יומני הנזיר

תוכן עניינים

• עמוד 1 – פתיחה

• עמוד 2 – מיסה קדושה

• עמוד 3 – סדר היום במנזר

• עמוד 4 – נדרי הנזיר

• עמוד 5 – המנזר הראשון בעולם

יומני היקר,

כאן בלינצ’יסקוס לזנגני מהמנזר החקלאי ברומא. החלטתי לכתוב בחוברת קטנה זו כדי להראות לעולם את אורח חייו של הנזיר הנוצרי, כמוני. זה בכלל לא פשוט לחיות במנזר, ועליי להסתיר יומן זה, כי אסור לי להחזיק בחפצים משלי. אמנם אסור לי לשקר לאב המנזר וחובתי היא לציית לו, אך אני מוכרח לספר למישהו על חיי האפורים. 

שלך,

בלינצ’יסקוס לזנגני

I

יומני היקר,

היום הוא היום השני בשבוע. אתמול לא כתבתי בך בכלל כי בימי ראשון אנו לא עוסקים בפנאי; האחים הנזירים מוכרחים לעסוק רק בקריאת כתבי קודש ותפילות, מלבד הנזירים התורנים, שמוצאים זמן גם לביצוע המטלות שהוקצו להם. אני הייתי תורן אתמול, בהדחת הכלים. כששטפתי סכין אחת נחתכתי וזה שרף בסבון, אז אב המנזר נתן לי אפשרות לעבור לייבוש כלים בלבד ומצא נזיר אחר שירחץ אותם. אב המנזר מאוד מתחשב, ואני סומך עליו ומכבד אותו כאילו שהוא אבי שלי. אני מאוד מצטער שאני משקר לו לגבי היומן הזה, אבל אני חייב לספר למישהו על מה שקורה כאן.

בכל מקרה, החלק האהוב עליי בימי ראשון הוא המיסה. בכל יום ראשון אנחנו הולכים לכנסייה של המנזר והכומר עורך טקס מיוחד, שהוא בעצם שחזור של הסעודה האחרונה של ישו עם 12 תלמידיו. אנחנו מקבלים מהכומר פרוסת לחם וכוס יין, שמסמלים את ישו ואת עמל האדם, ואז הכומר אומר את דברי ישו בסעודתו האחרונה: “אכלו כי זהו בשרי” ואוכלים את הלחם, “שתו כי זהו דמי” ושותים את היין. כך אנו מטמיעים את חותם ישו בלבנו ומחיים אותו מחדש בכל יום ראשון, כשנערך הטקס. זה גורם לי להרגיש כאילו שישו הוא חלק בלתי נפרד ממני, ושכל חטאיי מכופרים באותו הרגע. אני אוהב את הטקס הזה, זהו החלק האהוב עליי בימי ראשון ובשבוע בכלל, כי זה גורם לי להרגיש קרוב לישו ומזכיר לי ללכת בדרכו ובדרך תלמידיו היקרים.

טוב יומני היקר, הגיע הזמן ללכת.

שלך,

בלינצ’יסקוס 

II

יומני היקר,

היום קרה מקרה מוזר. כשקמנו בבוקר והלכנו לעבוד בשדות המנזר, הגיעו שני עורבים ועכבר. המון פעמים מגיעים אלינו עורבים, הם מאוד אוהבים

את התירסים שלנו, אבל מעולם לא שמעתי אותם מתווכחים ביניהם בפרנקית! זה מאוד משונה, אבל אני חושב שמאז שהתנזרתי אני הולך ודועך

בכל יום שעובר. לפעמים אני מרגיש כמו משוגע ממש! יכול להיות שאני מרגיש רע בגלל סדר היום הזה. הכל פה מסודר מדי, לעיתים צריך לשבור

את השגרה! המנזר קר ואפור, ואני לא אוהב לחיות פה. כל בוקר מחדש, האחים ואני קמים כשעה אחרי הזריחה, ומתחילים לעבוד בשדות

החקלאיים במשך ארבע שעות שלמות. לאחר מכן חוזרים פנימה וקוראים כתבי קודש במשך שעתיים, מלבד בימי ראשון בהם קוראים ומתפללים כל

היום. אחר כך אפשר לשכב לנוח, עד לשעה השמינית, שבה אנחנו חייבים לחכות למחצית בשביל לשאת את התפילה של השעה התשיעית- שכן

אסור לאחר בכלל, וליתר בטחון אנחנו מקדימים; ואז יש זמן לעשות את כל המטלות שנשארו, בתקווה לסיים עד תפילת ערבית. בין היתר,

כשיש זמן צריך להעתיק כתבי-יד. אב המנזר אומר שכך האחים ואני לומדים דברים חדשים בשפה, ברפואה ובפילוסופיה, ולמרות היבלות

הנוראיות והאצבעות המאיימות לנשור הכתיבה מרחיקה ומגנה עלינו מפני השטן.  כך גם נשמרים כל הספרים שלנו, בעזרת קלף, נוצה, ונזיר

מיומן. לעיתים כל כך משעמם לנזירים השוכנים כאן, שאנחנו עורכים בינינו תחרויות כתיבה, והמנצח הוא מי שמסיים את עבודת הכתיבה שלו

ראשון. מזלי הוא שאני מיטיב לכתוב, תמיד מסיים את מטלת הכתיבה ראשון מבין הנזירים ומספיק גם לכתוב ביומן זה לפני שמישהו שם לב. בקרוב

צריך ללכת לשאת תפילת ערבית, אז להתראות וערב טוב!

שלך,

בלינצ’יסקוס

III

יומני היקר,

היום קמתי מאוד מוקדם, עוד לפני הזריחה, אחרי חלום משונה. חלמתי שהייתי בשדות החקלאיים של המנזר, כשפתאום רוח חזקה מאוד נשבה,

והעיפה המוני עלים לעברי. משום מה הייתי לבד, וטבעתי בתוך ערמה עצומה של עלי שלכת. היה לי קשה לצאת משם לבד, ופתאום התחלתי לרחף,

כאילו אני גולש באוויר, והצלחתי לצאת משם. אחר כך התגלשתי מעבר לערימת העלים והופיע פרפר מזהב שעף מסביבי במעגלים, ואז התעוררתי.

מעניין מה זה אומר. בכל מקרה, אחיי עוד ישנים, והשמש רק עכשיו זרחה, אז יש לי שעה שלמה לכתוב לך לפני שכולם יתעוררו. רציתי לספר לך

איך החלטתי להתנזר. טוב, אז.. תמיד הייתי אדם דתי, תמיד האמנתי באלוהים וביום הולדתי ה17 החלטתי משום מה שהדבר הנכון לעשות יהיה

להתנזר. אני זוכר את יום ההולדת הזה, באותו היום קיבלתי מאמי את חוברת הקלפים הזו. מעולם לא יצא לי לכתוב בה מקודם. הייתה לי משפחה

אוהבת, והוריי לא הרשו לי להתנזר, דבר שגרם לי עצב רב, כעס ותסכול. בדיעבד, אני מבין שכל התנגדות שלהם מאז שנולדתי, כל “לא” שקיבלתי מהם-

הועיל לי במוקדם או במאוחר. בקיצור, אבי הסביר לי את פירוש המושג “נזיר”, הוא הסביר לי שאם אתנזר אהיה צריך לעשות כל מה שאב המנזר

יגיד, לא אראה אותם יותר- באותה תדירות לפחות, אצטרך להסתפק במועט, להיות צנוע ובעוד שנים, אם אכנס לזה, לא אוכל להתחתן ולהקים

משפחה חמה ואוהבת, ובקצרה- יש להתנזרות המון חסרונות. אבל אני הייתי נחוש בדעתי, וכעבור מספר ימים יצאתי מהבית, מצויד בחוברת קלפים

זו. הגעתי למנזר הזה בערב גשום אחד, מתוסכל וכועס על הוריי. אב המנזר קיבל אותי פנימה עם שמיכה וכשסיפרתי לו על המריבה, הוא אמר שכל

עוד אני עדיין באחריות הוריי, הוא לא יוכל לקבל אותי למנזר ללא הסכמתם. חיכיתי עד ליום הולדתי ה-18, וניסיתי להוכיח להוריי שאני מאוד רוצה

בהתנזרות. דיברתי איתם, צעקתי עליהם, התחננתי בפניהם, ולבסוף הם הגיעו למסקנה שאני כבר בוגר ושקול ואמרו שאני עוד אתחרט על זה, אבל

לא אניח לנפשם עד שייתנו לי את מבוקשי. אב המנזר הכין אותי למה שיקרה. הוא נתן לי שלוש שנות ניסיון ובסוף כל שנה שאל אם אני מבין את

מקומי במנזר ובטוח שארצה להיות חלק ממנו. בשנה הראשונה התרגשתי מאוד, ועדיין כעסתי על הוריי, אז אמרתי כן בוודאות ובבטחון שכזה, שאני

חושב שאב המנזר כמעט החליט לוותר על שתי שנות הניסיון הבאות ולעשות לי טקס חניכה כאן ועכשיו. בשנה השנייה, לא הייתי בטוח לגמרי אם אני

רוצה להמשיך כך את חיי, אך הרגשתי שיש לי יותר סיבות להשאר במנזר מאשר לחזור הביתה. ובשנה השלישית, הוריי באו לבקר אותי המון

פעמים. אני בן יחיד, הוריי הם כל מה שיש לי- ואני כל מה שיש להם. שמחתי בלבי בכל פעם שבאו לבקר אותי, אך לא נתתי לאיש לדעת על כך.

ולקראת תום השנה השלישית לניסיון הייתי בטוח שאני לא רוצה להשאר. אך הוריי היו לועגים לי, היו אומרים כי הם מכירים אותי יותר משאני מכיר

את עצמי וציפו שזה יקרה במוקדם או במאוחר. למען האמת, זה נכון. אני באמת סתם ילד קטן וטיפש. ולכן העדפתי להשאר בודד במנזר מאשר

שהוריי יזכרו לי זאת לנצח. לקראת סוף שנת הניסיון השלישית, אב המנזר שאל אותי למה אני רוצה להיות נזיר. עניתי שאני רוצה להיות קרוב לאל, להקדיש את כל חיי למענו. מבחינתי, זאת הייתה הדרך היחידה להוקיר לו תודה. אבל היום אני בטוח שהדרך הטובה ביותר להודות לו על מתנת החיים, היא פשוט להנות מהם- ולכבד את הבריות ואת העולם שיצר. וזאת לא הבחירה בחיי הנזירות, לפי השקפת העולם שלי. אבל העדפתי לסבול בשקט בטפשותי, במקום לעשות מה שאני באמת רוצה.

טוב יומן יקר, אחיי למנזר יתעוררו כל רגע ועליי ללכת.

שלך,

בלינצ’יסקוס

IV

יומני היקר,

היום במהלך העתקת כתבי היד היומית נתקלתי בעובדות מאוד מעניינות אודות המנזר הראשון בעולם. המון פעמים תהיתי איך כל הקטע הזה של

הנזירות התחיל, וזה מאוד מעניין! מסתבר שהמנזר הראשון וקהילת הנוצרים עצמה הוקמו על ידי פכומיוס. טוב, הוא לא הקים את קהילת הנזירים

לגמרי בעצמו, אבל הוא היה אחד מאבות הקהילה הזו ותרם רבות לנזירות הנוצרית. פכומיוס נולד בתבאי שליד לוקסור, עיר שנמצאת במצרים. הוא

גויס בכפייה לצבא הרומי במאה ה-4, לספירה, ובתקופה הזו של המאה הרומים רדפו את הנוצרים, עד אשר המלך קונסטנטינוס התנצר בשנת 315

לספירה. כל המגויסים לצבא הוחזקו במאסר כדי שלא יברחו, עד שישלחו אותם למקום שבו הם אמורים להלחם. שם, באותו מאסר, הוא נתקל

לראשונה בנוצרים מקומיים שהגיעו לכלא ועזרו לנוצרים כלואים ולאסירים אחרים, ובין היתר גם לקבוצת החיילים שאליה השתייך. הם הביאו להם מזון

ותקווה, והוא העריץ אותם. הוא נדר שכשהם ישתחררו מהמאסר, הוא ימיר את דתו לנצרות. לבסוף הוא הצליח להשתחרר מהצבא מבלי להלחם,

ובשנת 314 הוא התנצר. לאחר כמה שנים הוא החליט לעבור לחיי התבודדות במדבר סקטיס, קרוב למנזר של אנטונינוס הקדוש מן המדבר.

מספרים כי לאחר 5 שנים של חיים במערה שלו במדבר, שנמצאת סמוך לעיר טבניסי, פכומיוס שמע קול של אישה שאומרת כי מאחר שארגן את

חייו נכון, אל לו לשבת לבד במערה ועליו לצאת ולבנות מעון לנזירים שיגיעו. הוא אימץ אורח חיים של נזיר, אליו הצטרף אחיו הגדול ואליהם הצטרפו

עוד ועוד אנשים ששמעו על דרכו. בשנת 320 לערך הם מצאו כפר נטוש, מוקף בחומות, והחליטו להתיישב שם. זה היה המנזר הראשון שהוקם.

אמנם היו עוד מנזרים קודמים לו, אך הם הוקמו במקום קיים, ואילו המנזר הזה, המנזר בטבניסי, היה הראשון שהוקם על יישוב נטוש והחיה אותו.

פכומיוס הקים מבנה ארגוני שנקרא הקוינוביון, בו חיה קבוצת אנשים (נשים וגברים בנפרד) ביחד תוך שיתוף נכסים- הכל של כולם, ולאף אחד אין

דבר משל עצמו כל עוד אין לו אישור, אמנם לכולם מסופקים הצרכים הבסיסיים שהם זקוקים להם. הם חיים תחת הנהגת ופיקוח אב המנזר, או

לעיתים אם המנזר. פכומיוס היה אב המנזר של המנזר בטבניסי.

במתחם המנזר היו כנסייה, חדר אוכל משותף, מאפייה, בית חולים ואכסניה לאורחים. הנזירים עצמם חיו בבתים פשוטים, כשבכל בית יש קרוב

ל20 נזירים. הנזירים שבמנזרו של פכומיוס עסקו בעיקר בתפילה, בקריאת כתבי קודש, בסעודות משותפות ובעבודה- לעיתים אישית ולעיתים

משותפת. הנזירים עבדו או עסקו במשהו כל הזמן משתי סיבות:

I כך הם הכינו עוד דברים למנזר, כגון סלים ומזון.

II כדי להתעייף וכך להיות חשופים לפחות פיתויים, והסתפקו יותר במועט.

פכומיוס הקים את המנזר הראשון שנוסד על יישוב עזוב והחיה אותו, במקום לשבת על יישוב קיים, והוא שינה את כל צורת הנזירות הנוצרת ומנהגיה- ולכן הוא נחשב לקדוש נוצרי ולאחד מאבות המנזר.

דרך אגב, יומן יקר, הבוקר פניתי לאב המנזר וביקשתי לדבר איתו. הוא ביקש בחיוך שאספר לו את שעל לבי וסיפרתי לו על החלום שלי, שכתבתי עליו אתמול. הוא אמר שהוא מבין ושלפי לדעתו עליי ללכת בעקבות לבי, לא משנה מה אחרים אומרים, למען טובתי ושפיותי האישית. הודתי לו והלכתי לחדרי. חשבתי על זה הרבה, ואני חושב שערימת העלים מסמלת את הנדרים שנדרתי והאחריות שלי כנזיר, והריחוף החוצה מסמל את היציאה משם. כאשר גלשתי מעל העלים בחלום, בעצם התעלתי על הפחדים שלי והמשכתי הלאה בחיי בדרך הטובה ביותר עבורי, הדרך שאני בוחר, ופרפר הזהב מסמל שזו הדרך הנכונה שלי. לכן ממחר בבוקר אני אדם חופשי– אני עומד לצאת מהמנזר! לא משנה לי אם הוריי ילעגו לי, לא משנה אם ישוע יתאכזב- אני בטוח שהוא רוצה את הטוב ביותר עבורי. זה אמנם חמור ביותר להפר נדר, אבל אני מרגיש שאין לי כל דרך אחרת.

תודה לך, יומן יקר, על שנתת לי לשתף אותך בכל חוויותיי. אשמור אותך לעד.

שלך,

בלינצ’יסקוס לזנגני

V