שוקה, ילד חוץ (יאנקו מהעיר התחתית) – עבודה בספרות: רותם זקצר

אני בחרתי בשוקה, חברו של המספר ושל יאנקו.

בחרתי בו בגלל שהוא חברותי, שטותי, אך יכול גם להיות רציני. במיוחד כשזה קשור לאמו, ולעובדה הזאת התחברתי גם אני.

למרות החוזק שלו הוא מתגלה כרגיש ומבין כאשר אמו של יאנקו  סותרת על לחיו, והוא, במקום להגיב תגובה אלימה, הוא בוחר לקחת אחריות כי הוא יודע שאמו הייתה מגיבה דומה, והוא מבין כי דאגת האם מוצדקת.

קראתי לסיפור “שוקה, ילד חוץ” כיוון שזה אחד הדברים שגורמים לו להיות מיוחד ושונה משני חבריו.

רותם זקצר

י”ח באלול תש”ח

אני כרגע נמצא בתוך אוטובוס כך שאני מצטער שהכתב שלי רועד ולא מובן. בדיוק עכשיו חזרתי מבית אימי והיא נתנה לי מתנה, היומן הזה. מתנה מטופשת, אבל בגלל שהיא נראתה כל כך שמחה החלטתי לכתוב בו. אני לא כל כך יודע מה לכתוב כאן…

היא אמרה שאם אכתוב בו כל יום – מתי שאבוא לבקר אותה אוכל לספר לה הכול בלי שאשכח אף פרט, הוא לא מאוד יפה אבל הוא נחמד.

אני חושב שאני אתחיל עם פרטים אישיים או משהו כזה, זה מה שאמורים לעשות נכון? אז השם שלי הוא שוקה קליין ואני גר בקיבוץ בצפון. אימי גרה

גרה בחיפה, ולצערי אני לא יכול לגור איתה… אבל גם לזה יש הטבות כמו החברים שלי.

יש לי שני חברים קרובים, אלא אם כן מחשיבים תוכים כחברים ואז שלוש. השמות שלהם הם יוסף [המספר], יאנקו ושם התוכי של יאנקו הוא תיאדור על שם הרצל חוזה המדינה.

יאנקו בכיסא גלגלים, אבל זה לא מפריע לי.

אני אוהב לצייר, אבל אני לא אומר זאת לאף אחד כי יש לי תדמית של בן אדם חזק, ואני חושב שילדים פחות יפחדו ממני אחרי שאראה את הציורים שלי (למרות שהם די טובים כמו שאתם רואים בסרטוט של כיסא הגלגלים של יאנקו).

.הבעיה היחידה עם כיסא הגלגלים של יאנקו הוא שאימו מפחדת שהוא יצא מהגינה שלהם כדי שהוא לא ייפגע

 לפני יומיים אני ויוסף לקחנו את יאנקו לים והיינו מצליחים לצאת מזה בלי עונש, אבל הייתה אזעקה אז הייתי חייב לגלגל את יאנקו לתוך המקלט ועד  שנגמרה האזעקה השעה כבר הייתה מאוחרת ואמו כבר חזרה מהעבודה… כשהגענו היא בכתה וצעקה בשפה הזרה שלה ושל יאנקו (אני חושב שזה פולנית, אבל אני לא בטוח) כשראתה אותנו. היא באה אלינו וחיבקה את יאנקו, ואז הסתכלה עליי מחזיק את כיסא הגלגלים וראיתי כמה היא פחדה שאולי קרה לו משהו. אחרי שהסתכלה עליי לכמה שניות היא נתנה לי סתירה.

זה כאב מאוד, והלחי הימנית שלי הייתה אדומה, אבל פשוט כיווצתי את ידיי לאגרופים, הסתובבתי והלכתי מהמקום. אני לא יודע מה קרה אחרי זה, כי הלכתי לחדר שלי, סידרתי תיק והלכתי לישון אצל אימי. יוסף ניסה לעצור אותי, אבל לא הקשבתי לו ונסעתי באוטובוס.

עכשיו, כשאני חוזר אני לא יודע אם אמו בכלל תרשה לנו לבקר…

י”ט באלול התש”ח

היום בבוקר אני ויוסף הלכנו לביתו של יאנקו. כשהגענו ראינו אותו יושב בשקט ומשחק נגד עצמו שח (הוא עושה זאת לפעמים).

יוסף שאל אם הוא רצה לשחק נגדו, ויאנקו הרים את פניו אלינו ואמר: “אימא שלי לא מרשה לי ללכת אתכם יותר”. לא הבנתי מדוע הוא מזכיר את זה אבל יוסף החוויר ושפשף את צווארו עם ידו הימנית.

נזכרתי שלא הייתי כאן, אז שאלתי למה הוא מתכוון, אבל יוסף ענה בשמו, והוא אמר שאתמול לקראת אחר הצהריים הוא הגיע ושאל את יאנקו אם אמו תרשה לו ללכת איתנו שוב כי הוא חשב שהוא סיפר לה שהכול היה בסדר, אבל יאנקו השתפן ולא אמר לה. הוא לא סיפר לי קודם לכן כי הוא חשש שאכעס, אבל הוא טעה כי לדעתי גם אימי הייתה מגיבה אותו הדבר, כך שלא הייתי כועס. מאוד.

אמרתי לו שלא ידאג, אנחנו לא נכריח אותו לבוא איתנו, ושאולי נביא לו תמונות של הים כדי שיוכל לתלות אותם בחדרו. הוא אמר שהוא ישמח למרות

שבטח אין לו מקום מרוב תמונות של ים.

הוא לקח אותנו לחדרו, ובאמת כל קירותיו היו מכוסים בתמונות. הוא אמר שהים מרגיע אותו, נותן לו תקווה וקולות פכפוך. הגלים מזכירים לו חופש.

פכפוך גלי ים

באותו הרגע פשוט רציתי לאחוז בכיסא הגלגלים ולגלגל אותו עד לחוף, אבל אמו בדיוק חזרה והוא בוודאי גם לא היה מסכים. היא נכנסה לחדר ובתנועת יד עייפה הצביעה על הדלת ואנחנו יצאנו. אני לא חושב שהיא אוהבת אותנו במיוחד.

כ’ באלול תש”ח

היום בבוקר הלכתי ולקחתי ארטיקים מהקיוסק. כן, אני לא שילמתי כי יחזקאל, המוכר, לא שם לב – אז זה בסדר.

לקחתי שניים והתחלתי ללכת לבית של יאנקו. בדרך הארטיק השני נמס לי, אז זרקתי אותו, אבל לא נורא. הגעתי אל יאנקו, אבל הוא היה עם אמו בחצר, אז הבנתי שקמתי היום מאוד מוקדם ואפילו לא שמתי לב. במקום להיכנס ולהגיד שלום חיכיתי מחוץ לגדר כך שהם לא ראו והקשבתי לשיחה.

“אימא, זה בסדר. לא יקרה לי כלום אם אני אהיה עם הילדים האלה. באמת! את לא צריכה לדאוג”, אמר יאנקו, אבל אמו התנגדה לו ואמרה שאנחנו מסוכנים ושלא ילך איתנו או יכניס אותנו הביתה. לאחר מכן היא נישקה את מצחו ויצאה. בדרך החוצה היא קלטה אותי, הסתכלה עליי בזעם ואז

המשיכה בדרכה.

אני נכנסתי אל החצר ויאנקו הסתכל עליי בצער. “אתה הקשבת לשיחה, נכון?” הנהנתי עם הראש והתיישבתי על הדשא. “אז אתה באמת לא הולך להיות איתנו יותר?” שאלתי. הוא ענה שהוא לא יודע וביקש שאני אלך כי אמו בטח ראתה אותי נכנס והיא תכעס. עזבתי בשקט. כשהגעתי לחדרי הכאתי את הקיר באגרופיי ויצרתי חור בקיר הגבס שלנו.

זה העיר את יוסף, אז סיפרתי לו את מה שקרה, והחלטנו ללכת יחד לחנות הבדים היכן שאמו של יאנקו עובדת.

כשפתחנו את הדלת לחנות צלצל פעמון קטן ושמענו את הבוסית אומרת למישהי לעזור לאנשים בכניסה, זאת הייתה אמו. היא שאלה מה אנחנו עושים פה, אז עניתי לה: “בבקשה תתני לנו להמשיך לבקר את יאנקו, כולנו נהנים מהביקורים ו..” לא הספקתי לסיים את המפשט ואזעקה נוספת התחילה.

שלושתנו רצנו אל המקלט הקרוב, אבל פתאום היא שינתה כיוון ורצה אל ביתה. הבנו את כוונותיה ורצנו אחריה.

כשהגענו ראינו את יאנקו מנסה לקחת את תיאדור מין העץ ולהתגלגל משם, אבל הוא לא הצליח, אז הורדתי את תיאדור ותפסתי בכיסא. רצנו למקלט הקרוב והתחבאנו שם.

כשהפסיקה האזעקה האם נאבקה בכיסא כדי להזיזו, אז הצעתי את עזרתי והיא ראתה שאני מצליח בקלות. אני חושב שהיא הבינה שיהיה לה קשה להיות זאת שצריכה לעזור לו בעת אזעקה, אז היא אמרה: “השם שלך הוא שוקה, נכון? ושלך יוסף? בכל מקרה, אני מצטערת ואתם יכולים   להמשיך להיות עם יאנקו שלי בחצר, אבל אסור לכם לקחת אותו”. יאנקו הסתכל עליה בעיניים מתחננות, אז היא הוסיפה מילה אחת למשפט –  “בלעדיי”.

בעזרת המטלה שיפרתי את הכתיבה שלי והצלחתי להפחית את כמות שגיאות הכתיב שלי.

כתבתי את כל העבודה לבד.