בין אדם לחבירו

צוא פשר לקיום מצוות, למצוות ה במיוחד שמעיות שפשרן לא ברירה ברורה כ שעטנז , בשר בחלב ו פרה אדום . אמנם, מקרא מציין את כבר טעמן של מצוות מסוים כ כיבוד אב ואם , אהבת הגֵר ו איסור רמאות במסחר , אבל מצוות רב אינם מנומק ואין הסבר כללי לסיבת קיום המצוות . המקורות הקדומים לנתינת אחד טעם כללי למצוות מופיע ב בראשית רבה (פרשה מ”ד) בו נאמר שהמצוות ניתנו על מנת לצרף בהן את הבריות .

דומה הלך ה בכיוון רמב”ם בספרו מורה נבוכים לדעתו מטרת המצוות כולן היא תיקון הנפש ותיקון הגוף “תיקון הנפש” -.. לסלק עוול, מידות להקנות סוג חומר ספר החינוך , המונה את תרי”ג מצוות, מציע בתיאור כל מצווה גם את טעמה (ובלשונו , השורש שלה).

נעלות המביאות ליחסים טובים בין בני אדם, להביא לידי השקפה נכונה, את האדם מתל ולהרחיק עבודה זרה . ^[9] ו”תיקון הגוף “- הנהגת החברה

כלל מתכוונים בביטוי דרך מצוות למצוות המוגדרות ב תורה , מלבד אלה קיימות אך עוד שבע מצוות דרבנן – מצוות שהוסיפו חכמי המשנה. קיימות גם במקביל שבע מצוות בני נח , מצוות כלליות שעל קיומן מצווים כל בני האדם.

לפי המסורת ( מסכת מכות כג, ב) מספרן של המצוות שבתורה הוא שש מאות ושלוש עשרה . חכם הסמיך מניין זה לפסוק “תורה ציווה לנו משה” – תורת בגימטריה שש מאה ואחד עשר, ובנוסף לכך – שני מצוות ( “אנכי ה ‘אלהיך” ו”לא יהיה לך אלהים אחרים על פני “) נמסר ישירות מפי הגבורה.

כמה חכם (ה כגון רמב”ן ) העליתי את אפשרות שמניין זה אינו מוסכם, אך הוא התקבל כמוסכם על ידי רוב חכם, שעשה אותו הבסיס לחישוביהם. כבר גאונים (רב כמו יהודאי גאון ורב סעדיה גאון ) עסקתי בפירוט מניין מצווה, ובעקבותיהם עסקו במניין גם חכם זה ימי הביניים (ראשונים), כמו הרמב”ם (ב”ספר מצווה “), הרמב”ן (בהערותיו לספר מצוות) ורבי משה מקוצי (בעל” ספר מצוות גדול “). חכמות שונות נקט בדרכים שונות ובכללים שונים כדי לקבוע אלו היגדים בתורה יש למנות כמצוות, ואלו לאו. מניין זה עורר קשיים רבים, כיון שבדברי חז”ל לא נמסרו כללים ברורים לפיהם ניתן לקבוע מה כלול במניין המצוות ומה לא .

למניין המצוות אין בדרך כלל משמעות מעשית, שכן גם מה שאינו נמנה בכלל תרי”ג המצוות, אלא נכלל במצוות אחרות – נחשב כמצווה מן התורה.

על הפרתן של מצוות לא תעשה נקבעו עונשים המפורטים בתורה . לעומת זאת, לגבי מרבית מצוות העשה לא נאמר מהו השכר, ועל כך נאמר: “הווי זהיר במצווה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות” ( פרקי אבות ב, א). עשה ששכרן נקוב מצוות בתורה במפורש הן מצוות כיבוד אב ואם , ומצוות שילוח הקן .

ממצוות העשה הן חלק מצוות עשה שהזמן גרמן , כ תפילה או ישיבה בסוכה . הרווחת פוטרת ההלכה נשים מהחיוב לקיים מצוות אלה.

מצוות עשה מחייבות בדרך כלל עשייה לשם קיומן, ומצוות לא תעשה מחייבות בדרך כלל הימנעות מעשייה לשם קיומן , אך לעתים נדרשת עשייה לשם קיומה של מצוות לא תעשה . דוגמה לכך היא המצווה ” לא תעמוד על דם רעך “, המנוסחת כמצוות לא תעשה, כדי לקיימה יש אך לקום ולעשות מעשה ולהציל את האדם הנמצא בסכנה. כך גם לאידך גיסא, יש מצוות עשה שקיומן הוא על ידי אי עשייה , מצוות השביתה ב כגון שבת ובמועדים

אף שמקורן של על מצוות ב תורה , בכל אחת בפרטי עיסוק מהן נעשה ב תורה שבעל פה . עיקר ספרות הקודש היהודית היא דיון ופירוש של המצוות הללו . הגדרות המצוות עצמן אינן מובנות מאליהן, ויש היגדים בתורה שיש שסוברים שהם מצוות ואחרים אינם רואים אותם ככאלה . בנוסף, חז”ל הוסיפו גזירות ותקנות רבות ביחס למצוות השונות של התורה .

לפיכך, בפרטי כל מצווה מקובלת הבחנה בין הוראות שהן “מדאורייתא” ו”מדרבנן “. להבחנה זו משמעות מעשית בפסיקת הלכה (למשל, בשיקולים הלכתיים במקרה של פרשנות הלכה וספקות שונה שעולה בביצועה).

מקובל לסווג כמצווה דאורייתא כל מצווה המופיעה במפורש במקרא , נלמדת ממנו במישרין או במסגרת ה תורה שבעל פה (ב ארמית : אורייתא = תורה). לדינים מסוימים, המכונים ” הלכה למשה מסיני ” מעמד של מצוות מן התורה, אף על פי שאין הם מפורשים בתורה ואין הם נלמדים ממנה במישרין .

ב יהדות האורתודוקסית מקובלת הקפדה על מצוות בלא תלות במקורן – מדאורייתא או מדרבנן. ה קראים , שאינם מקבלים את התורה שבעל פה, מקפידים רק על מצוות דאורייתא.