יאנקו ואני

הדמות – אמא של יאנקו

בחרתי בדמות זו מכוון שדווקא בגלל שאין עליה יותר מדיי פרטים, אוכל ליצור עלילה מעניינת, נקודת מבטה של האמא היא שיאנקו תמיד יהיה שלה והוא תמיד צריך להיות איתה כדי שהיא תשמור עליו, היא לא רוצה לאבד אותו. ובגלל שקל לי להבין את הנושא בגלל אימי שתמיד שומרת עלי, בחרתי לכתוב עליו.

קשה, קשה לי לעבור את הדבר הנוראי הזה שקוראים לו גטו ותוך כדי לשמור על בני יאנקו. והוא, הוא כל כך צעיר, ילד יפה מזכיר לי את אבא שלו, וגם הוא צריך לעבור את השואה בתדירות יום יומית. אני רואה את יאנקו בזמן האחרון הרבה מדבר עם התוכי שאביו הביא לו לפני ש… נו אתם יודעים, יאנקו פצוע ברגלו השמאלית מפציעה שקיבל מאחד הנאצים, מזל שיש לו את יורי התוכי שלו שיעסיק איתו. לפעמים יאנקו בוכה, לפעמים יאנקו צוחק, אני כבר לא יודעת. שמענו שהאמריקאים מתקרבים לגטו שלנו והגרמנים מתחילים לוותר אבל כרגע אני לא רואה זאת באופק. אני מקווה שאם נעבור את הדבר הנוראי הזה בשלום נעבור לארץ זבת חלב ודבש, הארץ הבטוחה, ארץ ישראל.

בתמונה – יאנקו לפני הפציעה

אני רעבה, נתתי שוב ליאנקו את קליפות תפוחי האדמה שלי, יאנקו נהייה מאוד רזה, ממש שלד. קצב ההרג בגטו המשיך לגדול בכמויותיו בגלל שהאמריקאים מתקרבים והגרמנים מפחדים. למזלנו אני ויאנקו יודעים לתפור בגדים טוב אז לא הורגים אותנו. יאנקו רכש כמה חברים חדשים שהכיר בעבודתנו והם התלהבו מאוד מיורי, התוכי של יאנקו עד שאחד הגרמנים כמעט ראה אותו והרג אותו. אני מאוד שמחה שיאנקו מצא חברים אבל אני מאוד חלשה ואני מפילה עליו הרבה אחריות.

בתמונה – אמו של יאנקו תופרת בגטו

הם הגיעו!!! האמריקאים הוציאו את כל מי שנשאר בגטו אחרי הסבב הרג האחרון לחופשי! כל היום היו קולות של העברות ירי מצד אחד לשני, שמענו מטוסים, טנקים ואפילו טילים יורדים מהשמיים הכחולים הישר לאדמה המלאה בנאצים דמומי לב על הרצפה. לצערי, התוכי של יאנקו נבהל מקולות הירי וברח, יורי מת. יאנקו מאז בדיכאון, אפילו שקיבלנו אוכל, שתייה ויצאנו מהגטו הוא לא העלה אפילו חיוך, יאנקו לא מדבר לא צוחק ולא מחבק אותי, הוא רק יושב ויושן כל היום.

בתמונה – היהודים יוצאים לחופשי

כרגע אנחנו על הספינה בדרך להגשים חלום ולהגיע לארץ ישראל, כשעלינו על הספינה בדקו את יאנקו רופאים והכריזו כי יש להביא לו כיסא גלגלים בגלל פציעתו ברגל מהגטו. יאנקו יושב לרוב על כיסא הגלגלים ומסתכל אל הים, בעיקר על הציפורים.

הגענו לארץ ישראל והתמקמנו בקיבוץ נחמד, יאנקו עדיין קצת עצוב אבל לפחות עכשיו נותן לי חיבוקים ופחות מתבודד, יאנקו דיבר עם כמה ילדים שהיו איתנו בגטו ושמר איתם על קשר, הוא סיפר להם על יאנקו והם היו עצובים, כעבור כמה ימים היה ליאנקו יום הולדת והם קנו לו תוכי חדש. יאנקו היה מאושר וכל העצב התפוגג ממנו בשניות. יאנקו קרא לתוכי תיאודור על שם החייל שהוציא אותנו מהגטו. אנחנו שמחים מאוד, יפה פה, קיבלנו הרבה כסף כדי לשקם את עצמנו, אנחנו אוכלים הרבה כדי להחזיר את ממדנו בגודל ולהיות בריאים. יאנקו מצא חברים חדשים מהקיבוץ אבל אני לא יודעת עליהם הרבה. הוא מבלה איתם הרבה מן היום ואני לפעמים דואגת אך תמיד מגיע סוף היום בו אני מקבלת חיבוק חם ואוהב מיאנקו שנותן לי אנרגיות להמשיך לעבור את הסיוטים שלי בלילות על ימים מהעבר.

בתמונה – הקיבוץ שגרים בו יאנקו ואמו

אני קצת מודאגת, יאנקו כל הזמן לא בבית, הוא לרוב לא מפרט יותר מדיי מה הוא עושה אבל תמיד חוזר עם אותו חיוך, באותו בגדים שחורים שמראים שהוא עדיין מזדהה עם כל חבריו שמתו, עם הכומתה שאביו נתן לו לפני שהוא נרצח, וכמובן על כיסא הגלגלים שלו עם התוכי. למרבה מזלי יאנקו דואג תמיד לחזור בזמן הביתה ולא גורם לי לדאגה בגלל איחורים, אומנם הוא הרבה עם חבריו אך אני יודעת שאם אצטרך אותו הוא יבטל הכל כדי לעזור לי או להיות איתי.

בתמונה – חבריו של יאנקו מהקיבוץ

היום קרא משהו מיוחד, יאנקו קם מאוד מוקדם, מה שלא קורא בדרך כלל ואמר לי שהוא הולך עם חבריו, הוא לא הביט בעיניי כשסיפר לי זאת רק נתן לי חיבוק וברח לפני שהספקתי לשאול שאלות.

חזרתי לישון וקמתי בשעות הבוקר המאוחרות, כרגיל ניקיתי את הבית, תליתי כביסה, השקתי את עץ הרימונים החדש ששתלנו ושטפתי כלים. יאנקו לא חזר אף על פי שאמר שיחזור באחד והשעה כבר הייתה אחד וחצי. דאגתי אך ניסיתי להעביר את הדאגה בנקיון, לפתע שמעתי טילים מתנפצים ממרחבי השמיים אל הרצפה וקולות אזעקה, נבהלתי, כל קולות הצעקות של ילדים קטנים נרצחים ויריות המכונות האוטומטיים של הנאצים חזרו לראשי, הבכי של יאנקו כאשר גרמני פצע את רגלו, הכל. יצאתי מהבית מתנשפת ולמזלי אחד מהשכנים עזר לי ללכת למקלט בעוד שאני בקושי עומדת על הרגליים ופורצת בבכי. כשהגענו למקלט ראיתי מאות אנשים מצטופפים בחדר קטן, איך זה אפשרי?? אנחנו בארץ המובטחת, ארץ ישראל!! ויאנקו? איפה יאנקו? אני מפחדת ודואגת לו, מה הוא עושה?, אם מי הוא?, איך הוא מרגיש?, הוא חי בכלל? בעודי רועדת הפסיקה האזעקה וקולות הטילים, חזרתי אל הבית בריצה, לבדוק אם יאנקו חזר, הוא לא חזר.

בתמונה – השקט של הפחד במקלט

חשבתי לרגע שהוא…. לא ידעתי מה לעשות פשוט ישבתי על גרמי המדרגות לגינתנו ובכיתי. לפתע ראיתי את יאנקו רץ אלי עם חבריו, רצתי אליו ואמרתי לו באידייש שהוא הבטיח שאם נצא מהגטו הוא ידאג לעצמו ויתן לי לשמור עליו, ושאני רוצה שהוא ישאר בחיים ולא יכשל בחייו ויפרק משפחה כמו שקרא לי ולאביו בגטו, תוך כדי ירדו דמעות כמפל על פניי, נתתי לו חיבוק גדול וראיתי את הצער בפניו, אחרי זה הסתכלתי על הפרצוף האשם של אחד מחבריו, סטרתי לו, הוא שינה את יאנקו וגרם לו להסתכן, לא רציתי לסטור לו אך לא שלטתי על עצמי. לפחות כרגע אני יודעת שיאנקו שלי בטוח.

בתמונה – יאנקו עם תיאודור.