינשטיין. כבר ב-67 הוא חזר לקריירת הסולו שלו. הימים הארוכים העצובים. הוא חזר קצת לשירים מלודיים יותר. את האלבום כתב שלום חנוך, שהיה בן 18. אלכס וייס היה המעבד.

מה עוד קרה ב-67? כמובן, ששת הימים.

בשיעור הבא נראה איך המוסיקה השתנה אחרי המלחמה.

שיעור 3 – לא הייתי, מישהי אחרת סיכמה

 

 

שיעור 4, 29/03/2015

היום נעסוק יותר מכל בשאלה – למה הביטלס עדיין רלוונטיים לנו, גם אחרי 50 שנים?

הביטלס התחילו את “הפלישה הבריטית”. הפלישה הזו הייתה פלישה של מוסיקה ושל אהבה.

מה שעשינו בקורס – דיבנרו על דילן, על ה-folk and protest movement. לפני שבוע דיברנו על האבולוציה – מבאך ועד הביטלס. אנחנו לא נסיים היום את הביטלס – נמשיך איתם אחרי פסח.

אנחנו רוצים להבין מה גרם לביטלס להצליח כל כך.

מה היה מיוחד במוסיקה של הביטלס? למה אנחנו עדיין אוהבים לשמוע אותם?

אנחנו הגענו עד רוקנרול בשבוע שעבר, והביטלס – אחד הדברים שהתמזל מזלם זה שהם היו בגיל המתאים, שבדיוק כשיצא באדי הולי וכל הגיבורים של הרוקנרול, הביטלס בדיוק היו בני 15-16. בשנת 1957, בערך, התחילו למכור גיטרות בס כפי שאנחנו מכירים (לפני כן הבס שניגנו היה קונטרה-בס). בשלהי שנות ה-50, כל ילד בן 15 יכול היה לקנות גיטרה חשמלית, גיטרת בס וסט תופים יחסית בזול.

אומרים שכשהביטלס ניגנו באנגליה, היו בין 30-50 אלף להקות כמותם (או זה מה שמניחים לפחות לפי המכירות של הגיטרות…).

חלק מאיתנו מכירים את ג’ימי פייג’, שהיה דמות מרכזית של שנות ה60-70. ג’ימי פייג’, כפי שלא הכרנו – Mamma Don’t Want me to Play Any Skiffle No More.

Skiffle music – זה התבלין המיוחד של הביטלס. זו מוסיקה שנולדה בארה”ב בשנות ה-50, קומבינציה של קאנטרי, בלוז, כל מיני. המוסיקה הזו נשכחה לגמרי בארה”ב, אבל באנגליה היה אחד בשם לו דאניגן(?), שהתאהב בסגנון והפיץ אותה בכל אנגליה.

כשפול פגש את ג’ון ב-1957, במופע שבו לג’ון הייתה איזושהי להקה ופול הציג את עצמו לג’ון, הם היו סה”כ נערים שבקושי ידעו לנגן 3 אקורדים.

פול היה צריך ללמוד בס בשביל הביטלס, כי הבסיסט שהיה להם עזב. וזה יצר לו איזה סגנון משלו (הוא נבחר כמה שנים להיות הבסיסט הטוב באנגליה, כי מזה שהוא למד לבד איך לנגן ממש היה לו סגנון משלו).

כששואלים את ג’ימי פייג’, בגיל 13 – מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול? הוא ענה – חוקר סרטן. והוא הפך לכוכב רוקנרול…

לסכם את השיעור הקודם: מה שהרכיב את התפריט המוסיקלי של הביטלס –

• רוקנרול (rhythm and blues)
• Skiffle
• בלוז
• ג’אז
• Folk and Protest
• קלאסי
• גוספל
• קאנטרי

אחת הטענות היא שמכיוון שהביטלס הגיעו מליברפול, עיר נמל באנגליה, היו ימאים שהביאו מלא תקליטים מארה”ב והם האזינו לכל מיני סוגי מוסיקה שונים.

לפני 51 שנים בדיוק (השבוע), הביטלס כובשים את ה-popular charts – מתוך 5 מקומות ראשונים בבילבורד, כולם שלהם.

חלק מהלהיטים של הביטלס – Love Me Do (שהיה אולי הלהיט הראשון, בסביבות 1962 באנגליה) לא היה מדהים…

היום, מה נלמד?

יהיה לנו שיעור מוסיקה קצר. למדנו עד עכשיו את הקצב הבסיסי של רוקנרול, של ואלס, על 12 bars blues.

למדנו על ויבראציות ותדירות. אם ננגן את השיר פי 2 יותר מהר, השיר יעלה באוקטבה אחת.

למדנו על אוקטבות במוסיקה מערבית, ועל רלטיביות במוסיקה.

היום נלמדה על ההבדל בין האקורד המז’ורי (שמח) לבין האקורד המינורי (עצוב).

האקורדים הללו נבדלים רק בתו אחד שזז בחצי טון.

לדוגמא, מל מנגן את “התקווה” בסולם מז’ורי ומינורי, והמעבר לסולם מז’ורי משנה את האווירה של השיר לחלוטין.

כשמל מכין את הקורס, הוא שומע את השירים המקוריים לעומת הקאברים. בביטלס – הוא חושב ששלהם הכי טוב, עד שהוא שומע חלק מהקאברים… כשאני מכיר שיר בדיוק כפי שהוא, קשה להתנתק מהקרבה הרגשית לביצוע המסוים.

אז עכשיו נשמע את Hey Jude בסולם מינורי, ומל מבקש מאיתנו לנסות להישאר עם ראש פתוח ולאהוב גם את הגרסא המינורית.

הסיפור שלנו היום הוא למעשה סיפור שמתרחש בעיקר ב-5 שנים – מהעלייה של הביטלס כ-super band באנגליה ב-1963, עד לדעיכתם (וב-1968 כבר כמעט ואין ביטלס). הביטלס ב-1968 כבר ממש לא ביחד – הם מסוכסכים, בעיקר בגלל דברים כספיים.

כל אחד יכול בקורס הזה לבחור, בדמוקרטיה, את ה-Beatle שאנחנו הכי אוהבים. אבל פול.

כשמל מסתכל בקריירות שלהם אחרי הביטלס: ישר אחרי הביטלס, פול מקליט את Band on the Run, ובמשך עשרות שנים הוא מוציא מוסיקה מדהימה. יכול אדם לטעון שמקרטני היה משהו ענק גם בלי הביטלס, אבל מל לא חושב שאפשר לטעון את ההיפך.

סרטון של פול סולו – https://www.youtube.com/watch?v=cbJrXqrLtMw

מל שמע לפני כמה שנים את פול מתראיין, והדבר שהכי מטריף את מל זה ש-he doesn’t let it rest. עדיין חשוב לו שיידעו שרוב הביטלס זה הוא.

השאלה היא – כמה מאיתנו שמעו את השירים במחרוזת שעשינו? כמה מכירים את רובם? חצי מהם? כמה רק חלק?

למה אנחנו זוכרים את השירים של הביטלס? מה יש בהם?

היה פילוסוף בשם Thomas Kuhn. קון, בשנות ה-60, המציא מושג שנקרא “Paradigm Shift”. הוא ניסה להסביר את המהפכות המדעית בעיקר. והוא אמר שבשביל שמהפכה מדעית תוכל לקרות, לא צריכה לקרות רק ההמצאה, התגלית, אלא דבר שני לא פחות בחשיבותו – שהמומחים בתחום צריכים לקבל את התגלית החדשה. במשך השנים, תומאס קון – לקחו את התיאוריה שלו לכל מיני תחומים אחרים (פסיכולוגיה, סוציולוגיה וכו’). מל שואל אותנו – האם זה גם נכון לגבי הביטלס? מה שהפך את הביטלס לכמעט מילה נרדפת לרוק, זה שני דברים. זה לא רק הגאונות שלהם. זה גם היכולת של קהילה – לא רק מוסיקאים, גם אנחנו – שנתנו את החותמת לביטלס בזה שעד היום אנחנו מאזינים לשירים שלהם, עושים קאברים לשירים שלהם וכו’. זה נותן להם חותמת לכך שהיה בהם משהו שלא היה לאף להקה אחרת במוסיקה הפופולארית.

אז מה היו הגורמים החיצוניים?

בסוף שנות ה-50, בני הטיפשעשרה יש להם קצת כסף, הכלכלה משגשגת, 15 שנים אחרי מלחה”ע השנייה, יש להם דמי כיס ללכת לחנות ולקנות LP גדול ב3-4 דולר, סינגל ב-1 דולר, או אפילו את התווים של השיר ב-1 דולר. היה ביזנס גדול של לקנות את המילים והמוסיקה של השיר ולנגן בבית.

אפשר לטעון שבסוף שנות ה-50 תחילת ה-60 יש יותר נסיעות, יותר תנועה בין אנגליה לארה”ב. יש עוד טענה, שבתחילת שנות ה-60 לא הייתה התעוררות, לא היה משהו חדש במוסיקה פופולארית אמריקאית – היה folk music, היה קצת סינטרה, אלביס פרסלי, רוקנרול. לא היה שוס. היה איזה ואקום מוסיקלי אליו נכנסו הביטלס. אפשר גם לטעון שלביטלס היה מזל, ובוודאי שהיה להם המון מזל. אולי זה ה-Skiffle music? הם לא הכירו את הסגנון, הם שכחו ממנו כבר, ופתאום זה הופיע במוסיקה של הביטלס (אפילו שבאנגליה כולם ניגנו Skiffle music). ואפשר גם לטעון (שזה מה שמל טוען), שהמפגש הזה בין רוקנרול לבין דילן ילד את הביטלס הנאורים, המתוחכמים. לא אלה שניגנו את I want to hold your hand, זה הפך אותם ללהקה עם אימרה כלשהי.

מלקלום גלדוול, בספר Outliers – הוא טוען שהשעות שמשקיעים במקצוע (לטענתו, 10,000 שעות) זה מה שהופך אדם למקצועי. גלדוול מקדיש פרק שלם לביטלס, והוא אומר שמעל להכל מה שלביטלס היה (ומל איבד את חוט מחשבתו).

ג’ון פגש את פול ב-57, הם עשו להקת קאברים, הרוב רוקנרול ובלוז. הם צירפו את ג’ורג’, שהיה קצת צעיר מהם. הם רדו בג’ורג’ המוכשר בכל הקריירה של הביטלס… הביטלס קיבלו gig בהמבורג, שאולי זה בנה את הקריירה שלהם. בשלהי שנות ה-50 הם מקבלים הופעה בהמבורג, לנגן בבית זונות. הם ניגנו בהמבורג והיו עושים gigs של 8 שעות. שני דברים משמעותיים קרו בתקופה הזו: הבסיסט המקורי, Stuart Sutcliffe, עזב אותם, ופול היה חייב ללמוד לנגן בבס, והם עברו להיות 4 נגנים. מאוחר יותר, כשהם התחילו להקליט, הם החליפו את פיט בסט ברינגו סטאר, שהיה הדבק של הביט של הביטלס.

דברים פנימיים – יש לך את הכישרון, הבלתי רגיל של ארבעתם. הם יודעים לשיר, לנגן, שמעו את כל הקאברים, יכלו לנגן מאות שירי רוקנרול. הם ניגנו את זה בהמבורג. מה שמעניין, זה מתי ולמה התחילו לכתוב את השירים של עצמם? הרי רוב הלהקות אז עשו קאבר. פול מקארטני מספר סיפור: הוא אומר שהיינו מנגנים, ולפעמים היינו מנגנים עם 3-4 להקות, והם היו מנגנים את אותם הקאברים של צ’אק ברי ובאדי הולי שהביטלס תכננו לנגן בסט שלהם, ולכן התחלנו לכתוב שירים משלנו. אף אחד לא יודע אם זה באמת נכון… אבל באיזשהו שלב הם התחילו לכתוב.

הם התחילו מלכתוב שירים יחסית פשוטים…

Brian Epstein – הוא נקרא “ה-beatle החמישי”. הוא היה ה-manager שלהם.

מל מספר סיפור: אפשטיין היה אדם צעיר בליברפול, והוא רצה לעשות את הקריירה שלו במשחק. נסע ללונדון, לא הצליח, חזר לליברפול, ואבא שלו נתן לו לנהל את המוסיקה של חנות הכלבו של החנות. אפשטיין היה הומו בתקופה שבאנגליה זה היה נגד החוק להיות הומו. יש שטוענים שהשיר של לנון, You’ve got to hide your love away זה עליו.

אפשטיין שמע על החיפושיות, ואולי ראה בעיתון שהם מופיעים בליברפול אחרי שהם חוזרים מגרמניה… בכל אופן הוא ראה אותם בהופעה ואמר שהוא חייב להיפגש איתם. הייתה פגישה היסטורית, שבה פול מגיע, ג’ורג’ מגיע, רינגו מגיע, והבאלגניסט של הביטלס – ג’ון לנון – לא מגיע. אפשטיין אדם מאוד רציני, ושואל איפה ג’ון. ג’ורג’ אומר לו שהוא יאחר, וכשהוא יגיע הוא יתקלח והוא יהיה ממש נקי. לאפשטיין, שלא היה לו ניסיון בלנהל להקות, החתים אותם, והוא עשה מהם מלהקת “ארחי-פרחי”, שכונה בהופעות – הפך אותם ללהקה מסודרת, רצינית. הם בסה”כ עשו מה שבראיין ביקש.

אפשטיין דחף כל הזמן. לא ברור אם זה היה בגלל המוסיקה, או כי הוא היה מאוהב בג’ון. הוא סידר אותם, ארגן להם… מכיוון שהייתה לו חנות כלבו והוא היה המפיץ של מוסיקת רוקנרול בכל צפון אנגליה, והוא התקשר לג’ורג’ מרטין ואמר שאם הם לא עושים תקליט לביטלס, הוא מפסיק למכור את התקליטים שלהם. ב-1962 הם נוסעים ללונדון, לסטודיו, מנגנים שעה סט ועושים תקליט. Decka(?) לא החתימו את הביטלס. האמת היא, שלפי מל, ההקלטה הזו היא לא טובה. היא לא הביטלס.

George Martin – גם לו קוראים ה-beatle החמישי… הוא אומר שהביטלס לא היו משהו, אבל הוא אהב את ההומור שלהם. וג’ורג’ מרטין הפיק כל מיני מוסיקאים וקומיקאים. הוא זה שהפיק אותם, שקירב אותם ל מוסיקה קלאסית, שהכניס כל מיני קטעים של מוסיקה קלאסית.

אפשטיין היה איש מסחר ממולח. הוא ניסה להחתים את הביטלס על חוזה, שכל אחד מהם יקבל עד סוף חייהם כל שבוע/חודש (פספסתי) 25 סנט. הם כמעט חתמו… הוא מת ב-1967 מ-overdose. בלוויה שלו, אחד הרבנים הכי חשובים של אנגליה, הספיד אותו בלוויה שלו בליברפול. ובמקום להגיד איזה בחור מדהים, איזה מסכן הוא שהוא מת בגיל כל כך צעיר, הוא רדה בו מול הקבר על הנוער של אנגליה ועל ההתדרדרות שלו.

הביטלס לא היו בלוויה, אבל המוות של אפשטיין שבר אותם. אח”כ ניסו לגנוב אותם כספית מכל מיני כיוונים. המוות של אפשטיין, חושב מל, הביא להתדרדרות ביחסים שלהם.

(סיפור ראנדומלי: פול מקארטני מאמין שהוא חלם את המנגינה של Yesterday.)

לביטלס יש חוש הומור מדהים, שזה משתקף בכל המוסיקה שלהם. מל חושב שמעל הכל, הסוד שלהם זה היכולת שלהם להיות גאונים ובאותו הזמן לא לקחת את עצמם ברצינות. זו הגאונות שלהם.

הנושא הבא זה הכסאח, ההתמודדות בין פול מקארטני לג’ון לנון. ועד היום כשאתה קורא מי כתב מה, כל אחד מהם היה אומר שהוא זה שכתב את רוב השיר, והשני רק הציע משהו קטן. בין שניהם הייתה יריבות, ושניהם היו גם יריבים של ג’ורג’. היחידי שהחזיק את כולם ביחד זה רינגו, כי הוא לא כתב כמעט בכלל שירים בקריירה, אבל היה מתופף מצוין.

הנושא הבא: פתיחות. פתיחות מוסיקלית.

ג’ורג’ מרטין בא ואמר – בואו נעשה ב-Yesterday strings, והביטלס אומרים – יאללה, אוקיי. וג’ורג’, עם המוסיקה ההודית, מל חשב לעצמו מה לעזאזל קרה לביטלס, ומסתבר שזה מדהים.

מל עם מסר: כל מי שרוצה להיות מדהים בחיים שלו, הטריק לעשות זאת זה להיות שונה, אבל לא שונה מידי. וזה בדיוק מה שהיה לביטלס (שונה – השיער, התלבושת, המוסיקה) אבל הם היו גם דומים (שרו באנגלית).

בהתחלה הביטלס שרו הרבה קאברים, ועם הזמן התחילו לכתוב שירים. כל השירים של רוקנרול לפני הביטלס היו שירי ריקודים, ובביטלס זה משתנה (דוגמת Norwegian Wood).

ברדיו, אהבו שירים קצרים. אבל הביטלס, שרצו לעשות אני-מאמין משל עצמם, החליטו למרוד בזה, וכתבו שירים מאוד ארוכים. הז’אנרים – לקחו ממוסיקה הודית למוסיקה קלאסית; הנושאים שהם דנו בהם – כולל פיסות נייר שהם אספו מהרצפה.

מל לא רוצה לדבר יותר מידי על הנושא של הסמים. ברור למל שהם עשו סמים עוד לפני דילן, ובלי הפסיכדליות והסמים האלה, לא הייתה את המוסיקה הזאת. סטודנטים שואלים את מל – האם מל בעד הדברים האלה? אז הוא לא בעד, אבל הוא רוצה להסביר לנו מאיפה זה בא. אם אנחנו חווים בדיוק את אותם הדברים בחיים, אז מל יכול לעניין אותי במה שהוא כותב אם זה כל הדברים שאני גם ככה חווה. אבל אם מל עושה משהו אקסטרים, כמו לקפוץ לתהום ולשרוד, אז זה מעניין אותי לשמוע. זה מה שהסמים עשו לביטלס. זה כל כך שונה. זה לא משהו שאדם רגיל יחווה ביום-יום.

בגלל זה, הביטלס (ו-grace slik ו-geferson airplane וה-doors) צרכו הרבה סמים ויצרו את המוסיקה של שנות ה-60, והמוסיקה הזו לא הייתה קורית אחרת. אבל אלה אנשים שבחרו לחיות on the edge of a cliff, but half of them fell off the cliff. אבל לא הייתה את המוסיקה הזו בלי הפסיכים האלה, שחוו את הדברים הקיצוניים האלה.

טכניקת ההקלטה: כשהביטלס התחילו, היה סטריו. היו 2 ערוצים, קודם לא היו 2 ערוצים.

ב-1960, ג’ואן באאז יושבת להקליט, ושכרו בשבילה אולם עם אקוסטיקה טובה, הושיבו אותה עם מיקרופונים, ויאללה להקליט.

הביטלס ניסו מלא דרכים להקליט, מלא מקומות לשים את המיקרופונים והכל… הם היו מומחים בזה. הם אלה שהתחילו עם הדיסטורשן בהקלטות.

איך מלמדים קורס במוסיקת שנות ה-60, ועושה מכל המאות שירים שכתבו הביטלס – איך אפשר להעז מהם 5 שירים שווים מהרפרטואר הזה? אז מל בחר מספר קטן של שירים, לא כי הם השירים הכי מדהימים של הביטלס, אלא כי יש מה ללמוד מכל אחד מהם.

In My Life – מ-Rubber Soul, 1965, וכאן הביטלס הם כבר אמנים. התקופה הזו, ב-65, שמסתיים נגיד בסרג’נט פפר ב-67, אלה השנים שהחיפושיות בשיא יכולת יצירתם. וזה שיר שאת הרוב כתב לנון, והוא מושפע מהפגישה עם דילן. אחרי שהביטלס פגשו את דילן, הם התחילו לשיר יותר מהאף. דילן אמר להם לכתוב שירים אישיים, לכתוב על דברים אחרים ולא על אולי-תהיי-חברה-שלי וכו’ וכו’. זה ניסיון של לנון לכתוב שיר בוגר. באמצע השיר, יש קטע שהביטלס אמרו לג’ורג’ מרטין – בוא תכתוב משהו קלאסי, בשביל לעשות סולו. ומרטין כתב משהו בסגנון באך משהו שהוא ממש אגדה, ואף אחד לא יכול לנגן אותו… (כולל ג’ורג’ מרטין! זה מהיר מידי.) אז מה שהוא עשה זה לשים את הסליל במהירות כפולה והכל עלה באוקטבה אחת. אז הכלי שמנגן זה פסנתר, שמנגן פי 2 יותר מהר. (מרטין הקליט את עצמו חצי מהירות, אוקטבה למטה, ושם את הסליל במהירות כפולה.)

בשיר הזה – מל מבקש שנשים לב לרינגו. יש גאונות ביכולות שלו לקחת אחורה, לעשות דברים פשוטים שמדביקים את הלהקה ביחד, בלי סולואים וכלום.

מל רוצה להסביר למה הוא בחר את אלינור ריגבי.

אלינור ריגבי הוא אחד השירים מ-Revolver, מהשלישייה המובילה של הביטלס. זה לא חשוב אם הייתה בחורה בשם אלינור ריגבי שקבורה בבית הקברות שבו פול פגש את ג’ון – אבל זה לא חשוב. זה שיר שהוא אקורד וחצי. הגאונות הגדולה נודעה למל כשהוא התחיל ללמד את הקורס, והוא אמר – רגע, אני רוצה לשמוע את הנגנים שמנגנים. ואז סטודנט מצא לו ביוטיוב את ההקלטה בלי השירה, והוא נפל – החיפושיות לא מנגנים בשיר הזה. השיר הזה, ושיר שנלמד בשבוע הבא – הביטלס לא מנגנים בו. זה חלק מהגאונות שלהם. לקחת שיר רוק, ולתת לג’ורג’ מרטין להלחין את זה לשתי קבוצות של 4 נגני מיתרים, ולכתוב שיר רוק עם כלי מיתר, ורק כשאנחנו שומעים א המוסיקה אפשר להבין איזו גאונות יש פה (ולא רק מבחינת המילים, על משמעות החיים ומשמעות הבדידות). זה שיר כבד, עם מוסיקה מטורפת.

שיעור 5, 12/04/2015

צפינו במופע הראשון של הביטלס בניו-יורק ב-1964.

אד סליבן היה הדן שילון של ארה”ב בשנות ה-60-70, והוא קבע הרבה מההצלחות של הלהקות בשנות ה-60.

דיברנו לפני שבוע על ה-rise של החיפושיות בשלהי 1962. באנגליה הם הופכים לסטארים לפני בארה”ב. החברה Capital שהייתה אמורה להוציא את התקליטים הראשונים של הביטלס השתהתה, כי “מי בארה”ב כבר מכירים את הביטלס”. ואחרי ההיסטריה שליוותה את 3 ההופעות של הביטלס בארה”ב ב-1964 אצל אד סליבן, הם לא היו מוכנים לביקוש של התקליטים של החיפושיות.

למעשה, מי שהוציא לראשונה את התקליט של הביטלס זו חברה בשם VJ. זה תקליט ששווה איזה 600 דולר אם הוא היה אמיתי…

לקראת סוף 1964, החברות האמריקאיות יישרו קו עם מה שקורה באנגליה, והביטלס הלכו והתפרסמו.

בסרטון של המופע הראשון – ועברו 50 שנה מאז שמל צפה בזה לראשונה – ובכל פעם מל מתפעל מזה שהם 4 ילדים, יותר צעירים מאתנו, גילאי 20-21-22, לייב מול 70 מיליון אנשים. הקהילה של הביטלס בתחילת דרכם זה בני נוער, וזה היה הקהל שלהם בתחילת הדרך, אבל עם הזמן הביטלס התבגרו וגם הקהל שלהם התבגר.

בסרטון של המופע – הקהל, שלא מכיר עדיין רוקנרול, מחאו כפיים בספירות 1 ו-3, ולא ב-2 ו-4 כפי שנהוג ברוק.

למה אנשים היו היסטריים בנוגע לביטלס? האמת היא שלא כולם היו היסטריים… עד המופע אצל אד סליבן, הם היו יחסית underground. הם שרים בלי מוניטורים, שנייים שרים לתוך מיקרופון אחד – ולמרות כל זאת יש רק איזו טעויונת קטנה.

עכשיו, מה? לאד סליבן אין מיקרופון לכל אחד…? אבל הם היו רגילים לשיר ככה.

ביטלס לפעמים היו מתחילים שיר מהאמצע, מהפזמון (All you need is love, can’t buy me love, she loves you).

קיבלנו טעימה של החיפושיות בראשית דרכם. ואח”כ אנחנו עברנו ולקחנו כמה שירים משלושת האלבומים שנחשבים בידי רבים כפאר תוצרתם – Rubber Soul (1965), Revolver (1966), Sgt. Pepper (1967).

בסרג’נט פפר – זה תקליט שאנשים קוראים לו ה”first theme album” שיצא. מל לא יודע אם זה נכון, אבל זה כן תקליט ששונה. מה שמיוחד בו זה שזה ניסיון של החיפושיות לעשות theme album, שהשירים סובבים סביב נושא אחד. אמנם הם התחילו וסגרו באותו שיר שהם באים לנגן… אבל אין קשר לשירים שבאמצע.

א-ב-ל – זו פעם ראשונה שהביטלס חושפים את המילים של השירים עם התקליט.

התקליט הוא theme album, אבל לא לגמרי…

אח”כ המודי בלוז כן עשו ממש theme album, ונדבר על זה עוד מעט.

She’s Leaving Home – הוא שיר נדיר מבחינת התוכן. החיפושיות הרי עשו כל מיני דברים מוזרים, היו רואים משהו בשירותים כותבים על זה שיר, היו גוזרים טייפים שהקליטו ושמים אותם ביחד, היו עושים את הטייפ אחרונית (כמו ב-Strewberry Field). אז שיר כזה הוא נדיר, כי הוא בנוי במעין מקהלה יוונית בין הדור הצעיר לדור הבוגר.

קט סטיבנס, אח”כ – יש לו את השיר החשוב מאוד של האבא והבן – וזה גם סוג של טיפול באותה סוגיה, רק שהחיפושיות עושים את זה קודם.

הביטלס עדיין בני 24-25. הם קראו איזשהו מאמרון על בחורה שברחה עם (???), ובשיר הם שינו את זה לכך שהיא ברחה with a man from the motor trade. זה שיר שבאמת מצליח לשלב בין לחן לבין מילים.

עוד דבר שהוא מעניין זה שכמו באלינור ריגבי, הנגינה היא לא בידי הביטלס אלא בידי תזמור של כלי מיתר. באלינור ריגבי היה את ג’ורג’ מרטין שכתב את העיבוד – כאן, פול מקרטני, שלא יודע לפרגן יותר מידי אבל הוא גם נחמד, במקום לחכות לג’ורג’ מרטין שהיה עסוק, לקח מישהו אחר לעבוד על התזמור של המיתרים. אבל, לעומת אלינור ריגבי, התזמור הרבה פחות מוצלח. (וזה מתחיל בכלל עם נבל!) בכל אופן, ג’ורג’ מרטין התעצבן, אבל בסוף התרצה and he conducted the orchestra, אבל רואים שזה לא שיתוף הפעולה הגדול.

מה שיפה בשיר זה שיתוף הפעולה בין המילים למוסיקה, בין הקול הצעיר לבין ההורים שנתנו את כל החיים שלהם למען הילדים (וזה מחזיר אותנו שוב לשיר של בוב דילן, ולפער בין הדורות).

השיר בשלושה רבעים (ואלס).

בערך כשיצא סרג’נט פפר, הופצו שמועות שפול מקרטני נהרג בתאונת דרכים, ושאם שומעים את הסוף של strewbery fields forever שומעים “paul is dead”, והוא היחידי שמסובב את הגב בתמונה בתקליט ושהוא היחידי שהולך יחף בתמונה באבי רוד… מל רוצה לסכם את זה ולעבור הלאה – if Paul dies, the guy who replaced him was even better.

A Day in the Life מסכם את הניסיון ההירואי בתקליט. הוא השיר שמסכם את העשייה הגדולה של הביטלס. אנחנו צריכים לזכור שב-1967, בסביבות אוגוסט בריאן אפשטיין נפטר, יש להם בעיות כספיות, הם כבר מתחילים לריב – הם ביחד כבר 10 שנים לפחות והם מקליטים ונוסעים ו… יש כבר חיכוכים. זה אולי תחילת ה”גירושין” של הביטלס.

אנחנו רואים שאם בתחילת הדרך היה את פול וג’ון ביחד, אז השיר הזה מסמל את פול לחוד וג’ון לחוד. יש כאן שיר שג’ון כתב, ובאמצע יש קטע שפול מקרטני כתב.

יש פה גאונות מסוימת – לקחת שני שירים בשני סולמות דומים אבל שונים ולחבר אותם ביחד, ואחת הדרכים שחיברו אותם זה שלקחו תזמורת ענקית ואמרו להם לנגן מבלגאן א’ ותגיעו לבלגאן ב’… ובסוף השיר לקחו 70 נגנים, כל פסנתר שהיה באולפני ההקלטות, וכל אחד ניגן סולם E major, והשאירו את זה לנגן 50 שניות וזה האקורד הארוך בהיסטוריה והוא מסיים את התקליט.

אחד הדברים האירוניים הם שבבית האחרון, הוא קורא עיתון על כל מיני דברים, אז אולי בבית הראשון זה על לורד שנהרג בתאונת דרכים… וכל ההתעסקות היותר-מידי בעל מי כתבו ועל מה כתבו, זה באיזשהו מקום גורע ביכולת שלנו ליהנות מהמילים, מההזייה, מהאירוניה, מההומור שלהם… יש רק דבר אחד שהפתיע את מל כשהוא הכין את הקורס. הוא אמר – ואוו, איזו גאונות של ג’ון לנון לבוא עם השורה על הכמה-אלפי חורים ב-Lancashire. מל חושב שזו גאונות, שזו פיסיקה פוסט-איינשטיין – how many holes it take to fill the Albert Hall. אבל ג’ון בכלל לא כתב את זה – איזה מישהו שעבד על אבי רוד איתו הוסיף את השורה הזו.

מל ראה את פול מקרטני בראיון לפני כמה שנים. פול מקרטני נזכר מה היה התפקיד של ג’ון לנון ברבעייה הזו. הוא אומר – אני כתבתי שיר (פול), והוא אומר שזה לא יכול היה להיות הרבה יותר טוב, וג’ון לנון אומר “אה, זה לא יכול היה להיות הרבה יותר גרוע”. וזה הפך לשיר – מקרטני הוא המלודי, השמח, וג’ון כזה – “מה זה החרטה הזה”.

לא ענינו על השאלה המרכזית!

מה עשה את הביטלס, לביטלס?

הם היו working class, מליברפול (אפילו לא מלונדון), לא מרקע מפואר. They came out of nowhere וכבשו את העולם.

היות והקורס הזה הוא לא באמת על שנות ה-60, אלא מה אנחנו לומדים מהדמויות האלה על החיים שלנו. מה אנחנו יכולים ללמוד מהביטלס על הקריירה המטורפת שהייתה להם?

מל מנסה להבין. כאילו, אוקיי, הם היו גאונים – אבל יש המוווון מוזיקאים שהיו גאונים. סה”כ, מה הם עשו? They repackaged American music, and sold it back to America. הם לא המציאו את מוזיקת הרוק שהם ניגנו, הם למדו את זה מהמוזיקה שלמדנו עליה קודם. ומכרו את זה בחזרה לאמריקאים.

אז מה הקטע? האם זה כי הם באמת מילאו חלל מוסיקלי כלשהו?

הביטלס, עד 1966-1967, לא ידעו שהם THE Beatles. הם היו להקה, ובכל פעם שהם היו מוציאים תקליט – כל העולם היה מחקה אותם (כולל הביץ’ בויז, הסטונז ומי שלא תרצו). הביטלס לא חיקו כמעט אף אחד, הם כל הזמן הסתגרו באולפן, אבל כל הלהקות הבריטיות חיקו אותם.

מל שאל היום עוד מישהו, שהוא גרופי של שנות ה-60 – מה הוא חושב על זה. והוא אמר שהוא חושב שהם פשוט היו בני אדם. השתן לא עלה להם לראש (כמו הקנדי, נגיד, ג’סטין ביבר…). מל חושב שהסוד של הביטלס זו היכולת שלהם to appear to be just like you and me. ילדים מליברפול שנהנים מלעשות מוסיקה, שחולקים את הכיף של לעשות מוסיקה. זה מרגיש כאילו אפשר לשבת איתם לבירה. ברגע שהם איבדו את האנושיות הזו שלהם, זה מתי שהם התחילו להתפרק.

אנחנו יכולים להגיד שאבי רוד זה אלבום נפלא, וגם ש-Let it Be הוא אלבום נפלא – אבל כנראה שהחומר הזה היה מוכן כבר בנפרד. כל אחד מהם נכנס לאולפן בנפרד והקליט. אולי זה חלק מהאדירות שלהם… הם כבר לא ניגנו יחד, ועדיין הצליחו להוציא אלבומים נהדרים כשהם כבר די מפורקים.

הפלישה הבריטית

החיפושיות התחילו התקפה של מוסיקה שתקפה את ארה”ב. בתקופה הזו יש מעט מאוד להקות אמריקאיות שיכולות לתת פייט לחיפושיות. יש כמה זמרי-על, אבל לא להקות.

האם הפלישה הבריטית באמת הייתה משהו כל כך משמעותי, או משהו קטן אחרי הביטלס?

חוץ מזה – מה קרה למוסיקה הלוקאלית? לרוב היא או דעכה, או חיקתה את הפלישה הבריטית.

האם הייתה לפלישה הבריטית השפעה על פוליטיקה? לא ממש, האמת.

האם הייתה יכולה להיות פלישה דומה מכל מדינה אחרת? למה זה לא קרה? בטח שלא הייתה יכולה להיות פלישה של מדינה עם שפה אחרת… אבל למה זה לא קרה ממדינה דוברת אנגלית אחרת?

Gerry and the Pacemakers – אנשים אומרים שבריאן אפשטיין לא באמת היה חשוב, הוא לא היה הביטל החמישי. נכון, הוא לא ניהל להקות קודם – אבל הוא זה שהיא אותם לניו-יורק, ובמשך אותם השנים הוא ניהל עוד להקות, כולל את Gerry and the Pacemakers. בריאן אפשטיין לא הצליח רק בגלל הביטלס, אלא גם הביטלס הצליחו בזכות בריאן אפשטיין.

The Animals – The house of the rising sun – זה השיר היחידי שנכתב במאה ה-19.

זה שיר מהמאה ה-19, והוא כל כך ישן שאף אחד לא יודע אם הבית הוא באמת בית בושת שהיה בניו-אורלינז, או משהו אחר. והאנימלז הפכו את זה לשלאגר. היה להם עוד סינגל אחד – We gotta get out of this place, וזהו בערך.

Manfred Mann – Do Wah Diddy…

Rolling Stones

הם היו להקה לונדונית שהתחילה בתור להקת בלוז. ואפשר לשמוע את ההשפעה של בלוז בשירים שלהם הרבה יותר מאשר אצל החיפושיות. הם סוג של ברוס של שנות השישים. הם כאילו גראג’י, כאילו לא קלאס, כאילו הרבה מאוד דברים – ואחד הדברים שהם הסכימו לעשות זה להאריך ימים. ואיך אתה מאריך ימים?  יש שיר של קול פורטר, והוא מדבר על Love Affair, והוא כתב – our love affair was too hot not to cool down. במילים אחרות – our love affair was so hot, so intense, so intimate… זה הסטונז.

שיר מהפכני משנת 1965, שזה אחד השירים הבודדים בקריירה של הסטונז בהם הם אומרים משהו. Satisfaction.

ושיר אחר שהוא כל כך רומנטי שהם התביישו לשיר אותו… As tears go by. אז הם נתנו אותו לחברה של ג’אגר, מריאן פיית’פול.

Satisfaction – זה שיר שבמילים שלו יוצא נגד הקפיטליזם, זה ממש שיר מחאה.

אחד הדברים ההזויים בשנות השישים, זה לא רק שרופאים עישנו סיגריות… הם גם מכרו סיגריות. בשנות השישים לפעמים עישנו סיגריות בטלוויזיה, ואפילו בפלינטסטונז! בפרסומות של הפלינסטונז, בארני ראבל לוקח חפיסת סיגריות וינסטון ומדליק אותן עם פרד. קטע.

להבדיל מהבירדז, יש את ה-Yardbirds.

כל אחד מהנגנים האלה יימצאו את עצמם בלהקות יותר שוות בהמשך הדרך.

Herman’s Hermits – Peter Noone. הם לא כתבו שירים של עצמם, אבל הם להקה שווה ביותר.

The Kinks – You Really Got Me.

The Hollies – Bus Stop. הם “גנבו” את השיר הזה מנעמי שמר לטענת מל, מ”שנינו יחד תחת מטרייה אחת” (מטריה בשניים).

זו רק נגיעה מרפרטואר ענק של שירי פלישה בריטית. אנחנו נחליט עד כמה זה היה שווה / לא שווה, ברמה של החיפושיות, הגיע לכנפיים של החיפושיות – מל משאיר לנו את זה. הדעות, כמובן, חלוקות…

אף אחד לא יכול לזכור באמת 50 שירים של אף אחת מהלהקות הנ”ל.

אבל במודי בלוז, פרצה להקה שבאמת היה להם משהו שונה להגיד, פחות או יותר באותה השנה של סרג’נט פפר. באמת Theme Album, שמדבר על יום בחיים. יש תזמורת שלמה, תזמור, ואנחנו נשמע ביחד, בשקט, את ה-Overture, שיש בו נגיעות מהלחנים של כל השירים, פיסות מכל התקליט שיבוא. שם התקליט: Days of Future Passed.

יש פה אולי איזו יומרניות, איזה משורר שמדבר… אבל יחד עם היומרנות, יש גם איזו אמרה אחרת – איזה חיבור בין מוזיקת רוק ומוזיקה קלאסית, ובאמת ה-Theme Album הראשון.

זה תקליט רוק.

אנחנו שומעים את ה-overture הסופר-מתוזמר של התקליט.

למה זה כל כך חשוב? כי, לפחות מל מקווה ש, כולנו מכירים את השיר Nights in White Satin. אבל כמה מאיתנו יודעים שזה בעצם חלק מיצירה גדולה יותר, ומה זה אומר על חלק מהחיים שלנו, מהלימוד שלנו, שאנחנו שומעים כל הזמן קטעים, פיסות, אינפורמציה – ואנחנו לרוב לא מבינים מאיפה זה בא, מה עומד מאחורי זה. בעצם, כל דבר בחיים הוא חלק ממשהו יותר גדול.

שיעורי הבית הם לשים בפייסבוק נעימות מסרטים, מחזות זמר, תוכניות טלוויזיה וכו’ מהסיקסטיז.

שיעור 6, 19/04/2015

כמו שלמדנו בקורס, אין אמת אובייקטיבית, אין אמת בכלל – יש סיפורים.

מל אומר את זה בגלל שהיום אנחנו מסתכלים על הסיקסטיז דרך העדשה של המדיה שהיו אז. אז אנחנו נסתכל ברדיו, בטלוויזיה, בסרטים, במחזות הזמר – and we’ll try to make sense out of all of it.

אנחנו נראה שהשיעור הזה (וגם הבא), יש כל מיני חוטים שנשזרים להם לאורך הקורס:

טכנולוגיה

מלחמה בויאטנם

שוויון (או חוסר שווין)

אהבה

סמים

1954, היה שיר – Fly Me to the Moon.

כ-15 שנים לאחר מכן, בקיץ של 1969 – בזמן שכולם מסתממים בוודסטוק – אנשים דורכים לראשונה על הירח (אלא אם זה היה זיוף…).

נדבר על: תקליטים, רדיו (לעומת הטלוויזיה, שהיו רק 3 ערוצים עיקריים, היו הרבה ערוצים מפוזרים של הרדיו – יכולת להתחיל ממשהו מקומי ומשם להתקדם), charts and music books (היה מאוד משמעותי בסיקסטיז – יצא דף ויכולת לצאת לקנות את ה-music sheet), טלוויזיה (נדבר על American Bandstand, שדרכה נכנסו להקות חדשות, ונדבר על אד סאליבן וה-Smothers Brothers), סרטים ומחזות זמר.

תקליטים

בשלהי שנות ה-40, היו 2 סוגי תקליטים שהחזיקו מעמד את הדיסקים ואח”כ – Long Plays (ש-Capitol Records המציאו ב-1948. אלה היו אוספים למי שהיה משוגע על הלהקה, ונהיו יותר פופולאריים במהלך הסיקסטיז), “45” (שבד”כ יצאו עם שיר אחד בצד A, שזה היה הסינגל לרדיו, ובצד B היה שיר נוסף). באמצע הסיקסטיז, התפקיד של ה-LP נהיה יותר חשוב.

טכנולוגיה

כניסה של transistor radios.

מה המציאו בשנות השישים?

הלוגן, laser pointer, חלב מלאכותי, fiber tip pens, קלטות אודיו, Video Disc (הומצא ב-1963! למה לא השתמשו בו כל כך הרבה זמן? כי טכנולוגיה חדשה, לוקח בד”כ בין 5-25 שנים להיכנס לשימוש. מכשיר האק”ג הומצא 25 שנים לפני שקרדיולוגים התחילו להציל חיי אדם עם זה…), עדשות מגע (1965), מחשבונים (שעשו רק כפל וחילוק בהתחלה 1966), Electric fuel injection, עכבר מחשב, Artificial Hear, ATM.

יש את ציר הזמן המדויק במצגת.

דיברנו בקורס שטכנולוגיות יש להן השפעה מאוד חשובה. למשל, לפני ה-record albums (ה-LP), היו תקליטים ממש קצרים שנשברים בקלות.

בשנות ה-60, ההתקדמויות החשובות המוסיקליות-טכנולוגיות היו בקלידים, electric pianos וכו’. הומצא ויברציה שעושה אפקט דופלר.

1960 – סינטרה בן 45, אלביס בן 25. אלביס כבר סיים את הצבא וחזר למיינסטרים, אבל הוא עוד לא יודע שהזמן שלו קצוב. עד 1962, אלביס עדיין המלך – ואז הוא מתחיל לדעוך. חלק מהסיבה שהוא דועך, זה כי ה-managers שלו לא היו משהו.

פרסלי עשה 4 סרטים בשנות השישים, כל אחד יותר גרוע מהשני.

אחד הדברים היפים שנראה היום, זה שנראה את ה-design של הסיקסטיז, מה היה סקסי בשנות השישים…

אנחנו היום, האי מנהטן – הרבה דברים קרו שם בשנות השישים ועדיין קורים שם.

בשנות השישים, מעט להקות פופולאריות כתבו את המוסיקה של עצמן. ה-Brill Building – נשאר רק המבחוץ והכניסה עד היום. זה היה מקום שכל כותבי השירים למיניהם, והמבצעים – היו שם אולפנים, היית בא בבוקר, מבקש שיר, ויוצא עם שיר מוקלט בצהריים. והאנשים ששלטו שם היו יהודים כמו ג’רי ליבר ומייק סטולר, וכל מיני להיטים של שלהי שנות החמישים שאנחנו חושבים שזו מוסיקה שחורה בעצם היו להיטים של שני חבר’ה שדיברו יידיש והתאהבו במוסיקה שחורה… יש רשימה של שירים כאלה במצגת.

Stand By Me:

בן אי קינג ישב מול פסנתר וניסה איזה שיר חדש. ליבר וסטולר שמעו אותו.

לפי קינג, הם הוסיפו רק את ה-base line לשיר. שלושתם מופיעים על השיר, אנחנו לא יודעים עד היום מי באמת כתב אותו.

פוליטיקה

כל השנים שבהם מל נותן את הקורס ומדבר על המלחמה הקרה, והנה היא קצת חוזרת אלינו… ובשנות השישים אנחנו למדנו שהרוסים, בלי שום פרובוקציה, שמו טילים בקובה, טילים מחומשי גרעין, ואיימו על ארה”ב. ברוסיה למדו, כמובן, שיש פרובוקציה מארה”ב שחימשו את כל מערב אירופה, והביאו לברלין, חילקו את ברלין לשני צדדים וכו’.

היו 100,000 אמריקאים שבנו מקלטי גרעינים. זה היה רק 14 שנים אחרי הירושימה ונגסקי – והיפנים לא האמינו שזה יקרה להם, וזה קרה. אז הם בנו.

ב-1964, ארה”ב יצאו עם סרט שמוציא את רוסיה בצורה הרעה ביותר שאפשר – Dr. Zhivago.

בסרט יש מוסיקת בללייקות, ואלס.

הסיפור מספר על רופא, ז’יווגו, הקומוניסטים זורקים אותו מהבית, הוא נגלה לסיביר, שם הוא פוגש את ג’ודי קריסטי והם מתאהבים.

סרט של כמעט 4 שעות.

מה היה האירוע החשוב ביותר של הסיקסטיז? זה כמובן סובייקטיבי… אבל מבחינתנו בקורס יש רק אירוע אחד שהיה חשוב, וזה אירוע שאם נשאל כל אדם איפה הוא היה בדקה שהודיעו שקנדי נרצח, לכל אחד תהיה תשובה. זו דקה בחיים שלך שכל העולם נפל.

ובדיוק חודש לפני הרצח, בוב דילן כתב את The Times They Are Changing.

עד היום, אנחנו לא יודעים בדיוק מה קרה. אין נרטיב שעושה היגיון. שהארווי אוסוואלד רצח את קנדי לבד, אחרי שהוא היה ברוסיה? מה נסגר?

היו מעט סרטים מצולמים. וכשקנדי נסע ברחוב הזה, בדאלס, היה רק בן אדם אחד שצילם את זה – וזה הטייפים היחידים שיש לנו של הרצח.

יש דבר אחד שמל רוצה שנראה: המכונית של קנדי. הוא נסע בטריטוריה שהייתה אנטי-קנדי ואנטי-דמוקרטית בדאלס. זה היה מקום לא נעים להיות. ומישהו בא לאנשי הביטחון של קנדי כמה דקות לפני הרצח, והתריע אותם לרוץ אחרי המכונית ולא לעמוד – כי במכוניות האלה של שנות השישים היו במכוניות מאחורה עמדות לעמוד עליהם. ומישהי נתן להם הוראה לא לעמוד שם. ואחרי שקנדי נורה, אפשר לראות את אנשי הביטחון רצים ועולים למקומם על המכונית, איפה שהם היו אמורים להיות.

יש להם פה את הצילומים של הרצח, ואחרי 52 שנים אנחנו לא יודעים מי עמד מאחורי הרוצח. זה היה גורמים ב-CIA? אנחנו לא יודעים.

מל מראה לנו את זה כי זה היה האירוע ששינה את החיים שלנו. אחרי רצח קנדי, שום דבר שהאמנו לו נכון-או-לא-נכון, כבר לא האמנו. זה הפך דור שלם של אנשים בעולם לספקנים.

אחרי כמה שנים, נרצח גם בובי קנדי.

במשך השנים, מל לא יודע – קנדי היה נשיא טוב בזה שהוא היה צעיר והוא הבטיח משהו חדש בעולם המערבי, ולא הספיק לקיים. מה שכן, הוא לא עצר את התפתחות המלחמה בויאטנם. הצרפתים בחרו, ואז האמריקים התחילו לאט לאט לטפטף יועצים, ואז חיל הנחתים, ואז שומרים לשמור על חיל הנחתים… זו הייתה מלחמה שנידונה לכישלון, זו לא הייתה מלחמה שניתן היה לנצח בה. האמריקאים בסוף נסוגו עם 50,000 אמריקאים מתים. כמה ויאטנמים נהרגו? קשה לדעת. הם השמידו לחלוטין כפרים שם…

כשראו באותה תקופה את התמונה של הקצין יורה ברחוב בחשוד, זה היה הקש ששבר את גב הגמל גם עבור כאלה שתמכו במלחמה.

נחרוג קצת משנות השישים, כי המלחמה לא נגמרה ב-69. ב-1971 הייתה הפגנה אלימה (אבל בלי נשק – אולי זרקו כמה חפצים, לא יותר מזה) נגד המלחמה. המשמר הלאומי, שזה סוגשל מג”בניקים, פתחו באש והרגו 4 סטודנטים שהיו שם. תארו לעצמכם שבאונ’ ת”א יש הפגנה, ומג”ב בא והורג סטודנטים… זה מה שהיה שם. אז כל מי שחושב שארה”ב זו ארץ של חופש וחירות ונשגב בסולם המוסריות – think again.

בד”כ בקורס, מל עובר איתנו על שיר של פיל אוקס – אבל אנחנו נלמד אותו בשבוע הבא.

מל רק יגיד ששיר המחאה בין הכי שורפים ודואבים היה של פיל אוקס, שהוא אומר – White Boots Marching in a Yellow Land.

כמובן, השיר השני שהוא מנציח את הזיכרון של Jet State זה A New Day של Crosby, Stills, Nash & Young. אנחנו האזנו לשיר שלהם Ohio, כשברקע תמונות מההפגנה שבה נרצחו סטודנטים.

זו פשוט אמריקה אחרת. אי אפשר לתת את הקורס ולהתייחס רק להיפים וכיף… הייתה טונה של אלימות בארה”ב (ועדיין יש).

שוויון?

נדבר אח”כ על שחורים, כרגע נדבר על היספנים – שמוקצן ב-West Side Story בסרט מחזמר מ-1961.

מאבק גדול של שנות השישים – מאבק בין שחורים ללבנים. בתקופה הזו, חצי מהמדינה – שחורים לא יכולים להצביע, הם לא יכולים ללון באותם בתי מלון כמו הלבנים, הם לא יכולים לאכול באותן המסעדות. אם היה הרכב ג’אז מעורבב גזעית – השחורים היו ישנים במלון אחד, הלבנים במלון אחר. באוטובוסים שחורים הורו לשבת מאחור. כמובן, אתה לא יכול לשלוח את הילדים שלך אם אתה שחור לבי”ס של לבנים.

גנדי היה המייצג של ה-peaceful revolution לשוויון גזעי בארה”ב. אחד השירים הכי חשובים מאז – We Shall Overcome. אחת ההרצאות הכי חשובות, של מרטין לות’ר קינג, הוא היה כומר/מטיף – והוא נתן דרשה בשם. ברקע אנחנו שומעים את פיט סגר עם השיר שהוא הלחין בעקבות הנאום. “Some of us would have to face physical death” – הוא ידע שיהיו סיכויים גבוהים שירצחו אותו. הרצאה חשובה נוספת, כמובן – I Have A Dream.

באמת בדרום נרצחו גם שחורים, גם לבנים. היו כל מיני הפגנות פאסיביות – למשל, השחורים הפסיקו שנה וחצי לנסוע באוטובוסים. מל היה אומר שהיו הישגים, היום ארה”ב מצד אחד היא שונה, ומצד שני היא עדיין אותו הדבר. אחד הסימנים זה שמדברים על שוויון, אבל בינינו – הלהקות שאנחנו לומדים בקורס, כמה מהם היו integrated או שחורים? החבר’ה המפורסמים היו לבנים.

1967, דטרויט – יש איזשהו בר לא חוקי בדטרויט, בקומה ב’ של איזה בניין, ושוטרים באים לפזר למרות שזה היה מן כזה דבר… כמו שבאים לאיזה מבנה לא חוקי או הפנינג לא חוקי. והעניינים מתלהטים, והשוטרים יורים בבחור צעיר שחור והורגים אותו.

בעקבות זה, השחורים הציתו את העיר. מי שהיה ה-Governor, רומני (האבא של רומני…) הזמין את ה-national guard – 43 נהרגו, כמעט 500 נפצעו, נאסרו 7,200 איש ולמעלה מ-2,000 בניינים נהרסו.

אחד המוסיקאים המחונכים של שנות השישים, גורדון לייטפוט, שר שיר מחאה על מחאת השחורים. לא משהו ממש קיצוני, אבל it was banned. למה זה עזר? השיר הזה הפך להיות יותר פופולארי כשסירבו להשמיע אותו. Black Day in July. המוסיקה פה מיוחדת – אנחנו שומעים כאילו את היריות דרך התופים.

50 שנה עברו, ומה נשתנה בארה”ב? מישהו ניסה פעם להסתובב במרכז דטרויט או בולטימור בלילה?

1967, מהומות בדטרויט, שפיכת דמים – ו— באותו זמן, 4,000 ק”מ משם, בסן-פרנסיסקו, יש לנו את Summer of Love – היפים, כמעט כולם לבנים, מעשנים סמים, ומדברים על אהבה בין אחד לשני.

איזו דיכוטומיה.

עכשיו הקטע שמל הכי אוהב של השיעור הזה, וזה ההיסטוריה של הטוויסט.

אם מל ישאל את נתי, בלי להסתכל, Who’s the Twist? Chubby Checker זו התשובה… כולם חושבים שהוא ה-טוויסט.

אבל מל אומר שדווקא לא! צ’קר לא המציא את הטוויסט ולא כתב אותו, הוא ממלא מקום.

התוכנית American Bandstands – זו התוכנית שבה הכניסו את כל הלהקות של בני הנוער, וצ’אבי צ’קר בא כאילו הוא המציא את הטוויסט.

עכשיו, מה מסתבר? מסתבר שצ’אבי צ’קר לא כתב את הטוויסט, הוא לא הלחין את הטוויסט (והוא אפילו לא ידע לרקוד טוב את הטוויסט…). הטוויסט נכתב על ידי אדם בשם האנק באלרד.

ב-1961 הייתה תוכנית טלוויזיה, “To Tell the Truth” – שלושה אנשים שטוענים שהם האנק באלרד והם כתבו את הטוויסט, ופאנל של שופטים שואל שאלות כדי שינסו להבין מי הוא האנק באלרד.

ב-Bandstand, במקום להשתמש בהאנק, שנראה ממש אפרו-אמריקאי, הם השתמשו בצ’אבי צ’קר – שהוא גם שחור, אבל הוא נראה קצת יותר לבן.

השיר, למעשה, יצא שנה קודם, ב-1959 – אבל הוא יצא בלייבל של שחורים, קנו את זה מיליוני שחורים, והלבנים ראו את זה רק ב-American Bandstand.

ועכשיו אנחנו שומעים את המקור של Hank Ballard. אפשר לשמוע את ה-motown groove.

זה שיר בלוז.

וכשצ’אבי צ’קר שר את Let’s Do the Twist Again – זה כבר רק לבנים בקליפ…

היום אנחנו דנים הרבה באירוניה.

בסביבות 1967, עולה לאיזה מפיק ידוע באמריקה רעיון. הוא אומר – אני אעשה סדרת טלוויזיה על להקה של 4 צעירים, אולי אחד מהם יהיה אנגלי, שהם כמו הביטלס בתחילת דרכם, והם רוצים להיות מפורסמים, והם מסתובבים בלוס אנג’לס ומנסים למצוא גיגים. הם ליהקו 4 חבר’ה מאוד מוכשרים ונחמדים, חלקם מוזיקאים – ועשו להקה לא אמיתית שקראו להם The Monkees. זו הייתה להקה טלוויזיונית… אבל העם כל כך אהב את הלהקה והשירים, שהם הפכו ללהקה אמיתית. בתקליטים שלהם הם לא ניגנו (במופעים הם כן ניגנו) – אבל האמת היא שגם ככה בכל התקליטים שאנחנו מכירים היו מביאים studio musicians לנגן… הם נכנסו אח”כ לכסאח עם המפיקים כי הם רצו גם להיות בטלוויזיה וגם להיות להקה.

אי אפשר לעשות קורס על הסיקסטיז בלי ה-Doors.

The Doors were NOT part of the British Invasion – הם להקה אמריקאית מלוס אנג’לס.

הסיפור של הדורז הולך ככה: מוריסון הולך בוניס ביץ’ ופוגש את Mazarek, והם מדברים ומחליפים שירים ומחליטים להקים להקה. הם גייסו עוד שני חברים שלהם ועשו את הדורז.

מה שמדהים זה שאפשר לעשות סופר-להקה על רגל אחת כזו, עם לקחת כמה אנשים שמחליטים להיפגש ולנגן אחרי שנתקלו אחד בשני בוניס ביץ’.

מה עשה את הדורז? היו שני דברים מבחינת ווקאלית ומבחינת המהות שלהם. אחד זה ג’ים מוריסון והקול שלו, כמו גם היכולת שלו לכתוב שירים מוזרים… כשמוריסון נהרג בפריז ב-1971, הדורז הוציאו עוד תקליט שנקרא Other Voices. מל כל כך העריץ אותם שהוא רץ לחנות לקנות את התקליט, אבל זה לא היה זה.

אבל זה רק חצי מהסיפור. החצי השני זה שזו הייתה להקה שבה כל אחד הביא סגנון אחר. רובי קרגר שהביא בלוז ו-slide guitar המתופף היה מתופף ג’אז, Manzarek הכיר היטב גם מוסיקה קלאסית והיה כמובן מוריסון. יש אגב הקלטה של Manzarek (דווקא) לפני שהוא מת, והוא הסביר שהם כולם השתתפו והם כולם הקשיבו אחד לשני. והמוסיקה שלהם זו באמת תחבורת של כל הסגנונות האלה, סינרגיה אם תרצו.

הסיפור הכי  מדהים של הדורז זה שיום אחד מוריסון מחליט שאין מספיק שירים בלהקה (אגב, רוב השירים של הדורז הם בלוז) והוא אומר לכולם לחזור הביתה ולכתוב שיר. הבחור היחידי הרציני שם, קרגר, חוזר הביתה ובאמת כותב שיר (והוא אף פעם לא כתב שיר קודם!). וככה הוא כתב את Light My Fire.

שיעור 7, 26/04/2015

מל גילה עכשיו שהשיר “פרנק לויד רייט” של סיימון וגרפונקל הוא בכלל לא על פרנק לויד רייט. זה שיר שפול סיימון כתב כשהוא נפרד מארט גרפנקל, והוא לא אמר לו את נושא השיר. זה למעשה אמור להיות so long, Art Garfunkel. מל 40 שנה חשב שהשיר הוא על פרנק לויד רייט, ומסתבר שהשיר בכלל לא עליו. נשאלת השאלה – כמה זה טוב לדעת את האמת? J

אנחנו בשיעור הזה דנים באירוניות, בהצלחות, בכישלונות – והרבה מאוד מהשירים ששרנו, אנחנו לא יודעים מי כתב אותם. כשמל שמע את הביטלס, הוא לא ידע ש-’till there was you זה בכלל ממחזמר ושאת הלהיטים הראשונים שלהם הם לא כתבו. בד”כ כתוב בתקליט מי כתב… אבל יש שירים שלא יודעים – כמו Stand by Me, שיש ריב לגבי מי שכתב את השיר.

הקטע שראינו, לגבי הטוויסט – שכל העולם חושב שצ’אבי צ’קר כתב את הטוויסט, כי הוא היה יותר לבן מהאנק באלרד. נניח מישהו כותב שיר, והביטלס רוצים לקנות ממנו את השיר בהרבה כסף, אבל שלא יהיה כתוב שהוא כתב את זה. האם למכור?

אד הדברים המעניינים של הקורס, זה שלעיתים קרובות אנחנו לא יודעים מי באמת ניגן בתקליט כלשהו או מי כתב. יש כל מיני אנשים אלמוניים משנות השישים…

יש למל חבר, ג’ף, שכתב שיר. הוא הכיר מישהו שהכיר את פול, והוא כתב שיר מאוד דומה ל-Long and Winding Road,  והוא נתן לביטלס להקשיב לקסטה איזה שישי-שבת, הם החזירו את הקסטה ואמרו שהם לא מעוניינים, וכמה חודשים אח”כ יצא השיר שהוא טיפה שונה אבל ממש ממש דומה.

למה מל מציף את זה? כי כל אדם שהוא יוצר, מדען, מתמטיקאי – יש לו את הדברים האלה בחיים שלו. יש לטום לרר שיר שלם על גניבות – plagiarize.

מל סיפר לנו על האד סאליבן show, ועל הדורז. הם הופיעו שם פעם אחת, ב-1967.

אד סאליבן הייתה תכנית משפחתית, כמו דן שילון אבל רק עם מופעים – לכל המשפחה.

סיפור אמיתי (או לא): אד סאליבן היה עיוור צבעים לגבי גזעים. ה-Supremes היה האקט שהוא הכי אהב, הם היו שם איזה 10-20 פעמים. הוא היה אדם מאוד פרוגרסיבי בראייה שלו. מה שמל לא ידע כל החיים זה שהוא היה נשוי ליהודיה (והוא לא פרסם את זה). הוא יצא איתה בשנות ה-20, כאשר באותה תקופה ליהודיה לצאת עם לא-יהודי היה נחשב משהו נורא. היא הביאה אותו יום אחד הביתה, ואמרה להורים שהיא רוצה להציג להם את “אד סלומון” – וכך הוא התקבל.

אד סאליבן, כשהרולינג סטונז מגיעים אליו עם let’s spend the night together – שכנעו אותם לשנות את המילים כדי לצנזר את השורה.

ב-light my fire, הם הסכימו לשנות את המילים מ-“girl, we couldn’t get much higher” ל – “girl, we couldn’t get much better”, אבל בשעת האפס, בזמן ההופעה (ובשנות ה-60 זה היה באמת לייב, בלי השהייה של חצי דקה כמו היום), הם שרו את המילים המקוריות. ואחרי זה המפיק צרח עליהם שהם אף פעם לא יהיו שוב בתכנית הטלוויזיה. וכך היה.

יצאו שני סרטים על הדורז. אחד מהם יצא ב-1991 עם כוכבים. הסרט הזה היה שנוי במחלוקת, מכיוון שאנשים שהיו קרובים לדורז אמרו שאין לזה שום קשר למציאות.

אז כנגד, יצא ב-2010 סרט שהוא באמת משקף יותר את החיים של הדורז, עם הרבה footage של הדורז בעצמם – והסרט זכה לכישלון (אע”פ שהוא הצליח אמנותית, אבל מקצועית לא).

אז עשו מה שעושים כשסרט לא זוכה להצלחה, והביאו את ג’וני דפ לקריין ואז זה הפך לשלאגר גדול.

מל הבטיח לנו גם את הסיקסטיז בסרטים!

אין למל זמן להראות לנו את הכל… אבל זה מתחיל בשנות השישים עם אודרי הפבורן המהממת. השיר שהתפרסם ביחד עם הסרט, Breakfast at Tiffany’s הוא Moonriver.

אח”כ הייתה סדרה גדולה מאוד של מחזות זמר, שאחד מהם היה “צלילי המוסיקה” (ג’ולי אנדרוז!).

ג’יימס בונד – שוב, לא צריך להיות מסובך כדי להצליח. שיר הנושא של הסרט היה מאוד פשוט והצליח מאוד.

ב-1967, שינוי גדול בסרטים האמריקאיים – פתאום מתחילים לדבר על התכל’ס בין לבנים לשחורים. השחקן של אותה התקופה, Sidney Poitier, שהוא בכלל לא אמריקני – אבל הוא מייצג בשני סרטים את השחור הגיבור שנלחם עם כוחות הרשע הלבנים. הראשון ב-67, Guess Who’s Coming to Dinner, אח”כ הוא משחק בעוד שני סרטים – In the Heat of the Night ו-To Sir, With Love. למה מל רוצה שנראה את זה? עברו מאז כמעט 50 שנה – כמה מאותן הטכנולוגיות בתחילת הסרט אנחנו רואים שהם טכנולוגיות של היום. זה מדהים. העולם לא כל כך מתקדם. אותם מטוסי הסילון, אותן המוניות בניו-יורק, אותן הקרוסלות, אותן המדרגות הנעות. סרט כזה, ב-67, של בחור שחור ובחורה לבנה – היה מסעיר. וההצגה פה היא הצגה מאוד מעניינת – הם צריכים להחליט באותו לילה אם הם מתחתנים, ורק אם כל ארבעת ההורים יסכימו לחתונה הם יתחתנו. כל הסרט זה הויכוח. הויכוח לא נסוב על הדעות הקדומות של ההורים משני הצדדים, אלא מה יקרה להם בעתיד מהחברה שלא תקבל אותם. בסוף הם מחליטים להתחתן.

החיפושיות עשו 4-5 סרטים בשנות ה-60. הסרט הכי טוב זה סרט שהם לא עשו, שרק חושבים שהם עשו – “הצוללת הצהובה”. הוא יצא ב-68-69, עם קולות של שחקנים. הדמויות והשירים הם של החיפושיות, אבל זה שחקנים. קודם כל, ההומור הוא הומור ביטלסי… ומל רוצה שנשים לב לאיכות של האנימציה לפני שהשתמשו ממש במחשבים. צפינו בטריילר של הסרט.

ב-68 הם בקושי מדברים אחד עם השני… אבל המסר של הסרט זה שהם עדיין ביחד והם מנסים להילחם בכל הרשע בעולם J

שלהי שנות השישים – שירים עם משמעות, לא יותר מרי פופינס וצ’יטי צ’יטי בנג בנג.

“הבוגר” – סרט שבו בן נוער בוגד עם אמא של חבר שלו. יש חשיבות גדולה בסרט הזה, מעבר למסר החברתי וכדומה של נוער שהולך לאיבוד, הפסקול הוא של סיימון וגרפונקל. הם היו כבר מפורסמים בסרט הזה, אחרת לא היו משתמשים בהם בפסקול, אבל אחרי הסרט הם כבר היו ממש כוכבי על.

דאסטין הופמן הצעיר, שהוא גם פסנתרן ג’אז מצויין, כיכב גם ב-Easy Rider וב-Midnight Cowboy.

מל מביא בד”כ בסוף הסימסטר את הריקוד של “כנר על הגג”, שלא רק שזה אחד ממחזות הזמר המוכרים ביותר בעולם, זה גם מחזמר על יהודי אירופה. זה על היהודים שחיו ברוסיה, וגם היהודים שחיו בכל העולם ונזרקו מהכפר שלהם. למה “כנר על הגג” הפך לאחד ממחזות הזמר החשובים והטובים בהיסטוריה? זה לא מכיוון שכולם מתעניינים באיך זרקו את היהודים מהשטעטלים ומרוסיה, זה כי יש משהו בסיפור שנוגע בכל בן אדם. זה אדם שמגדל שלוש בנות, ורוצה שכולן יילכו בדרך המסורת. כל אחת מהאחיות מתחתנת בסוף לא-עם-מי-שהוא-רצה, לא לפי המסורת. יש משהו במחזמר הזה, שכמה פעמים שמל ראה את זה, יש את הקטע הזה שכשהיא נפרדת מאבא שלה ונוסעת לסיביר, Far from the Home I love – זה נוגע בכל מי שרואה את זה בכל העולם. זה סיפור אישי של שלוום עליכם, של משפחה יהודית שנלחמת את האמונה שלה ועם הגויים מסביב ועם הגורל המר. יש קטע אחד בסרט שמל מביא לכל שיעור, וזה הקטע שטוביה מסכים עם הקצב וסוגר איתו את העסקה, ויש שיר על הבר לכבוד האירוסין, והקוזאקים שהם עדיין חברים של היהודים באים לרקוד איתם.

מה שמדהים בקטע הזה, זה שהכוראוגרף לוקח את התרבות היהודים ומצליח לשלב את זה עם התרבות היהודית דרך ריקוד. מל קלט עכשיו שזה ז’אנר – כשבמחזמר רוצים להפגיש שתי תרבויות, זה לא חייב להיות דרך מלחמה, זה יכול גם להיות דרך ריקוד. השחקן הוא חיים טופול בגיל צעיר.

אירוניה – בעוד חצי שנה החתונה נערכת, אבל עם חתן אחר, החייט.

לפני זה, מל יראה לנו קטע אחר, מ”סיפור הפרוורים”, של מלחמת ההיספנים לשוויון. אפשר לראות שם את מלחמת הריקוד בין הלבנים לבין ההיספנים.

בסוף השיעור דיברנו על הטכנולוגיה, דיברנו על המלחמה, דיברנו על השוויון וחוסר-שוויון, דיברנו על אהבה ודיברנו על סמים.

אנחנו עוברים לשיעור הבא J

אנחנו עסקנו הרבה במוסיקה בקורס. בשיעור הזה אנחנו עוסקים בקטע השני של שירים, שזה המילים, הליריקה, השירה שבאה ליד המוסיקה.

אנחנו נדבר הרבה על פול סיימון ולאונרד כהן, ונדבר פחות על פיל אוקס – לא כי הוא פחות, כי הוא נפטר בגיל צעיר, הוא התאבד, ואין לו כמעט מורשת בעולם היום (חוץ מהקורס שלנו… וסרט שעשו עליו שאף אחד לא צופה בו).

אנחנו רוצים לדעת – מה הדמיון של פול סיימון ולאונרד כהן? מה הייתה הפריצה שלהם? למה אנחנו שומעים את המוסיקה שלהם גם אחרי 50 שנה? איך כל אחד מהם תרם לתערובת הזו שאנחנו קוראים לה “המהפכה של שנות השישים”? איך הם הצליחו להיות פופולאריים, ואף אחד לא זוכר את פיל אוקס?

רק לשאלה האחרונה יש תשובה – פיל אוקס היה קומוניסט מהסוג הגרוע של אותן השנים. הוא היה תומך בסין האדום. אבל הוא היה משורר ומוסיקאי לא פחות טוב מאחרים.

מל נסע עם מירה עווד לפני שנה, והם דיברו על לאונרד כהן. הוא שואל את מירה – מה המשפט הכי חשוב ומשמעותי שלאונרד כהן אמר בשמונים שנותיו עלי האדמות? והיא אומרת – there is a crack in everything, that’s how the light gets in. שירה (poetry). אח”כ מל שאל – מה השיר שאת הכי אוהבת? והיא ענתה famous blue raincoat, וזה השיר שגם בבית של מל הכי אוהבים.

מל קיבל מתנת יום הולדת לפני כמה שנים – אשתו לקחה אותו ללונדון לצפות בלאונרד כהן. וזו חוויה לראות ילדים, טינאייג’רים, סבים וסבתות מכירים את השירים שלו. הוא היה גם בארץ, ובסוף ההופעה הוא עשה את ברכת הכהנים.

צופים ב-Leonard Cohen Anthem video.

מל חייב לספר לנו שלא אכפת לו אם נבלה את כל שארית הקורס בלדבר על לאונרד כהן. הוא הקול הכי משמעותי שיש לנו משנות השישים עד היום. אמנם השיר שאנחנו שומעים הוא משנות השמונים, אבל המסר פה הוא כל כך חזק. ועברנו על המשמעות של המילים תוך כדי השמיעה.

לאונרד כהן הפך להיות זמר-נגן (הוא חזר להיות, למעשה, כי בתיכון הייתה לו להקה והוא ניגן רוקנרול וקאברים) – ובין היתר זה מכיוון שהוא היה סופר ומשורר שמכר ספרים ושירים והיה ידוע, אבל הוא לא היה מפורסם, וגם אם הוא היה מפורסם כמו דילן תומאס, אף אחד לא היה מכיר אותו.

מל הולך לקרוא לנו שיר שהוא כתב, כי השירים הראשונים שלו רובם לקוחים מה-poems שלו – Suzanne, Sisters of Mercy, Like a Bird on a Wire. מכיוון שכהן משורר, הוא כותב על הכל – הוא לוקח מהיהדות ומהנצרות ומהבודהיזם, וכותב על מה שבא לו. שיר של כהן משנות השישים – For you I’ll be a ghetto Jew (במצגת).

ב-1960, סינטר בן 45, כהן בן 25, פרסלי בן 25, פול סיימון רק בן 18 (והיה לו כבר להיט, Hey School Girl, והוא היה די מפורסם בקווינס).

מל ראה את סיימון וגרפונקל פעמיים, חוויות שהוא לא ישכח לעולם. פעם ראשונה ב-Capitol theatre Ottawa, בגלל הופעה של הנדריקס שם ב-1968.

לאונרד כהן יהיה בן 81 השנה, והוא הופיע עד ללפני שנה וחצי שנתיים, הוציא שני תקליטים בחמש השנים האחרונות. פול סיימון עדיין מופיע, וגרפונקל מופיע אבל בלי סיימון…

מה כתבו על לאונרד כהן? Second only to… (במצגת)

 

הבדלים ודמיון בין סיימון ולאונרד כהן: שניהם יהודים, אבל לאונרד כהן הוא יהודי שגדל בחטא היהדות – אבא שלו היה איש חשוב בקהילה היהודית, סבא שלו רב, הלך לבית כנסת כל הילדות שלו. אח”כ הוא התאהב בנצרות, אפילו היה בסיינטולוגיה כמה שנים, אח”כ הוא הלך להיות נזיר בודהיסטי – אבל בבסיס שלו הוא יהודי. לעומת זאת, פול סיימון יהודי אולי בשלושה דברים – כנראה נימול, יש לו שם יהודי, ואולי בר-מצווה. כלומר, אין לו קשר לדת היהודית כמורשת, אבל יש לו משהו שהוא לא יכול להיפטר ממנו – וזו היהדות של היהודי הנודד. כל הכתיבה שלו היא כתיבה על ניכור. אבל לעומת לאונרד כהן, שיודע מה זה להיות יהודי ויכול לקבל את זה או לא, פול סיימון לא יודע מה זה אומר להיות יהודי. הוא יהודי ניו-יורקי בהתנהגות של האנשים שגרים בניו-יורק. בשירים שלו אין כמעט זכר ליהדות ולאייקונים יהודים.

אגב, סיימון וגרפונקל שינו את השם לכמה זמן – לכמה זמן הם קראו לעצמם טום וג’רי.

פול סיימון גדל בניו-יורק, לאונרד כהן בילה הרבה זמן בניו-יורק. שניהם עשו את התקליטים שלהם בהתחלה ב-Columbia records, להקות בתיכון, כתבו את השירים של עצמם, קריירות של למעלה מ-50 שנה, והכי חשוב – re-invention. פול סיימון איבד את זה, לדעת מל, לתקופה, עד שהוא הוציא את Graceland. גם לאונרד כהן היה צריך להמציא את עצמו מחדש. המוזיקה שלו, שנשמעת קצת ספרדית, זה לא בכדי – לאונרד כהן פגש איזשהו נגן ספרדי, שנתן לו 6 שיעורים, לימד אותו 6 אקורדים, ונעלם (הסיפור הוא שהוא התאבד). לאונרד כהן היה צריך להמציא את עצמו, והמופעים שלו במופע האחרון – שברמה המוסיקלית הרבה יותר גבוהה – זה כי גנבו לו 5 מיליון דולר בגלל סוכן שרימה אותו, אז הוא היה צריך שוב להמציא את עצמו מחדש.

השירים הכי יפים גם של לאונרד כהן וגם של פול סיימון הם עצובים, כי הם אנשים עצובים. מל לא יודע אם משורר צריך להיות עצוב, אבל זה מאוד עוזר J

פול אוקס: גם יהודי, גם הגיע לניו-יורק, בכלל הוא רצה להיות עיתונאי. אבל הוא לקח גיטרה, התחיל לשיר – והוא היה כל כך מעניין ושונה שדילן בעצמו אמר שהוא לא יכול לעקוב אחריו ושהוא רק ממשיך להיות יותר טוב.

פיל אוקס התחיל בשירים מאוד חמודים, עם קצת מחאה פוליטית, והתחרפן עם הזמן.

אם מל משווה את השיר הזה עם השיר של דילן, שהוא השיר הכי חשוב בקורס ובעשור מבחינת הקריאה למהפכה (The times they are changin’) – זה יותר חזק.

אנחנו משווים עכשיו בין השירים של פול סיימון ולאונרד כהן.

שני שירים שמשלבים רחובות.

שיר של פול סיימון – Bleecker Street. פול סיימון הוא גם משורר, אבל הוא משורר אחר – הוא משורר שאף פעם לא היה poet. כשמל למד בקנדה, הוא למד poem של לאונרד כהן! אבל פול סיימון לא היה אף פעם משורר. אז משניהם, פול סיימון הוא יותר מוזיקאי, ויותר עגול מבחינת היצירה שלו.

Fog – מוטיב שיש בשיריו גם של טי אס אליוט.

פול סיימון משתמש בהרבה סימני דת בשירה שלו – כולם נוצריים.

הוא מזכיר גם shadow, שזה מזכיר את sound of silence.

השיר של לאונרד כהן, הוא למעשה כביכול מכתב (Famous Blue Raincoat). אבל הוא כותב כאילו זה פשוט מכתב שהוא כותב, ולא שירה.

האם זה נכתב לאדם אמיתי? מי יודע. האם זה באמת משנה?

מסתבר ש-to go clear זה מושג בסיינטולוגיה. והאם זה חשוב שאנחנו יודעים את זה, או שחשוב רק מה שאנחנו מקבלים מזה בלי קשר?

My brother, my killer – קין והבל.

(זה בכלל שיר שיצא ב-1971, אבל הו, וול J)

השבוע בפייסבוק – שירי לאונרד כהן מכל הזמנים ופול סיימון מכל הזמנים.

שיעור 8, 03/05/2015

מל מספר על הופעה של לאונרד כהן שבה הוא היה, שבו כולם זייפו כשהם שרו איתו את So Long Marrianne, והוא התעצבן והתחיל לתת להם הרצאה על קבלה והוא יצא החוצה, בכה, אמר שהוא לא יכול להמשיך ויחזיר את הכסף – ומל רואה את זה עכשיו כי זה הוקלט לסרט, והאמרגן יצא לבמה ואמר שלאונרד כהן מתרגש וכשהוא יחזור לבמה שכולם ישירו את “הבאנו שלום עליכם”. ובסוף הוא באמת חזר לבמה ושר.

מל אומר לנו שאי אפשר לסמוך על אדם שהוא זוכר דברים מלפני כמעט 50 שנה. מל ראה עכשיו ביוטיוב שזה באמת היה ככה. (1972)

השווינו בין העשייה של לאונרד כהן ופול סיימון.

לאונרד כהן בא ממשפחה שורשית, מאוד יהודית. לעומתו, פול סיימון מגדיר את עצמו כ-New York Jew, בלי רקע יהודי, אבל בכל זאת יהודי נודד, נווד, שמרגיש היטב את הניכור של החיים באמריקה.

אנחנו נשווה היום שירים במוטיבים דומים, של לאונרד כהן ופול סיימון.

Bridge Over Troubled Water קורה בניו יורק (Sail on silver girl – הוא מדבר על אישתו שמופיעה עם פתיתי שלג ראשונים בשיער שלה).

כמה מילים על סוזאן: השיר מתרחש במונטריאול (זה ה-river שם). You spent a long time watching… – wooden tower זו מטאפורה לצלב.

Lady of the harbor – מישהי שצופה מכנסייה על הנמל במונטריאול

אם מל היה צריך לבחור משפט שהוא ה-משפט של פול סיימון, זה מ-Slip slidin’ away – “I know a father who had a son… then he turned around and headed home again” (במצגת). זה שיר של סיימון שמדבר על אבא.

שיר של לאונרד כהן שמדבר על אבא זה שיר על עקדת יצחק. אביו מת כשהיה צעיר. האזנו ל-Story of Isaac של לאונרד כהן. הוא כבר בבית הראשון יוצא מהסיפור התנ”כי. בבית השלישי הוא לוקח את הסיפור התנ”כי לכיוון שהוא רוצה – you who build these altars now to sacrifice these children, you must not do it anymore – הוא מדבר על המלחמה.

יש עוד מטאפורות שמשוררים משתמשים בהם המון. אחד מהם זה עלים.

עלה מסמל חיים, מסמל יופי, אח”כ הוא קומל, אח”כ הוא מת, הוא מסמל את כל מעגל העונות והחיים.

Sister of Mercy – כשהוא היה בטיול בקנדה. הוא לא זכר מי הוא פגש בדרך, והשאלה היא – האם זה חשוב. ועברנו על המילים.

פיל אוקס היה ברמה של הכי טובים של שנות השישים. הוא היה קומוניסט מהסוג של הסינים הכי גרועים שיכול להיות. הוא התחיל בתור folk singer, כמו וודי גאפרי וכאלה, והוא פשוט עם המלחמה בויאטנם נהיה יותר ויותר קיצוני.

פיל אוקס התחיל בשירים יפים כאלה, והתחרפן עם השנים. השירים שלו נהיו יותר ויותר הרסניים ופוגעניים משל דילן. בשיר – There but for fortune, הוא שר “show me the country where the bombs had to fall…”. זה עדיין שיר לא נורא מחאתי, אבל הוא הרחיק לכת ב-Cops of the World, בבית האחרון – “when we butchered your son, boys…”.

וסגרנו את השיעור של משוררים J

ועברנו ל –

Women of the Sixties

השבוע, לשים את הקטעים הכי אהובים שלנו של women of the sixties.

מל חיפש את השירים שהם המחאה של הנשים. הוא כמעט הלך על שיר של ננסי סינטרה these boots are made for walking, אבל הקליפ המקורי מאוד סקסיסטי.

אז הוא הלך למחזות זמר, והוציא שיר מתוך “גבירתי הנאווה”. בסרט, שרה את זה אודרי הפבורן (אבל לא באמת).

אודרי הפבורן הייתה אהובת הקהל והיא גנבה את התפקיד לסרט מג’ולי אנדרוז ששיחקה את זה בברודווי. אבל ההבדל הגדול הוא שאנדרוז יודעת לשיר, והפבורן פחות טוב. אז בסרט דיבבו אותה, ויש ביוטיוב את הקטע של אודרי הפבורן עצמה שרה!

הסיפור מתחולל בתחילת המאה הקודמת, זה סיפור של פיגמליון של Shaw – בחורה ענייה שמתקנים את כושר הדיבור שלה והופכים אותה להיות כאילו ממעמד גבוה. אחרי שמציגים אותה בפני המלכה, אומרים לה – טוב, תודה, קחי 50 פאונד ותחזרי לעולמך. אבל פתאום היא לא יכולה לחזור, כי עשו אותה ליידי. זה שיר שהיא שרה כנגד הפרופסור שלימד אותה, פרופסור היגינס.

Mel challenges us למצוא שיר אחד מהסיקסטיז שמדבר יותר חזק על אישה משוחררת ושוויונית.

אנחנו פותחים בקרול קינג.

קרול קינג, בגיל 18 עם ניו יורק, מתחתנת עם ג’רי גופן. היא כותבת שיר שמבצעות ה-Shirelles, בבניין בריל בניו-יורק, Will you still love me tomorrow.

מל רוצה שנשים לב לשני דברים – קודם כל, זה שיר מאוד בוטה ל-1960, שרוב השירים של הלבנים היו can I hold your hand, can I walk you home וכו’. והשיר הזה הוא די בוטה. בבית השני – Is this a lasting treasure, or just a moment’s pleasure. לא כתבו ככה בשנות ה-60. והרי שבתקופה ההיא לא היה מתקבל על הדעת שלבנים ישירו על מין, אבל לשחורים כנראה כן היה מותר לשיר על מין. ולכן ה-Shirelles קיבלו את השיר.

הגיבורה השנייה שלנו – אלן נעמי כהן, דהיינו mama cass.

אחד התקליטים בשנות השישים, של ה-mamas and the papas – מאמה קאס שרה את אחד מה-torch songs המדהימים של התקופה – Dream a Little Dream of Me. זה שיר שהוא למעשה מ-1931, והמחבר שלו הכיר את ההורים של מאמה קאס, והיא שרה אותו אחרי שהוא נפטר. מל מביא את זה בתור דוגמא לשיר שנקרא AABA – סוג של שיר מאוד שגור גם היום, שזה 2 בתים של 8 תיבות שחוזרות על עצמן, אח”כ יש משהו אחר (הגשר), ואז זה חוזר לעוד 8 תיבות כמו בהתחלה.

פיטר, פול ומרי – דיברנו עליהם בתחילת הקורס. זה מתחבר עם אחד השלאגרים הגדולים שלהם, שיר שכתב ג’ון דנוור – והאירוניה היא שהוא נפטר כ-20 שנים אח”כ בתאונת מטוס.

ג’ודי קולינס – היא הדבק, החוה-אלברשטיין של הסיקסטיז. היא גילתה המון יוצרים, כולל את ג’ון דנוור ולאונרד כהן וג’וני מיטשל – היא פרסמה אותם. האזנו ל-Bird on the wire של לאונרד כהן בביצוע של ג’ודי קולינס.

היא הזמינה את לאונרד כהן פעם ראשונה להופיע – הם נפגשו ב-1966 בבית מלון בניו-יורק, הוא שר לה את That’s no way to say goodbye ומאז הם חברים. היא הזמינה אותו להופיע ב-1968, ולאונרד כהן רצה לכתוב שירים ולא כל כך הצליח, והוא עבר לניו-יורק והתחיל לעשות מוסיקה, והיא העלתה אותו לבמה. היא אמרה לו לעלות לבמה ולשיר את סוזאן. הוא עלה לבמה והקיא (לא על הבמה, ליד), והיא הייתה צריכה להכריח אותו לחזור.

ואנחנו מגיעים לג’וני מיטשל, ואנחנו נעצור פה להיום.

שיעור 9, 10/05/2015

This class is in English, so sorry that the סיכומים are also in English… J

Joni Mitchell – a good example of somebody who grew up in Canada in a small town, and she came from less than nothing and became an amazing musician. Some people think she’s not such a great singer, but that doesn’t detract from her songwriting abilities.

Big Yellow Taxi – it’s a 1970’s song, but in the spirit of the 60’s. We went over the lyrics of the song.

There were two pills that changes the 1960’s. One was The Pill (גלולות למניית היריון), and the other is LSD (which actually started as a recreational drug…). If we had to talk about the people who were חוד החנית of the avant-garde culture music, it would be Jefferson Airplane and Joni Joplin.

The Smothers Brothers were a musical group of brothers. They had a wonderful sense of humor, and they had a tv show (that was supposed to be a family show, but it was always on the edge) – they had people on the show who couldn’t perform on the Ed Sullivan show… A mainstream tv show that invited Grace Slick and the Jefferson Airplane paid the price – they were off the air after a few years.

 

We watched Somebody to Love / White Rabbit of Jefferson Airplane on the Smothers Brothers.

What is this song about (White Rabbit)? Alice in Wonderland. The biggest icon of the 19^th century was a weirdo… Is there another example of a writer around the 1900’s? The author of Peter Pan. In the song, they took Luis Carole’s story to a right conclusion – the book is about this dream, that might be drug induced.

Janis Joplin is part of the 27 club (famous musicians who died when they were 27). (Mamma Cass died in her early 30’s, she’s not part of the 27 club.)

Mel considers her to be the most provocative and interesting female singer of the 60’s, and she died when she was only 27.

Bobby McGee was actually a girl, written by Kristofferson and they reversed-gendered it for Janis Joplin. Like the famous blue raincoat song – it’s a narrative, like someone who’s telling you a story.

Skeeter Davis – people complain that there’s no country music in the course, so she was a country singer J She had one crossover hit, and she tried to be a mainstream singer, but outside this one hit she didn’t succeed really. We watched her video of “The End of the World”.

Marianne Faithfull – she was the girlfriend of Mick Jagger. According to legend, she dated all of the Rolling Stones. She recorded one of their first original hits, because they thought it was too touchy-feely for them – As Tears Go By.

The only band who gave The Beatles a real run for their money in the States were The Supremes. They represent a genre of music, of girl-bands. The Supremes had 2 things going for them – Diana Ross, and Ed Sullivan who was in love with them and they were on his show many times, always with a different costume.

The Supremes were on the Ed Sullivan show many times, The Doors were on the show once, and The Who never were…

Love Child – an important song for this course. There were songs that the blacks could sing and the whites couldn’t. It’s part of the racial double standard of the 60’s… Here again, a song that nocked The Beatle’s Hey Jude off the 1^st place, a song about an illegitimate child that was born. This will give as the taste of a Motown type song.

Aretha Franklin – how can you not have her in this class? She was one above the others. A church singer who became gospel-rock.

One of the most interesting stories of female singers of the 60’s is Astrud Gilberto – The Girl from Ipanema. 515 years ago, the first boats of slaves arrived in Brazil. Over the next 500 years they interacted with the locals, who had different types of music. Music from South America and black music started melding together. Because of the melding of Jazz and samba in the late 1950’s, the bossa nova was born. The music was very Brazilian.

The Girl from Ipanema – was written about a 14 year old girl from Brazil, admiring her (those are the lyrics in פורטוגזית, not in English). The writers wanted to make an English version and introduce it to America. They call in Astrud Gilberto to sing it in English.

Joan Baez – the only reason she’s here is because she sings Mel’s favorite Dylan song.

We sang Don’t think twice, it’s all right (by Dylan)

And we have 10 minutes to start our next lesson!

Tom Lehrer

He’s still alive, about 80 years old, not easy to reach, never had a family.

He combined science and art. He was censored, of course. He’s self-published. He wrote about 48 songs and called it a day – he wrote all his best shit, and then did other things. And his songs are still relevant at 2015.

I Got it From Agnes – the song doesn’t literally mention even for once what it’s about…

Tom Lehrer – it’s amazing how relevant is songs are 50-60 years after he wrote them.

Who’s Next.

Next week we’re hosting Dr. Alon Amit.

Post on Facebook songs from 1969-1973 – Israeli songs.

שיעור 10, 17/05/2015

בשיעור הקודם של מוסיקה עברית הגענו עד 1967, אבל ראינו שלא בדיוק התחברנו לעולם עדיין…

הממסד מנסה לקדם תרבות אחידה, כור היתוך. המדינה מנסה לקדם יצירה של ישראלי חדש, ישראלי לוחם, שאכפת לו מהחברה יותר משאכפת לו מעצמו. השירים שקודמו היו שירה על הצבא, על ההתיישבות, על חקלאות וכו’. לא שירה על יחסים של בינו לבינה. הכלים ששלטו באותם ימים בשנות השישים היו אקורדיון, דרבוקה, גיטרה וחליל – כי אותם אפשר לקחת ולשבת סביב המדורה.

ראינו איך התחיל קצת רוקנרול במחתרת.

בצלאל יונגרייז היה הרוקר הישראלי הראשון, שהקים להקה שהוציאה שירי רוקנרול בישראל. לא כל כך ידעו איך להתייחס לזה… זה היה עוף מוזר ב-64 כשהוא התחיל להופיע. אבל זה היה משהו קטן ומבודד, היוצא מן הכלל שהצביע על הכלל.

ראינו את הקונפליקט התרבותי בין תנועות הנוער למול החברה הסלונית, בין ערכי הצבר לבין פתיחות לעולם.

וסוף-סוף ב-67 קמה להקה שהתחילה לנגן מוסיקה שונה – “החלונות הגבוהים”. קודם כל קצת חתרנית – “חייל של שוקולד” נאסר לשידור ברדיו כי הוא דיבר על חיילים כבשר לתותחים. אבל חוץ מזה הייתה להם גם מוסיקה קצת יותר מקפיצה, נועזת – יותר מוסיקה ששומעים בעולם.

מה יהיה לנו בשיעור הזה?

1967-1973

• ניצחון במלחמת ששת הימים מחזק את הממסד – מביא לכך שלהקות צבאיות פרחו – אך גם מביא לפריחה כלכלית שמובילה לפתיחות תרבותית לעולם
• נמשך הקונפליקט בין תרבות ההתיישבות לתרבות העולם
• השפעות תרבותיות זרות ושינויים פוליטיים וגיאו-פוליטיים בישראל
• שינוי מוסיקלי שמושפע מהתרבות הגלובלית
• מלחמת יום הכיפורים משנה לסופו של עידן תרבותי ומוסיקלי בישראל, כי הבגידה הגדולה שעם ישראל הרגיש מצד הממסד הוביל לחיסול של להקות צבאיות, הוביל ליותר מרדנות ורצון לשינוי באוכלוסייה

הייתה אופוריה גדולה מאוד, שפתאום בשישה ימים חלקים שלא ציפו לכבוש התחברו למדינה (בייחוד אנשים מאוד רצו להשיג את הגדה וירושלים).

כיצד השפיעה מלחמת ששת הימים על המוסיקה בישראל?

• גל שירים העוסקים במלחמה – שירי ניצחון לצד שירי שכול. היו הרבה מאוד אלבומי ניצחון – היה אפילו אלבום של שידורי קול ישראל של השידורים הכי מוצלחים של תקופת המלחמה.
• אלבומי ניצחון – גם ללהקות צבאיות וגם לזמרים שרכבו על גל האופוריה.
• תדמית הלהקות הצבאיות הרקיעה שחקים. כל מי שלבש מדים היה לפחות הסגן של אלוהים… אנשים שהלכו עם נעליים אדומות ברחוב קיבלו פלאפל חינם. מכיוון שהחשיבו יותר את הצבא, פתאום הלהקות הצבאיות הפכו לכוכבים גדולים.
• התחילה תחרות בין פיקודים וחיילות על הלהקה הצבאית המצליחה ביותר – מי מצליח להשיג את כוכבי הנוער הגדולים ביותר לשיר אצלו בלהקה?
• בשלב הראשון – פחות לגיטימציה ללהקות הקצב. פתאום היה פחות לגיטימי להיות חתרני, כי היה יותר נחמד להיות באופוריה הכללית. כור ההיתוך הצליח, הישראלי החדש הצליח, לא צריך למרוד כל כך – הולך לנו טוב גם ככה.

שירים שהצליחו לדוגמא: גבעת התחמושת, זה שיר שהתבסס על עדות של חייל על איך הקרב על גבעת התחמושת התנהל.

ראינו עדות של קובי רכט, סולן להקת פיקוד  מרכז, על השיר “גבעת התחמושת”.

החבר’ה של הלהקות הצבאיות הרגישו מאוד פופולאריים, אלופי הפיקוד דחפו את הלהקות להצליח – זה היה סוג של פרס להתהדר בו בעקבות המלחמה, הלהקות הצבאיות.

כמובן שגם הרבה זמרים שאינם חיילים שרו שירי מלחמה. ארץ אשר ירדפוה אויביה, חוה אלברשטיין.

היו עוד שירי שכול, לא רק שירי ניצחון. מה אברך, להקת חיל הים.

בעקבות שירי השכול והניצחון, התחילו גם שירים של אסקפיזם, של “סתם” שמחה, שגם אותן להקות צבאיות שרו. מחבואים, להקת הנח”ל.

הייתה אוירה של אופוריה, של שמחה, וגם בזה הלהקות הצבאיות הובילו. הוא לא כל כך חכם, להקת הנח”ל (סולנית: ירדנה ארזי).

פתאום אפשר לשיר על שירים בין המינים, זה פתאום לגיטימי, כי אנחנו מנצחים אז כבר לא חייבים לבסס את ההתיישבות והצבא – אנחנו מספיק חזקים, אפשר לשיר על דברים אחרים.

רק בישראל, להקת חיל הים. רק בישראל אנחנו הכי טובים, הכי נאורים, מספר 1!

היה פה מאוד שמח בסוף שנות ה-60 J

האווירה הייתה של תהילת המדינה, הצבא, כאן הכי טוב!

ישנן בנות, להקת הנח”ל.

להקות פופ, שרות על החיים היפים – הכל היה נחמד באותם הימים.

בהיאחזות הנח”ל בסיני, להקת הנח”ל. שירים שפרגנו קצת לכיבוש.

הרוק באותם שנים דעך. המוסיקה הפופולארית צמחה, שירי להקות צבאיות, שירי תהילת המדינה, שירים של כיף אבל גם אז רק מפי להקות צבאיות.

החיים היפים, להקת הנח”ל.

 

מה היה אופי השירות הצבאי של הכוכבים הבאים?

יהורם גאון – להקת הנח”ל

שמוליק קראוס – איש צוות בחיל הים

ריקי גל – להקת חיל הים

יצחק קלפטר – טנקיסט, חיל השריון

מאיר אריאל – לוחם בצנחנים, גדוד 890

גידי גוב – להקת הנח”ל

בועז שרעבי – פשוט שריונר

יהונתן גפן – צנחן, קצין בגדוד 17

תיקי דיין – להקת גייסות השריון

יגאל בשן – להקות פיקוד צפון

האם לדעתנו היה יתרון ללהיות בלהקה צבאית?

כנראה שכן. היו גם כוכבים שלא התחילו בלהקות צבאיות, אבל בהחלט מי שלקח חלק בלהקה צבאית – הייתה לו נקודת זינוק גבוהה יותר, טובה יותר, לעומת אחרים.

במקביל, להקות הקצב עדיין היו קיימות. להקות הקצב ניגנו בעיקר קאברים, בעיקר שירים לועזיים.

צביקה פיק, גבי שושן – להקת השוקולדה.

עשו הרבה מאוד קאברים, הרבה מאוד שירים שאין להם באמת משמעות – אבל זה מה שהיה באותם שנים ללהקות הקצב. לא יצרו מוסיקה מקורית, והחתרנות התבטאה בעיקר בנגינה בקצב שהממסד לא מכוון אליו.

להקות הקצב לא כל כך הצליחו באותם הימים, אבל הניצחון בששת הימים היווה חרב פיפיות מבחינת הממסד בניסיון לשלוט אמנותית. זה הוביל לחיזוק המגמה של שירי ארץ ישראל היפים בחסות הממסד, אבל הוא הוביל גם לפריחה כלכלית. הטלוויזיה הישראלית הוקמה ב-1968, השידור הראשון היה שידור מצעד יום העצמאות 1968 – וכל התווספות אמצעי התקשורת, פריחה כלכלית, יותר אנשים נסעו לחו”ל, וזה הוביל לחשיפה רבה יותר לתרבות העולמית.

הוספה של אמצעי תקשורת וחשיפה גדולה יותר למה שמתרחש בעולם.

תזכורת: בירת הרוק של ישראל באותם הימים הייתה רמלה.

היה צריך לעשות את זה במקום רחוק מספיק מהמרכז, שגם רותם אליו את תחושות מי שגר בפריפריה. לקח לזה כמה שנים עד שזה הגיע לדרום ת”א.

בקיצור – להקות הקצב לא קיבלו עדיין פופולאריות. התחילו קצת שירים בעברית (ללכת בגשם ולשרוק, עוזי והסגנונות). עד שהגיע להקה אחת ושנתה את זה – הצ’רצ’ילים. זובין מהטה הזמין את הצ’רצ’ילים לנגן באך עם התזמורת הפילהרמונית בהיכל התרבות – וזה סימן ראשון של חדירת השוליים ללב הקונצנזוס.

למה שהפילהרמונית תעשה את זה? החליטו שזו תהיה דרך למשוך עוד קצת קהל צעיר. למה שהצ’רצ’ילים יעשו את זה? כי מבחינתם זו דריכת רגל בלב הממסד, בהיכל התרבות.

זה מסמן את תחילתו של השינוי, את תחילת כניסת הרוק לקונצנזוס. צעירים נכנסו יותר למוסיקה מחו”ל, אנשים שנסעו לחו”ל הביאו תקליטים לארץ. בכל העולם בני נוער מרדו, ורק בישראל להקות צבאיות… והנוער בישראל התחילו להבין שאולי הם לא מקשיבים לדבר הנכון.

אחד מהאנשים שרצו שינוי היה אריק איינשטיין.

אריק איינשטיין – התחיל בלהקת הנח”ל, המשיך לקריירת סולו, אח”כ שלישיית גשר הירקון (שירים  מלודיים, יפים, נחמדים), אח”כ החלונות הגבוהים, ואח”כ הוא חזר לקריירת סולו עם שירים יחסים מלודיים (אמנם מי שכתב לו אותם זה שלום חנוך בן ה-17, אבל המעבד המוסיקלי כפה עליהם סגנון מאוד רך), ולאחר מכן אריק איינשטיין כבר מחפש בכוח כיוון חדש. הצ’רצ’ילים היו מה שהביא אותו קדימה לסגנון שהוא רצה לבצע.

אחינועם (When you’re gone), הצ’רצ’ילים / אריק איינשטיין.

סוף סוף תופים, בס, גיטרות… משהו שהוא לא רק מלודי, אלא גם מתחבר קצת יותר לתרבות הרוק העולמית.

להקות הקצב הובילו לשינוי בתהליך היצירה.

עד אז, זה היה די בידיים של המפיק. עכשיו, הלהקה היו חלק מתהליך היצירה ממש.

שינוי בתהליך המוסיקלי – במקום מעבד שאחראי להכל, פתאום כל מי שמבצע את השיר מכניס לזה משהו מעצמו. כל אחד נותן את החלק שלו, בשביל שהיצירה המוגמרת תבטא את מה שכולם רוצים להשיג ביחד.

לאט, לאט – הרוק התקרב לסטטוס קוו. נראה עדות של צביקה פיק וגבי שושן, שכזמרים של להקות קצב הציעו להם להשתתף במחזמר “שיער”. זה פתאום להופיע בתיאטרון “הבימה”, ולהיכנס לקונצנזוס.

פתאום, הקונצנזוס מתחיל לחבק את התרבות מחו”ל. “שיער” מגיע לארץ ב-1970, והמונים באים לראות אותו. פתאום התרבות הזו, המוסיקה הזו, מקבלת חשיפה הרבה יותר גדולה בזכות המחזמר. עשו לזה ממש איזו גרסא מקומית, עם חרדי שעולה לבמה באמצע ומתחיל לצעוק על מה זה אנשים מתפשטים, גוועאלד…

ובינתיים מה קורה עם הסטודנטים?

יוצאים לחופשת קיץ. גם הסטודנטים מתחילים לקבל את המוסיקה החדשה במסיבות סוף-שנה, והיא הולכת ומקבלת אחיזה בשכבות שונות בציבור בישראל.

במקביל, עדיין האסקפיזם שולט. פסטיבל שירי הילדים הראשון ב-1970. למה ככה (אבי טולדנו ועירית ענבי).

זו בריחה מהמציאות של מלחמת ההתשה הרחוקה בסיני, ובמרכז המדינה הכל טוב.

בשנה הבאה, אילן ואילנית.

איזה יום שמח, שולה חן.

אני חולם על נעמי, חדוה ודוד – זוכה במקום ראשון בפסטיבל טוקיו.

במסגרת האסקפיזם, גם הכתבות בחדשות היו אסקפיזם (כתבה על חמסין באמצע החורף).

מצד אחד היה את הניצחון, הרצון להוביל לכור היתוך, רצון להוביל לנורמליזציה (לא רוצים יותר מלחמות, כמה טוב יהיה בשנה הבאה), אסקפיזם…

ולמול זה, עולה הצורך בשינוי, בחיבור לעולם, בביטוי, במחאה.

הראשונים שעשו את זה, למעשה, היו הלהקות הצבאיות. ברגע שהם התחילו להכניס רוק לשירים שלהם, ברור לכולם שזה נכנס לממסד. נעמי שמר מרגישה לא בנוח שמכניסים ענייני רוק לשירים שלה בלהקות הצבאיות…

הבן יקיר לי, להקת הנח”ל (עיבוד: דני סנדרסון).

פרחים בקנה, להקת חיל התותחנים – התחילו שירים חתרניים. להקה צבאית פתאום קוראת להפסיק לירות, לשים פרחים בקנה. שיר לשלום, להקת הנח”ל – שיר לא פחות חתרני.

אלוף פיקוד המרכז, רחבעם זאבי “גנדי” – אומר ששיר לשלום הוא שיר חוטא. שיר פציפיסטי שמקומו בארצות שלוות ובוטחות, עם שכנים נורמליים ובעיות של חברת שפע.

השיר, כמובן, נאסר להשמעה ברדיו, ובפיקוד מרכז ודרום. אבל הוא זכה לפופולאריות והוציא את הלהקות הצבאיות מהחיבוק החם של הקונצנזוס לקצת יותר מחאה ומרדנות.

ואז, ב-1970, “מלכת האמבטיה” (אופרת רוק של חנוך לוין) עולה.

אחרי כמה חודשים, ההצגה ירדה, בגלל המחאה.

אבל היו אמנים נוספים שהמשיכו בקטע של המחאה, של השירים נגד המלחמה, בעד שלום. אני ואתה, אריק איינשטיין.

היא תבוא, אריק איינשטיין – אפשר להבין מפתיחת השיר (מהקליפ) שהוא עוסק במלחמה. מחאה מתחילה גם אצל זמרים סולנים וגם אצל להקות צבאיות, אל מול האופוריה הגדולה שהייתה אחרי ששת הימים.

חוזה לך ברח, אושיק לוי – עוסק בנבואה כנגד המלוכה בישראל, כי למעשה הפכו את זה לשיר שרומז בעקיפין על השחיתות שפשטה בממסד.

מי ראש הממשלה בתחילת שנות ה-70? גולדה מאיר. הממסד לא קיבל כל כך יפה את שירי המחאה האלה…

מחזמר נוסף – “אל תקרא לי שחור”, מתחיל להעלות מחאה של מזרחים. יום יבוא, אל תקרא לי שחור. זה היה בעקבות מחאת השחורים בארה”ב, אבל אוכלוסייה שלמה בישראל לקחה את זה כביטוי מחאה עבורה.

בתחילת שנות ה-70 התחיל מוסד של “חפלות” בדרום ת”א, בשכונת התקווה, שירים מזרחיים שמנגנים עם החבר’ה.

האם השינוי בא בקלות או במהירות?

האסקפיזם עדיין נמשך… היום היום, להקת פיקוד  מרכז.

שיר בבוקר בבוקר, שלמה ארצי.

אצבע את השלכת בירוק, יורם ארבל.

מתוק מתוק, להקת פיקוד צפון ויגאל בשן.

חמוץ חמוץ, חבורת לול (פארודיה על “מתוק מתוק”) – שיש בו גם רמזים על הכיבוש.

שירי אסקפיזם נטו…

כניסת הרוק למיינסטרים עזרה לחלק מאמני הקצב להיכנס למיינסטרים, ואחרים לא אהבו את חיבוק המיינסטרים.

איני יכול, ניסים סרוסי. היה ממייסדי ז’אנר מוסיקלי חדש. ימים ראשונים שיש מוסיקה מזרחית.

החפלות התחילו להוציא תקליטים בשנות ה-70, התחילו להגיע קסטות. חנה’לה התבלבלה, דקלון ובן-מוש.

מוסיקה יוונית מתחילה להיכנס – בום פן, אריס סאן.

אחרית הימים, להקת הרוק הפרוגרסיבי הראשונה בישראל, ופתאום יש מוסיקה שהיא קצת יותר מחתרתית. אין מקום לשניים על עמוד החשמל, אחרית הימים. יש לי יום הולדת, אחרית הימים.

 

ואז, ב-1973 קמה להקה שהייתה חלק מה-שינוי של המוסיקה בישראל – כוורת! הרוק הפך למיינסטרים בישראל.

את השיר הזה הם ניגנו כמה ימים לפני מלחמת יום כיפור, שאחריה המוסיקה בארץ השתנתה לחלוטין, הלהקות הצבאיות נעלמו…

שיעור 11, 31/05/2015

חוזרים לטום לרר!

האזנו לשיר היסודות, Chemistry, של טום לרר.

השיר הזה נכתב בשנות השישים, ומאז גילו לפחות 15 אלמנטים חדשים J אז מישהו צריך להתנדב לכתוב בית נוסף!

Wernher von Braun – (ולס) שיר מאוד בעייתי. היה בחור צעיר בגרמניה שלא היה תלמיד טוב בבי”ס, אבל כשהוא התחיל להתעניין בטילים ובפיזיקה הוא פתאום הפך לגאון. וכל התוכניות של הנאצים – הוא היה אחראי עליהם, Wernher von Braun. אחרי המלחמה הוא הצליח לברוח ממשפט, ואחרי כמה שנים הוא נוקה והגיע להיות אחראי על ה-space program בארה”ב.

הנגינה של טום לרר תמיד משהו אירוני כזה.

טום לרר הוא איש האירוניה של שנות השישים.

National Brotherhood Week – אפשר לשנוא את מי שלידך שנה שלמה, אבל לאהוב אותו בזמן השבוע היחיד הזה J

כל מי שעוסק בקריירה מדעית יודע שיש שתי דרכים מאוד מבטיחות בשביל להצליח – אחת זה להעתיק תוצאות, to plagiarize, ואחד זה פשוט לפברק תוצאות.

Plagiarism.

מפאת חוסר זמן, מל ממליץ לכל אחד מאיתנו לצפות בהמשכים, אבל לא נכנס אליהם במהלך השיעור.

בשנות השישים, כשמל היה בבי”ס, היה new math – כל פעם ניסו ללמד מתמטיקה בצורה אחרת. מה שהכי מצחיק זה כששומעים את טום לרר גם אחרי חמישים שנה (בשיר New Math) זה עדיין אותו הדבר.

Poisoning Pigeons in the Park. ולס.

יש לו שיר שמל הכי אוהב, שנקרא – I hold your hand in mine, dear.

סרגל חישוב שימש מדענים איזה 300-400 שנה.

בבית השני של Wonderful World של Sam Cooke הוא אומר – I don’t know what a slide-ruler’s for. והיום אף אחד לא יודע J

מל חושב שאין דרך אחרת לסכם את הסיקסטיז מאשר עם המחזמר “שיער”.

המחזמר, שנכתב במשך כמה שנים בשלהי שנות השישים, הוא מסכם את כל הסיקסטיז. יש שם קטע של מלחמה, אהבה, שוויון, סמים וכו’.

נראה קטע מהסרט שהופק בשנות השבעים, שהוא סרט מקסים, ומל רוצה שנראה פה מישהו נגד המלחמה שאומר שהמלחמה בויאטנם זו מלחמה של לבנים ששולחים לבנים להילחם ב… (וחפשו את המשך הציטוט במצגת…). “The draft is white people sending black people…”.

הסרט הזה קורה ברובו בניו-יורק סיטי, הרבה בסנטרל פארק.

התמקדנו בציטוט שמתחיל ב-“LJB” שיש במצגת.

יש שיר, Easy to be Hard – מל רוצה שבבית נסתכל על הוידאו שיש לינק אליו מהמצגת. אנחנו כאילו יש לנו causes, בעד זכויות לבני אדם, לחיות – אבל בבית אנחנו מתנהגים אחרת.

ראיון של מל עם שי כהן J:

היה בוודסטוק בגיל 15. הוא הכיר חלק מהלהקות כבר בישראל. הייתה לו דודה מבולטימור ששלחה לו תקליטים. שי הצטרף לאוטו שנסע לוודסטוק. שי התלהב מהמוסיקה שהציעו בוודסטוק, מכל האמנים שהיו שם בבת אחת. הוא צפה ב – ג’ימי הנדריקס, The Who, Creedence Clearwater, Joan Baez, Sly and the family stone, סנטנה (מל: הם היו שם כי האמרגן שלהם עשה תרגיל. שיקאגו היו אמורים להיות שם, והוא שם להם הופעה במקום אחר והביא את סנטנה כי הוא האמין בהם).

מבחינת שי הוא ראה מודעה, יש שמות של המון להקות שהוא אוהב. הוא שואל את ההורים אם הוא במקרה יכול לנסוע, כי יש לו בת דודה שנוסעת לשם, וההורים שלו במפתיע הסכימו. מאז, שי כל פעם מחפש עוד הופעות, פשוט לא יצא משהו כזה מאז…

מל: האם הרגשת פחד פיזי שם, עם חצי מיליון איש? שי: לא בדיוק פחד פיזי, אבל לפעמים אתה רעב ואין מה לאכול, ויורד גשם ואין לך ממש מה לעשות. אתה קצת חסר אונים, אבל זה פשוט כבר ככה. המצוקה לא הייתה חלק חשוב מהעניין – בעיקר זה היה בשביל שי תענוג שרק נפתח עוד ועוד והיו הפתעות נעימות כל הזמן.

בארץ קצה רדו בי המורים בבי”ס אחרי שחזרתי… הם לא הצליחו ליישב את מי שאני עם מה שכתבו בעיתונים על מה שקרה שם.

וודסטוק שינה את חיי כי הבנתי, למשל, כמה היה לי מזל מיוחד להיות נוכח באירוע כזה מיוחד – רוב האנשים על הכדור לא היו שם באותו זמן, זה מזל. הבנתי כמה חשוב לי למצוא מוסיקה, אבל זה הדבר הפרטי שלי. ואני יודע כמה המזל שיחק פה.

מל: האם אתה מאמין שוודסטוק זה משהו שלא יכול להיות היום? שי: אין לי דעה מהסוג הזה, ואני לא יכול לשלול שיקרה שוב.

קרידנס – היו הלהקה הראשונה שאישרה השתתפות בוודסטוק, והם בסוף ניגנו בשתיים בלילה. והם כעסו על זה.

ג’ימי ויילס, שהקים את ויקיפדיה, הוא גיבור האינטרנט של מל. היה איתו מפגש לפני שבוע, ומל שאל אותו אם הוא מסכים איתו שויקיפדיה זה הוודסטוק החדש. ג’ימי ויילס לא הבין בדיוק את הקשר.

מל מדבר על האיקוניזציה של וודסטוק – כמובן שיכול להיות מופע מוסיקלי נוסף שימשוך אותה כמות אנשים. אבל וודסטוק הפך לאירוע היסטורי, ובשביל מל וודסטוק זה כמו רצח קנדי – משהו שעיצב את העולם, הרבה מעבר למוסיקה שהייתה שם.

ואז ג’ימי אמר – אם יש קשר בין וודסטוק ו-ויקיפדיה זו האיקוניזציה של שני הדברים האלה.

כמה דברים על וודסטוק: מי שמדען, או ממציא, או מפתח, יודע שהתוכנית היא רק בסיס לשינוי. וודסטוק התחיל בתוכנית אחרת – רצו להקים סטודיו בכפר ליד איפה שדילן גר, אבל זה השתנה והתפתח לוודסטוק. אבל מה, כשרצו לעשות את וודסטוק האנשים שגרו בוודסטוק לא כל כך התלהבו… וודסטוק לא היה בוודסטוק – הוא היה בעיירה ליד וודסטוק, Bethel, בחווה של בחור יהודי בשם מקס יזגור, שמסיבות לא ברורות הסכים להשכיר את החווה שלו לזה. לפני כמה שנים, מישהי שמל מכיר דרך פייסבוק כתבה לו שהאחיינית של מקס יזגור מגיעה לארץ, אביגיל יזגור, והיא כתבה ספר ילדים בשם “Max says Yes”, על למה מקס הסכים לעשות את וודסטוק בחווה שלו…

מקס יזגור מפורסם. סיבה אחת היא שהוא אמר כמה מילים בוודסטוק, אבל הסיבה השנייה הייתה שג’וני מיטשל – שלא הייתה בוודסטוק ועבורה זה היה הפסד עצום, ומרוב עצבות היא ישבה וכתבה את השיר האיקוני – וודסטוק. זה חלק מהאיקוניזציה של האירוע. והיא אומרת – “I went down to Yasgur’s farm to…”, וזה הקפיץ את שמו לנצח נצחים J והוא נלחם, אגב, בכל אנשי העיירה שנלחמו בו. והוא אמר – מה אתם רוצים? הרי ארה”ב בעד חופש ביטוי, והזמנו חצי מיליון אנשים להתבטא.

עוד להקות שהיו שם (כל אלה יש במצגת):

The Who עשו מופע של יותר משעתיים, כולל כל טומי.

Blood, Sweat & Tears

Crosby, Stills, Nash & Young

Tim Hardin – שיעורי בית! J

The Nice

Joan Beaz

Creedence Clearwater Revival

Janis Joplin – לא נתנה את הופעת החיים שלה, אולי כי כבר הייתה במצב קשה

Jefferson Airplane

Jimi Hendrix

Santana

נסיים את השיעור בשני רגעים שלדעת מל הם התעלות מוסיקלית, שאי אפשר להסביר את זה אלא במשהו מטא-פיזי:

הרגע הראשון זה Soul Sacrifice של סנטנה בוודסטוק – שזה שיר עם שני אקורדים, אגב!

דיברנו בקורס הרבה על קאברים, והרגע השני זה הקאבר של Joe Cocker ל-Whit a Little Help From My Friends. הם בנו את השיר כמו שבונים שיר במוסיקה קלאסית, או כמו שבונים סיפור – זה עולה, עולה, עולה, וכשאנחנו חושבים שזה נרגע והגיע לסוף, זה נרגע, אבל אז זה פתאום עולה שוב.

יש לנו במצגת רשימה של להקות שאמרו “לא” לוודסטוק והצטערו על כך.

שיעור 12, 07/06/2015

מל ניסה בקורס הזה כמה שיכולנו להוציא את הציניות והוייבז הרעים והפוליטיקה מחוץ לאולם.

אנחנו לא שמנו לב – או אולי כן שמנו לב – שהקורס הזה הוא ניסוי. אנחנו למעשה שפני ניסיון בניסוי של מל להביא משהו אחר לקמפוס בת”א J

היום מל הולך לשפוך את הלב, על מה הוא לוקח מהקורס הביתה, ומה הוא מעביר לנו מהמנטרות שהוא גדל עליהן בשנות השישים.

מה שרצינו לעשות בקורס האלה זה לשאול שתי שאלות –

האם באמת הייתה מהפכה במוזיקה?

והאם המוסיקה, המנטרות של שנות השישים, חלחלו להיום, או שהפכנו להיות חברה מאוד אינטרסנטית, לא אכפתית וצינית?

ואין לנו תשובה לאלה.

שאלה נוספת –

מה אנחנו יכולים ללמוד מהקורס, ממה שחווינו פה, לגבי החיים האישיים הפרטיים שלנו?

יש במצגת של השיעור של היום כל מיני לינקים שימושיים ללמידה למבחן!

מל מאמין שהסיקסטיז היו על love and harmony, peace and brotherhood…

דיברנו על זה שבשנות השישים *לא* היה שלום… מלחמת ויאטנם, מלחמות באפריקה וכו’.

האם באמת היה שוויון, הבנה, אחריות הדדית? האם באמת הייתה דאגה לאקולוגיה? (כמו שלמדנו אצל ג’וני מיטשל) האם באמת הייתה הרמוניה?

מה מל למד מהסיקסטיז על החיים –

כמה מאיתנו לוקחים את החיים כמובן מאליו?

אנחנו בארץ לומדים להיות מינימליסטים – מה המינימום שאני צריך להשקיע בשביל לקבל 60 בקורס מסוים…?

מל מתעב מינימליזם, והוא אומר לסטודנטים שלו ש – אם אתה מנימליסט, תזכור שהרופא שלך, העו”ד שלך, הפוליטיקאים שלך, ראש העיר שלך, הם גם אנשים ציניקנים ומינימליסטיים. ואז באיזו חברה אנחנו חיים? וזה מתחיל בבחינות בבי”ס.

ציניות היא מחלה שבסופו של דבר מדביקה גם את בני המשפחה.

וזה מגיע לקטע השני: מה למדנו כל הקורס לגבי הצלחה מוסיקלית?

בשביל הצלחה מוסיקלית, לא צריך לנגן הרבה תווים, לא צריכים לנגן סולמות מסובכים (הרי בשנות ה30-40 הג’אז היה מוזיקת פופ, וחלק מהסיבה זה שזה היה קליט. ברגע שהג’אז הלך למשהו מסובך, העם זנח אותו). הטריק בחיים בתור חוקים, מדענים, מעצבים, מורים – זה ללכת על הקו הפשוט. Simple wins if it’s authentic. מוזיקה לא צריכה להיות מסובכת כמו החיים, היא צריכה להיות אותנטית.

מל המציא כמה דברים בקריירה שלו, ולפיו זה לא כי הוא כל כך חכם.

בחדשנות צריך לחשוב בין קופסאות, לצרף בין ז’אנרים לא קשורים, לקחת ממחשבה אחת ולחבר למחשבה שנייה.

גם המוזיקה היא ככה.

מל הולך לספר לנו סיפור אמיתי (הוא לא יודע אם הוא נכון, אבל הוא אמיתי J): כשבוב דילן הקליט את Like a Rolling Stone, היה אורח באולפן – אל קופר. אח”כ הוא התפרסם כזמר של blood, sweat and tears. והוא יושב באולפן כאורח, מנגן קצת בגיטרה ובאורגן – ואז הוא רואה שכל מיני session musicians כבדים נכנסים. באיזשהו מקום בהקלטה, הוא אומר שיש לו איזשהו רעיון לנגן באורגן משהו. ומשום מה, אף אחד לא יודע איך זה יוצא, הוא יושב על האורגן ומנגנן עם הלהקה. באיזשהו שלב, בוב דילן אומר שזה נשמע טוב, שיגבירו את האורגן. אז מתוך זה שהוא ניצל את ההזדמנות הזו, לא רק שהוא תרם לשיר של בוב דילן, אלא גם הוא הדגים לנו משהו שאח של מל, דיוויד, לימד אותו לפני שנה כשהם עשו ראיון ביחד. הוא אמר שבחיים, לא צריך רק לחכות למזל. הוא אומר שבפרוזדור של החיים, כשיש דלת של הזדמנות, אתה צריך לעצור לדפוק על הדלת ולראות אם מישהו עונה. ואם מישהו לא עונה, אתה צריך לנסות בעדינות את הדלת ולראות אם אפשר לפתוח אותה, ואם היא לא נפתחת אפשר לתת לה בעיטה קלה.

מל טוען שהטלוויזיה הורסת את המדינה שלנו, ואולי את כל היקום. הרי מה זה תוכניות ריאליטי? אין בזה שום ריאליטי, זה הכל מבוים. במקום ליצור את החיים של עצמנו, אנחנו מסתכלים על האנשים בטלוויזיה.

הרולינג סטונז צדקו – לא לראות טלוויזיה.

ולבסוף, מה שראינו גם בכיתה, a society cannot be better than the people who are a part of it.