סיפורי מחתרות

המוקש ישי גרוף, בוגר כיתה ג’, מודיעין

ראיתי את החיילים והשוטרים הבריטים ידעתי שהמבצע יתחיל עוד רגע הסימן עולה סוף סוף איש מחופש לאישה, הלך וזרק נעל לקחתי את בקבוק החלב שמלא בחומר נפץ והנחתי את בקבוק החלב  לפני חייל ראית את יוסי זורק כדור ולחצתי על המתג שמפעיל את הפצצה החייל תחיל לצעוד ופתאום בום!!!!!!!! חיילים צעקו אנשים צרחו ובנות קפצו פתאום עוד פיצוץ ועוד צעקות ראיתי את יאיר שטרן רץ וחיילים רודפים אחריו ידעתי שעם תופסים אותו אין מחתרת ראיתי רובה ורימון יד ליד שוטר מת לקחתי אותם ושיאיר היה רחוק מהשוטרים יריתי צרור יריות לעבר השוטרים וזרקתי רימון בום!!!!!!!!!!!!!! אנשים צרחו והשוטרים שרדפו אחרי יאיר נפלו ראיתי איך שמעון חברי ניפצע רצתי אליו חבשתי אותו קראתי לצביקה ויעקב והם לקחו אותו פתאום עשרה שוטרים אחרי לקחתי רימון זרקתי לעבר השוטרים ואז כמו משחק התופסת ראיתי את יאיר מוציא לשון לשוטרים והופ השוטרים משנים כיוון פתאום צביקה מופיע נותן לי רובה צלף ו-5 רימונים

באותה שנייה שבה הופיע כך גם נעלם התחלתי לירות לעבר השוטרים זרקתי רימון וחצי שוטרים נפלו יריתי צרור נוסף לעבר השוטרים כולם נפלו יאיר ברח!!!!!!!!!!!!!!! ואז ראיתי את שלום נלקח בידי חיילים שהיכו אותו מכות רצח יריתי לעבר השוטרים והם נפלו שלום ברח ואני אחריו שהגענ לבסיס קבלתי צל”ש איזה כיף            

הפצצה ברכבת תחיה ושילה וינברג

אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. יצאנו לפעולה סודית ומסוכנת. הלכנו לפוצץ שלוש רכבות של הבריטים בתחנות רכבת שונות במקביל.התחלקנו לצוותים כדי לייעל את העבודה. אני, שמעון, אברם, יוסף, שלמה ודוד פתחנו עשרות פצצות כדי לפוצץ את הרכבות.

שעה לפני הפעולה כולנו היינו בלחץ. היו חיילים שהתעלפו ולא יכלו לשאת את המתח. השאר שיננו את תפקידם מאות פעמים.

מלחמת אחים רחל לקס, בוגרת כיתה ח’, בית הספר “אהבת ישראל בנות” ירושלים

תרפ”ט, 1929

אבא חזר הביתה מודאג מאוד. הוא הורה לשלוח אותי ואת אחותי התאומה למיטה מיד. נכנסנו לחדר, שמעתי את אבא מדבר נסערות עם אמא:” הדרשה של המופתי…….פרעות בירושלים…… נפגעים….. זה עלול להגיע גם לכאן”

נבהלתי. אחותי יצאה מחדר האמבטיה, כבר מוכנה לשינה ושאלה אותי: “מה קרה? למה את חיוורת?” עניתי לה:” היו תגרות בירושלים בין יהודים לערבים, יש נרצחים, אבא אומר שהפרעות יכולות להגיע גם לכאן, לחברון.”

” אני סומכת על אבא!!! הוא יידע מה לעשות. עכשיו כשאני חושבת על זה , באמת שמתי לב שהשכנים הערבים שלנו מסתכלים עלינו בשנאה, אבל אל תדאגי, הכל יהיה בסדר.” רק לאה אחותי התאומה מסוגלת להרגיע אותי.

התארגנתי לשינה, לבשתי את הנמנמת המעוטרת בפרחים ורודים ופרפרים סגולים והלכתי לעבר מיטתי המוצעת היטב. עוד לפני שנכנסתי אל המיטה, אמא ואבא נכנסו לחדר. אמא החזיקה בידה שני תיקים ארוזים, היא לחשה: “אני ואבא החלטנו לשלוח את שתיכן אל דודה חנה, בפתח תקווה יותר בטוח.”

לאחר 10 דקות , היינו מוכנות ויצאנו אל הדרך. הגענו אל ביתה של דודה חנה רק לפנות בוקר. העגלון שנשכר להסיענו עד הלום, הסתובב ונעלם. דודה חנה קיבלה את פנינו בחמימות והכניסה אותנו אל המיטה הערוכה שהמתינה לכבודינו. התעוררתי בשעה 2 בצהריים, לאה עוד ישנה לצידי, ניסיתי לקום מהמיטה בשקט, אך לאה ששנתה קלה עד מאוד התעוררה. הבטנו סביבנו, כל החפצים שנארזו ביד אם אוהבת, סודרו בחדר.

היו מעט בגדים, מעט עוגיות פריכות המפיצות ריח נעים, שני פמוטי השבת של אמא, תמונת המשפחה בשני עותקים ושתי מעטפות סגורות.

ירדנו אל הקומה התחתונה וחיפשנו את דודה חנה. מצאנו אותה במטבח יושבת על הכיסא הקבוע שלה, מתייפחת. היא ראתה אותנו וניסתה להגיד לנו משהו תוך כדי התייפחות. “ערבים….פרעות בחברון…נרצחו…כל המשפחה….” המשפט לא היה ברור, אבל קטעי המילים ששמענו הספיקו לנו כדי להבין. כל המשפחה, ששת האחים וזוג ההורים נרצחו בידי הפורעים.

הלכנו משם והתיישבנו על גרם המדרגות, מנסות לעכל. גששתי בידי עד שנתקלתי בידה של אחותי, היא הרגישה והחזיקה לי את היד בחזקה. חיזקתי את אחיזתי בידה, גלים של הבנה וניחום עברו ביננו. מתוך חלום שמענו את הקולות שבקעו ממקלט הרדיו: ” אחרי הדיפת הפורעים ע”י כוחות ההגנה, התברר גודל האסון……….. כוחות מן ההגנה טוענים שאין לשבת בחיבוק ידיים ויש לפעול……. לוחמים פרשו מן ההגנה…… הקימו ארגון יותר קיצוני….. ההגנה ב’…….”

עלינו אל החדר ורגשות רבים סערו בתוכי.

החלטתי! כשאגדל אצטרף אל ההגנה, אלחם את מלחמת אחיי, אשמור על הארץ ואלחם בכל מי שינסה לפגוע בה או ביושביה. אגן על התושבים היהודים , לא נלך עוד כצאן לטבח. נדע איך להלחם ולא נשב בחיבוק ידיים כשנערכים פרעות בעמינו. כשהבטתי בפני אחותי, הבנתי שגם היא החליטה כך. רווח לי במעט כשהבנתי זאת, לא אלחם בדד.

וכך שתי תאומות בנות 9 , חרצו את גורלן לעתיד, כשנשבעו: לא עוד!!!!!!!

תרח”ץ, 1938

השנים עברו, והתאוששנו מהאסון. אבל עדיין לא העזנו לפתוח את המעטפות, מן חרדת קודש עטפה אותן, ובכל פעם שרצינו לפותחן לא הצלחנו. כל פעם שהרמנו אותן, ידינו נחלשו ולא יכולנו להחזיקן יותר. שמרנו אותן במגירה העליונה, שוכבות וממתינות ליום פתיחתן.

נפרדנו מדודה חנה והצטרפנו אל ההגנה. רצינו להיות חלק משמירה על יישובים יהודיים. לכן נהיינו חלק מקבוצת פו”ש (פלוגות השדה שהוקמו בכדי להגן על יישובים יהודים). השתתפנו במבצע חומה ומגדל ואבטחנו 35 הקמות ישובים.

כשהקימו את היישוב חניתה, אבטחתי את המקום ופטרלתי בין בתי הישוב ההולכים ונבנים. לאה גם פיטרלה ביחד איתי. הסתובבתי מהורהרת אך מוכנה לכל תרחיש. בעודי מסתובבת בין הבתים , לבושת שחורים ורובה דרוך, הרהרתי על בני משפחתי שאינם בין החיים. לא שמתי לב אך אחת הקורות שעמדה שעונה על אחד מהקירות נשמטה ממקומה והחלה נופלת. לאה שמה לב לעניין ודחפה אותי הצידה ובכך הצילה את חיי. מאז הקשר ביננו התחזק.

ת”ש, 1940

המלחמה באירופה משתוללת, חלק מן המחתרות חושבות שיש להפסיק את הפעולות נגד הבריטים בכדי שיוכלו להביס את הגרמנים, הרי אלו הרבה יותר גרועים מהבריטים. יש כאלו שחושבים להפך, שאסור להפסיק את הפעולות ויש להמשיכם ביתר שאת. לכן אני אעזוב את ההגנה ואצטרף אל הלח”י .

אבל לאה לא מסכימה איתי. היא טוענת שאם נפריע לבריטים, הם עלולים להפסיד במלחמה וכך הגרמנים יגיעו לכל מקום וישמידו את כל היהודים.

אחרי הרבה ויכוחים כאלו לא יכולתי יותר, ועזבתי את הבית. ניתקתי את הקשר עם אחותי והתחלתי לפעול נגד הבריטים יחד עם עוד צעירים. באותה תקופה התחילה מלחמה בין הארגונים השונים, והפעולות הפכו להיות קשות יותר ומורכבות יותר. ביצעתי יחד עם חברי לנשק פעולות צבאיות שונות, ונפצעתי. הפציעה לא הייתה חמורה אך הייתי דרושה למנוחה. בדירה שמתי לב שלא פרקתי את המזוודה, פרקתי את המזוודה וגיליתי בתחתיתה, מעטפה סגורה ובלויה שמוכרת לי עד מאוד.

הבנתי שהגיע הזמן לפתוח את המעטפה. לקחתי את המעטפה ופתחתי אותה, בפנים היה מכתב שחולק לחלקים, היו חמישה חלקים ממוספרים כולם במספרים אי זוגיים. המספרים הזוגיים היו חסרים, הבנתי שאם אני רוצה לקרוא את המכתב עליי ללכת לאחותי ולחבר את החלקים.

הלכתי בכבדות, לכל אדם קשה להפסיד בכבוד, ‘אבל הפסד של אדם הוא כבודו’ ניחמתי את עצמי. נקשתי בדלת והיא נפתחה. לאה עמדה שם לבושה בשמלה ירוקה, פשוטה אך יפה. היא הזמינה אותי להכנס פנימה.

היא ראתה את המכתב שבידי, ראתה את ההתלבטות שבפניי והבינה הכל.” מייד אביא את המכתב, אך קודם אכבה את מקלט הרדיו.” אמרה. ” הרדיו לא מפריע” הבהרתי “בואי נגמור עם המכתב וזהו”. לאה הביאה את המעטפה שלה, פתחה אותה והוציאה מתוכה חמישה חלקים של נייר מכתבים פשוט. הרכבנו יחד את המכתב וקראנו מתוכו.

כעת, כששתינו אוחזות זו ביד זו, וגלים של הבנה ופיוס עוברים ביננו. אנו שומעות את מנחם בגין ראש האצ”ל במקלט הרדיו:” לא תהיה מלחמת אחים!!”

משחקי מלחמה סיני אברמוביץ, בוגר כיתה ד’, “אחיי” , תקוע

שלום לכולם.

זה אני, אברהם (יאיר) שטרן. מכירים אותי? מפקד לח”י! בעצם, אני הרוח שלו.

זה כיף להיות רוח רפאים! רציתי לספר לכם על עצמי.

נולדתי ב23 בדצמבר 1907 בסובאלק  שבפולין, ובשנת 1925 עליתי לארץ.

הצטרפתי להגנה, ואז עברתי לאצ”ל.

בעקבות מלחמת העולם השנייה, האצ”ל החליט להפסיק להילחם בבריטים.

אני התנגדתי לכך והקמתי את מחתרת הלח”י.

החלטתי שההמנון שלנו יהיה ”חיילים אלמונים,”  שיר שחיברתי בעצמי.

הארגון מחתרת קטנה, אבל ממנה הבריטים הכי פחדו, בגלל כמה סיבות:

1. כדי שיהיה לנו כסף, שדדנו בנקים.
2. לא היינו מזהירים לפני תקיפה.
3. לא היססנו לתקוף בריטים.
4. אם רצינו להיפטר מבריטי חשוב היינו שולחים לו חומר נפץ בדואר.

בקיצור, הבריטים קראו לנו ”ארגון טרור”. באמת עשינו להם צרות. הם רצו לתפוס אותי חי או מת.

יום אחד הבריטים הבינו שאני מסתתר בבית של לוחם מחתרת שנמצא בכלא, ואשתו מסתירה אותי. הם פרצו לדירה, ואסרו אותי. מיד אחרי זה, כשהייתי באזיקים, הם ירו בי בטענה שניסיתי לחסל אותם, דבר לא נכון.

אני מצטרף למחתרת רחלי וידנפלד,  בוגרת כיתה ו’ ,בית ספר “נטעים” בנות מבוא חורון

היה זה יום רגיל. קמתי בבוקר, התלבשתי, אכלתי ויצאתי לבית הספר. כשהגעתי לשער ראיתי בחור כבן 19 עומד ליד השער ומחכה. הוא חיכה הרבה זמן עד שבאתי ושאלתי “סליחה אתה רוצה שאני אקרא למישהו?” הבחור חייך ושאל אותי איך קוראים לי.  אמרתי לו ששמי נווה . הוא אמר שאני יכול לקרוא לחבר או חברה הכי טובים שלי. רצתי וקראתי לצביקה, חברי הטוב. אמרתי לו, שיש איזה בחור שמחכה בשער. צביקה ההרפתקן כבר ניחש מי זה וטס לשער. בשער עדיין חיכה לנו הבחור. הוא הציג את עצמו כדני ואמר שיש לו משהו חשוב להגיד לנו. הוא לקח אותנו לגינה הקרובה, שהיתה באותה שעה ריקה מאדם והתחיל לדבר אלינו בלחש. הוא שאל מלא שאלות כמו מה אנחנו חושבים על האנגלים, מה ההורים שלנו חושבים,,  מה אנחנו חושבים על המחתרות, לאיזו מחתרות אנחנו הכי מתחברים. אחרי כל השאלות ידענו שהוא רוצה לצרף אותנו למחתרת. קיוויתי שהוא יצרף אותנו לאצ”ל או ללח”י יותר התחברתי אליהם, כי הם עשו דברים שיותר עוזרים לגרש את האנגלים. הם הפציצו מקומות והיה שם יותר אקשן, כמו שאני אוהב.  אני בטוח שגם צביקה חשב כך. מתאים לו, אבל לא אכפת לי גם “הגנה” או “פלמ”ח” . בכל מקרה היינו ילדים. עדיין לא חשבתי שיגידו לנו להפציץ תחנת משטרה או משהו. הבחור הביט בי במבט בוחן. אחרי זה הביט בצביקה ואז נשם ושאל אותנו אם אנחנו מוכנים להצטרף למחתרת. ענינו לו שברור שכן ואז הוא התחיל להציג את עצמו-

“קוראים לי דני. לפני 5 שנים עליתי לארץ ביחד עם אחי הקטן יצחק.  הגענו מפולניה”. שאלנו אותו איפה ההורים שלו , הוא ענה שהוא עדיין מחפש אותם והמשיך “יודעים מה? בואו אני אספר לכם על חיי.” הוא התחיל. “גדלתי בפולניה, בעירה לומז’ה, משפחתי היתה משפחה עשירה, יחסית, מה שהיה הכי נחמד בעירה היה, שכל המשפחה גרה באותה העירה, הצד של אמא וגם הצד של אבא. היינו אוכלים ביחד בשבת, משחקים ביחד, לומדים ביחד והיינו נוסעים לחופשות ביחד. הכל עשינו עם המשפחה. אני למדתי בבית ספר רגיל ביחד עם ילדים לא יהודים. החיים שלנו היו חיים טובים ואף אחד לא חשב לעלות לארץ ישראל. בסך הכל, החיים שלנו היו חיים טובים, אבל יום אחד החליטה סבתא שהיא רוצה לעלות לארץ ישראל. אף אחד לא היה מוכן לזה והחיים בלי  סבתא נראו חיים משעממים. סבתא תמיד היתה משחקת אתנו, צוחקת איתנו, מאוד, מאוד אהבנו את סבתא. אמא סיפרה, שסבתא תמיד חלמה לעלות לארץ ישראל והיום הזה הגיע. סבתא החליטה שהיא עולה לארץ לא משנה מה יקרה.  סבא לא רצה לעלות. הוא ניסה לשכנע את סבתא שלא כדאי אבל כשהיא מחליטה אין מה שיעמוד לפניה. נפרדנו מסבא וסבתא בנמל והם הפליגו לארץ ישראל. אנחנו המשכנו בשגרת החיים בעירה. אבא ואמא עבדו, אנחנו הלכנו לבית הספר ובשבת לבית הכנסת. הכל היה טוב ויפה עד לאותו יום בו פלשו הגרמנים לפולניה, הם לא הרשו ליהודים לעבוד במקומות מסוימים ולנו, לילדים היה אסור להיכנס לבריכה וביום  אחד החליטו שלנו אסור להגיע לבית הספר. כל יום הגיעה גזרה חדשה. יום אחד אסור להיכנס למסעדה ויום אחר אסור לנסוע ברכבת , יום אחד, הגרמנים החליטו שאנחנו חייבים ללכת עם סוג של סימן צהוב על הבגד ולנו היה אסור לצאת בערב אבל החיים היו די בסדר בסך הכל. היה לנו בית, היה לנו אוכל, חוץ מכמה גזרות לא הרגשנו כלום. יום אחד, הגיעו כמה חיילים וכינסו את כולם  בבית הכנסת    והודיעו לכל היהודים שתוך 3 ימים הם חיבים לעבור לגטו. הסתכלתי על אמא באותה שניה היא היתה חיוורת כסיד. אמא הבינה שזו היא רק ההתחלה. ארזנו מעט בגדים ולקחנו איתנו כמויות אדירות של אוכל, אבל אמא לא רצתה שאני ואיציק הקטן ניכנס לגטו. היה לה רעיון. היא ואבא החליטו להעביר אותנו למינזר. הם החליטו שאת הימים הספורים שנשארו לנו מחוץ לגטו חייבים לנצל ועד הסוף. אחרי שעה בערך, אני ואחי הקטן מצאנו את עצמנו בחדר ענק עם עוד הרבה ילדים. אחרי זה גילינו שכולם יהודים. חיינו במינזר כל תקופת המלחמה הרגילו אותנו שברגע שיש שלושה דפיקות מהירות ושתי דפיקות איטיות זה אומר ש אנחנו צריכים להיכנס לפסלים ואז היו ניכנסים כמה חיילים ומתחילים לחפש. הפכו כל דבר אבל בפסלים הם אף פעם לא חיפשו הם לא האמינו שילדים יהודים יכנסו לפסלים. בסוף המלחמה אני ואחי עלינו לארץ בה פגשנו את סבא וסבתא שבניסי ניסים הצליחו לברוח לפני צירפו אותי לאצ”ל ואני עברתי ללח”י והיום אני עומד פה לפניכם.” הבטנו בו מרותקים. לרגע שכחנו למה באמת בא שאלנו אותו מה אז אנחנו מיצטרפים ללח”י? הוא חייך ורק הינהן בראשו. אני נורא התרגשתי. תמיד חלמתי להיות אחד כזה. בתוך כל השמחה נזכרתי בבעיה אחת- אמא.

תמיד אמא היתה דאגנית לי ולאחי. היא אף פעם לא הסכימה לצאת מאוחר בלילה. אבל, ידעתי שאני אתגבר על הבעיה הזאת. שאלנו אותו מתי מתחילים והוא ענה שהיום בדיוק בחצות אנחנו צריכים להגיע ליד היער שם הוא יחכה לנו כבר. הוא הסתכל בשעון ושאל: ” רגע, מתי מתחילים הלימודים? ענינו לו ביחד: “ב8”. השעה היתה 9.  כשנכנסנו לכיתה חיכתה לנו הפתעה נעימה. המורה לא הגיע עדיין! הוא רק נתן משימה לבצע לעשות. נשמנו לרווחה, באמת היה לנו מזל!

באותו לילה, אבא ואמא היו בחתונה, אז השטח היה ריק. נפגשתי עם צביקה בכיכר והלכנו ליער. ליד היער, חיכה דני והוא ליוה אותנו לעץ ברוש. כשהגענו אליו, עצר, לקח מעדר קטן שהיה ליד והתחיל לחפור. אחרי 2 דקות של חפירה עצר. ראינו מכסה קטן שאותו הרים די בקלות ומתחת למכסה היו המון מדרגות. ירדנו. הכל היה מהיר. ניגש אלינו בחור, לחץ את ידנו, הביא לנו תנ”ך וספר תהילים. אמר לנו להגיד כמה מילים ואז הכל ניגמר. יצאנו החוצה, החזרנו את המכסה והלכנו הביתה. יום לאחר מכן, כשהגעתי לבית הספר ראיתי את דני מדבר עם עוד שני ילדים מהכיתה. ישר הבנתי למה. קרצתי לו ונכנסתי לבית הספר. עברו כמה שבועות ולא עשינו כלום. צביקה חשב , שאולי כדאי לחפש את דני, אבל אמרתי לו, שעדיף שלא, כי אם הוא לא קורא לנו זה סימן שאין לו בשבילנו מה לעשות “וחוץ מזה” אמרתי לו “הוא בטח עסוק עם חבר’ה אחרים”.

חיכינו וחיכינו וזה הגיע. יום אחד מצאתי פתק על מיטתי,  בפתק היה רשום- היום בבית של אידית כהן [המקשרת של המחתרת] בשעה 8 בערב.

ממש התרגשתי. סוף סוף קורה משהו . הסיבה שרציתי לאצ”ל או ללח”י היתה שאני אוהב הרפתקאות וחשבתי שזה ממש כיף להפציץ מקומות ואני מת על המתח הזה, לחכות לשעה 4 בצהרים ולשמוע ברדיו אם הצלחנו או לא. אבא שלי שירת בכלל בפלמ”ח. אני חשבתי שהפלמ”ח לא עושה מספיק, כי אני חשבתי שעדיף להעיף את האנגלים וכמה שיותר מהר!!!!

קבעתי עם צביקה ואמרתי לאמא שאני הולך לסרט עם חברים. אמא הסכימה ויצאתי מהבית כולי נרגש. חשבתי לעצמי “מעניין מה עושים היום? אולי נעזור להכין פצצה? הצטמררתי . לא.  אני מקווה שלא.  כלומר, אני ממש מפחד מפצצות ואם יתפוצץ חלק באמצע? גם יכול לקרות משהו למישהו וגם האנגלים יגלו אותנו ומה מה אומר לאמא? איך היא תכעס. בטח היא תגיד “למה בלח”י ? בכיף הייתי מרשה לך בפלמ”ח. למה דווקא בלח”י?” לא. אני מקווה שלא משהו שקשור לפצצות. בשלב הזה כבר הגעתי לכיכר שם נפגשתי עם צביקה. ביחד הלכנו לדירה של אידית כהן, שם פגשנו את דני ואת רוב ילדי הכיתה. דני אמר שלום והתחיל לדבר-“שלום ילדים” התעצבנתי. אנחנו לא ילדים! אנחנו כבר גדולים!!! דני המשיך –”קראתי לכם לכאן בשביל משימה חשובה חשובה” כולנו הסתקרנו . בליבי קיוויתי שזה לא משהוא שקשור לפצצות. “המשימה היא תליית שלטים ברחובות”. נשמתי לרווחה. איזה מזל, חשבתי, אבל שאר הילדים לא בדיוק חשבו כמוני..

היו כאלה שהתמרמרו והיו כאלה שנשמו לרווחה, אני בתוכם.

דני חילק שלטים ודבק והסביר מה אנחנו צריכים לעשות: “קודם כל, אתם יוצאים רק אחרי חצות הלילה. אתם הולכים כל אחד לרחוב אחר ותולים את השלטים. יש להיזהר מהאנגלים, אז בהצלחה”.  אמר ויצא מהחדר. כולם יצאו אחריו . חזרתי הביתה ואמרתי לאמא שבסוף הקרינו סרט שלא רציתי ליראות אז חזרתי הביתה. שכבתי לבוש עם נעלים במיטה וחיכיתי לצביקה פחדתי אבל ידעתי שחייבים.

דפיקה על החלון עצרה את מחשבותי. היה זה צביקה. ביחד הלכנו לרחוב הסמוך והתחלנו במלאכה. קודם כל אני שומר, צביקה מורח דבק ואז הוא שם את השלט. תמיד אחרי שסימנו היתה לי תחושת רווחה כזאת של “איזה מזל!” בידינו נשארו 3 שלטים בלבד. התרגשנו שהצלחנו למלא את המשימה.  ושוב פעם אני שומר, צביקה מדביק. לרגע הסתכלתי לאחור. נדמה היה לי כי שמעתי רחש.  ליבי דפק במהירות. צביקה שלא שם לב זימזם מנגינה עליזה בעוז. פתאום ראיתי את השיחים זזים. הרגשתי שאני עומד להתעלף.  במשימה הראשונה אנחנו נכשלים. לא ידעתי מה לעשות. לרגע חשבתי לעזוב הכל ולברוח, אבל ידעתי שצביקה ישאר לבד ולא רציתי להשאיר אותו בצרה לבד לבסוף, בהחלטה של שניה, חטפתי את צביקה ולחשתי: ” אנגלי מאחורי השיחים” ויחד ברחנו משם.לא ידעתי מה לעשות? מצד אחד חייבים לתלות את השלטים, מצד שני חשבתי שיכול להיות שהחייל עדיין שם מחכה לנו. בסוף , אחרי 5 דקות חזרנו. רעדתי כעלה נידף. העיקר היה לתלות את השלט ולעוף משם. בסוף מרחתי והוא הדביק. כשסיימנו ראינו לפתע שמאחורי השיחים צץ דני!!!  דני הסביר שהוא מתחבא והולך לבדוק איך כולם מסתדרים כי יש עוצר ואפשר להסתבך…נשמתי לרווחה וחזרתי הביתה לישון. בימים הבאים תלינו המון, המון שלטים וזו היתה החוויה הכי מפחידה  בחיים שלי{בנתיים}