יומנו של שמואל

פרק ט״ו

ז באדר תפפ״ו

יומני היקר,

היום היה יום מלא במתח. דיברתי עם ה’ וביצעתי את רצונו. ציוויתי על שאול המלך להשמיד את כל עמלק, כולל הגברים, הנשים, הילדים ובעלי החיים. לא להשאיר שום דבר חי. שלחתי את שאול לשדה הקרב כדי לממש את הציווי של ה’, שכן עמלק פגע בנו בעבר, והגיע הזמן להחזיר להם.

לפני שיצא לשדה הקרב, ציינתי בפני שאול את חסד הקיני עם ישראל, שהיו טובים אלינו ולא תקפו אותנו ביציאתנו ממצרים. במיוחד הזכרתי את יעל אשת חבר, שהרגה את סיסרא. ביקשתי משאול להרחיק את הקיני מאזור הקרב.

הקרב התנהל כרגיל, אך היה משהו מפתיע: שאול החליט להשאיר את בעלי החיים “הטובים” בחיים, למרות שציוויתי עליו להשמיד את כל החי. שמואל והעם חסו על בעלי החיים.

ה’ פנה אליי והודיע לי שהמלכת שאול הייתה טעות, כי הוא לא ריצה את רצונו ולא ציית כמו שצריך. הרגשתי שזהו הרגע שבו המלכות תקרע משאול, והכאבתי על כך שלא עמד בציפיות.
פגשתי את שאול והוא טוען שציית לציווי ה’. הוא אמר: “הקרבתי לה’ את כל מה שהיה טוב”, אך אני שמעתי את קול הצאן, מה שהראה לי שהוא לא השמיד את הכל. שאלתי אותו: “מהו קול הצאן שאני שומע?” ושאול לא ידע איך להשיב.

אמרתי לו שלא יחשוב אפילו על להקריב קורבנות במקום לשמוע לציווי ה’, כי ה’ לא מחפש קורבנות אלא ציות לדבריו. הייתה לי תחושה רעה כששמעתי את תשובתו. הוא התוודה ואמר שפחד מהעם, ולכן חס על בעלי החיים. בסופו של דבר, לא היה לי מנוס מלומר לו שה’ נמאס ממנו, והמלכות תעבור למישהו אחר.

כשסיימתי את השיחה, ניסיונו של שאול לתקן את המצב רק העמיק את תחושת האכזבה שלי. הוא תפס את בגדיי בניסיון למנוע את הדבר, אך הבגד נקרע, ואז אמרתי לו: “כמו שקרעת את הבגד שלי, כך תיקרע המלכות שלך ותינתן לאדם טוב ממך.”
אומנם זה לא היה בכוונה, אני עדיין כועס מאוד על זה ששאול קרע לי את הבגד, אולי אצליח לתפור אותו מחר.
שמואל

פרק ט”ז

י״ב אדר תפפ”ו

יומני היקר,

היום בבוקר, ה׳ שאל אותי עד מתי אני מתאבל אל שאול. לאחר מכן, הוא שלח אותי לבית ישי עם שמן, מכיוון שאמר שראה אחד מבניו למלך. התנגדתי שאם שאול ישמע, הוא יהרוג אותי. אך ה׳ אמר לי לקחת בידי עגלת בקר ולהגיד שאני בא כדי לזבוח לה׳. הגעתי, וישר ידעתי שאליאב, בנם הבכור, הוא מתאים למלך. אך ה׳ אמר לי לא להתבלבל מהגובה שלו וממראה חיצוניו. עברו 6 הבנים של ישי וכל פעם מחדש ה׳ לא מרוצה. לא ידעתי כבר מה לעשות, שאלתי את ישי, ומסתבר שבנם הקטן רועה צאן ואינו בבית. הלכנו אל דוד, בנם הקטן, שגם היה עם יפה עיניים וטוב ראי. אך ה׳ לא בחר בו מסיבה זאת אלא מכיוון שבניגוד לבנאדם רגיל, שרואה רק יופי חיצוני, ה׳ רואה טוב לב. לאחר מכן, ה’ ציווה על דוד לנסות ללכת לשאול ולהרגיע אותו בעזרת יכולותיו לנגן בכינור, בזמן שכל הרוח בטובה שלו מתנתקת מגופו ומתחלפת על ידי רוח רעה וכועסת.

אני ינסה לעדכן מאוחר יותר,

שמואל

פרק י״ז

י״ח אדר תפפ״ו

יומני היקר,

אני עדיין מנסה לעכל את מה שקרה היום. הפלישתים בחרו מישהו ואמרו לעם ישראל לבחור מישהו גם והם ילחמו בינייהם. מי שמפסיד, העם שלו ישמש כעבדים לעם השני. הפלישתים בחרו בחור בשם גולית, שגובהו כשש עמות וזרת שכולם פחדו ממנו, ובשבילינו בחרו את דוד. ילד קטן ללא שום ניסיון שנלחם מול חייל עצום עם שריון כבד וכלי נשק שאפילו כמה אנשים לא יכלו להרים. הוא היה כמו צל ענקי על כל המחנה שלנו, וכל יום מחדש הוא יצא לצעוק ולעורר פחד.

אבל היום קרה משהו שאף אחד לא ציפה לו. דוד, הילד הזה, רועה הצאן הקטן, זה שאפילו לא לובש שריון, הוא זה ששם לזה סוף. שמעתי מהחיילים איך הוא בא להביא אוכל לאחים שלו, ראה את גוליית וצעק שהענק הזה לא יכול לבוז לעם ישראל ככה. הוא אמר שהקדוש ברוך הוא איתו, והוא ינצח אותו, ולא משנה כמה הפלישתי גדול.

ואז זה קרה. הוא ירד למטה עם קלע וכמה אבנים, בלי שום שריון או חרב. גוליית אמר: ״מה נראה לך שאני כלב?״ לעג לו, וצחק עליו, אבל דוד לא היסס. הוא סובב את הקלע ופגע ישר במצח של הפלישתי. בשנייה אחת גולית קרס לאדמה, וכל המחנה נדם. דוד רץ אליו, לקח את החרב שלו, וגמר את הקרב.

אני לא יודע אם יש מישהו במחנה שלא מרגיש גאווה היום. דוד הוכיח לכולנו שעם אמונה אמיתית, שום דבר לא בלתי אפשרי. גוליית אולי היה גדול בגובה, אבל דוד היה ענק בלב.

זה הכל להיום,

שמואל