Shmuels diary

 ( ט״ו )
1026 לפני הספירה

יומני היקר,
‎כשראיתי את אליאב, בנו הבכור של ישי, חשבתי בלבי: הנה משיח ה’ עומד לפניי! הוא גבוה, מרשים, בעל חזות של מלך. אך מיד שמעתי את קול ה’:

‎“אַל-תַּבֵּט אֶל-מַרְאֵהוּ וְאֶל-גוֹבַּהּ קוֹמָתוֹ, כִּי מְאַסְתִּיהוּ; כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם, כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַּעֵינַיִם, וַה’ יִרְאֶה לַלֵּבָב.”

‎עברו לפניי עוד שישה מבניו של ישי, אחד אחרי השני, אך בכל פעם שמעתי את אותה תשובה: לא זה הנבחר. השתוממתי. ה’ שלח אותי למשוח מלך מבני ישי, אך אף אחד מהם לא נבחר.

‎פניתי אל ישי ושאלתי: “התַּמּוּ הַנְּעָרִים?”

‎הוא היסס לרגע ואז השיב: “נשאר עוד הקטן, והוא רועה את הצאן.”

‎צמרמורת עברה בי. האם אפשר שה’ בחר דווקא בנער שלא זימנו אפילו למעמד הזה?

‎“שִׁלְחוּ וְקִרְאוּ לוֹ, כִּי לֹא נָסֹב עַד-בּוֹאוֹ פֹּה!”

‎המתנו. ואז הגיע הנער – אדמוני, יפה עיניים, ובמבטו תום נעורים אך גם ניצוץ של עוצמה פנימית. לפתע הרגשתי את קול ה’ בלבי, ברור וחזק:

‎“קֻם, מְשָׁחֵהוּ, כִּי זֶה הוּא!”

‎מייד לקחתי את קרן השמן ומשחתיו לעיני אחיו. באותו רגע, רוח ה’ שרתה עליו. לא היה זה הבכור, לא הגבוה, לא החזק – אלא דוד, הרועה הצעיר, שנבחר להיות מלך ישראל.
שמואל.

(פרק ט״ז )
1025 לפני הספירה

יומני היקר,

ה’ ציווה עליי לצאת לבית לחם ולמשוח מלך חדש מבניו של ישי. אך פחד כבד ירד על לבי – אם ישמע שאול על שליחותי, הוא יראה בכך בגידה וירצה להרגני.

“אֵיךְ אֵלֵךְ? וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי!”

אך ה’ הנחה אותי לקחת עגל לזבח, וכך להסוות את מטרת בואי. יצאתי לדרך, לבי מלא חשש אך גם אמונה כי עליי למלא את שליחותי.

כשהגעתי לבית לחם, זקני העיר יצאו לקראתי בחשש. מבטם היה חרד, כאילו חשדו כי בואי מבשר על עונש או משפט.

“הֲשָׁלוֹם בּוֹאֶךָ?”

הרגעתי אותם:

“שָׁלוֹם. לִזְבֹּחַ לַה’ בָּאתִי.”

זימנתי את ישי ואת בניו לזבח ולקדושה, ועדיין לא ידעתי מי מהם יהיה הנבחר.
שמואל.

 1025 לפני הספירה

יומני היקר,

היום שמתי לב למתח הגובר במחנה ישראל. הפלשתים, שוב, הפכו לאויבנו, והם התמקמו בעמק האלה, מול צבא ישראל. אך העוצמה שבאה מהם לא הייתה רק בכמות החיילים, אלא גם בדמותו של גוליית, הלוחם הענק מגת.

יום אחרי יום, גוליית עמד בין מחנות המלחמה, צועק ומבזה את ישראל ואלוהיה. הוא אתגר את ישראל: שיבחרו לוחם שיבוא להילחם בו, אחד מול אחד.ש לא העז לצאת מולו.

אולי לא ציפיתי לכך, אבל הגיע יום שבו דוד, הרועה הצעיר מבית לחם, הגיע למחנה הקרב. הוא הגיע לשאול להביא מצרכים לאחיו, אך במהרה שם לב למתרחש. הוא שמע את דברי הלגלוג של גוליית, לא יכל לשתוק. דוד התקומם: “מה זה הפשע הזה? איך אפשר לתת לו לבזות את צבא אלוהים חיים?”

היה משהו בתשוקתו ובתעוזה שלו שההפנט אותי. אף אחד לא העז לאתגר את גוליית, ודוד, למרות גילו הצעיר ומעמדו, היה מוכן לעשות זאת.

שמואל.