חברי הנזיר

שלום רמיוס, חברי היקר!

עבר כבר הרבה זמן מאז שדיברנו בפעם האחרונה, לא ענית למכתב האחרון שלי…

מה שלומך? איך עבר עלייך היום?

אצלי הכל כרגיל, חיי היום-יום שלי במנזר הם כמעט כמו מערכת שעות, הרי חוסר המעש הוא אויב הנשמה!

האחים ואני כרגיל מועסקים בשעות קבועות בעבודת כפיים ובשעות אחרות בקריאה בכתבי הקודש ובתפילות.

היום התעוררתי כרגיל עם זריחת השמש, התארגנתי והתחלתי את היום שעה אחת לאחר הזריחה.

במשך ארבע שעות ביצעתי את עבודות החקלאות שנדרשתי לבצע בשדה, העבודה היום, הייתה רבה וקשה יותר מכרגיל, אבל העבודה הזו שווה את התרומה הרבה לקהילה וכל הטוב שיוצא כתוצאה ממנה.

לאחר מכן קראתי בכתבי הקודש במשך שעתיים, שעות הקריאה האלה בזמן האחרון הן האהובות עליי בכל יום! כל הזמן אני מחכה שכבר יגיע יום ראשון, כדי שאני אוכל לקרוא בכתבי הקודש ולהתפלל כל היום (בגלל המיסה) !

לאחר שעות הקריאה הנהדרות, נחתי עד השעה השמינית לאחר הזריחה. רציתי להמשיך לקרוא בכתבי הקודש כמו שאני עושה כרגיל, אך לצערי היום הייתי עייף מדי.

את תפילת השעה התשיעית האחים ואני התחלנו מוקדם כרגיל, באמצע השעה השמינית, וגמרנו להתפלל בסוף השעה התשיעית.

כל מה שנשאר לי לעשות עד תפילת ערבית זה לסיים את עבודותיי שעוד לא סיימתי. לאחר סוף תפילת ערבית ובסופו של היום העמוס שלי, הלכתי לישון.

רמיוס, אני מקווה שתקבל את המכתב שלי בקרוב ושגם אתה תספר לי על כל מה שעבר עלייך בזמן שלא דיברנו, אני מקווה שהכל בסדר איתך.

שלך,

כריסטופרוס בנדיסיה.

שלום כריסטופרוס היקר!

אני מבקש את סליחתך על זה שלא עניתי למכתבך האחרון.

עברתי תקופה קשה לאחרונה…

היום, אני במנזר כבר בדיוק שנה.

זאת בדיוק שנה לאחר שנדרתי את נדריו של הנזיר. צייתנות לאל ולאב המנזר, פרישות, כלומר הימנעות מנישואין וילדים וצניעות, כלומר הסתפקות במועט.

אני עמדתי בנדרים אלה עד מאת האחוזים! בניגוד למה שחשבתי שיקרה…

אני הקשבתי לכל הוראה שקיבלתי מאב המנזר, הרי הוא כמו אב אמיתי בשבילנו! כמובן שלא נישאתי ואין לי ילדים, ואפילו כשאנשי העם היו שולחים לי מתנות ותרומות, הייתי מסתפק במועט ואת כל המתנות היקרות (הכל חוץ ממכתבים ודברים נוספים בסגנון זה, שמרשים לי לשמור) שהיו שולחים לי, הייתי מביא לכבודו, אב המנזר, בזכות המתנות האלה שאני ואחיי הנזירים מקבלים, המנזר צובר נכסים רבים.

אבל, פתאום הופיע בי החשק לפרוש מהנזירות ולחזור לחיים שהיו לי לפני כן, אני מתגעגע למשפחה שלי ולחברים שלי…

אבל כל פעם כשאני חושב על כל הטוב שהיה לי, אני מבין מחדש שאם אני אוותר על הנזירות ואחזור לחיים הקודמים שלי, אלוהים יעניש אותי על החטא הגדול הזה.

אני מרגיש כמו בצומת דרכים, אני לא יודע לאן לפנות.

האם כדאי לי להישאר נזיר? או שאולי כדאי לי לצאת מהמנזר?

העבודה שלי מאוד מפרכת וסדר היום מתחיל לשעמם לי, אני כל היום מתפלל ומעתיק כתבי-יד! היבלות שבידיי ובאצבעותיי כואבות ברמות שלא ניתן לתאר!

לעומת זאת, הנזירות הופכת אותי לאדם טוב יותר, הגון יותר, ואם אני אצא מהנזירות, למרות שאחזור לחיי הקודמים ואוכל לעשות דברים שונים בכל יום, אוכל לקבל השכלה ולהפגש עם משפחתי וחבריי שאליהם אני כל כך מתגעגע! היציאה מהמנזר היא חטא, כמו בגידה באל ובאמונותיו. אני מפחד. מפחד מהעונש שאלוהים ייתן לי. אני מפחד שאולי הוא ייפגע באנשים היקרים לי במקום לפגוע בי. לא! קשה לי אפילו לחשוב על סיטואציה כזאת!

אני לא ישן בלילות מכל המחשבות הנוראיות האלה, אני כל הזמן חושב על המשפחה ועל האנשים היקרים לי, כפי שידוע לך, עזבתי את הכל בלי הודעה, אני מפחד שהשארתי את כולם פגועים, ששברתי את ליבם, אני אפילו לא יודע מה שלומם ומצבם כיום! אבל לא הייתה לי ברירה, כשהייתי בסביבתם פגעתי בהם אפילו יותר, הייתי פרוע מידי, טיפש מידי. אבל כעת, אחרי שנה שלמה במנזר, אני השתנתי. אני מוכן לצאת לעולם, אך הפחד אינו עוזב אותי…

כריסטופרוס, אתה החבר היחיד שלי שאיתו יש לי דרך לתקשר. אני זקוק לתמיכתך, לעצתך.

אנא עזור לי.

שלך,

רמיוס קטלקורן.

שלום רמיוס!

כשקראתי את מכתבך, יכולתי לתאר את הרגשתך, ואפילו להרגיש אותה!

יש לי התוודאות בפנייך, ויכול להיות שהיא תעזור לך להחליט מה לעשות.

גם לי הייתה סיבה להצטרפות למנזר, לפני שהצטרפתי חייתי עם אמי, אבי עזב אותנו כשהייתי פעוט, אבל הכל היה טוב.

עד שיום אחד, אמי נהרגה בתאונת דרכים קשה…

הרגשתי רגשות אשם, לא הייתה לי אפילו הזדמנות להיפרד ממנה.

פניתי מדרכי הטובה – כסטודנט מצטיין, אדם טוב… הפכתי למפלצת – התחלתי להשתכר, שתיתי הרבה משקאות אלכוהוליים, התחלתי לשחק בקלפים (להמר)…

חודש לאחר המקרה, גיליתי על המנזר, המקום שבו שוכנים הנזירים ומקדישים את חייהם לדת ולעזרה לזולת. חשבתי שאם אני אצטרף אליו, אני אוכל לשכוח קצת מכל הקושי בחיי, להיכנס לשגרה, לבקש סליחה מאלוהים, לכפר על כל חטאי בצורה של מעשים טובים, עבודה קשה ועזרה לזולת ולהתעסק במשהו אחר כמו לקרוא בכתבי הקודש ולהתפלל.

כמובן שהצטרפתי למנזר. זה באמת עזר לי, וחוץ מהשגת כל המטרות שהצבתי בפניי עם הכניסה למנזר, אני גם הפכתי לאדם טוב יותר, בדיוק כמו מה שקרה לך. הקדשתי את עצמי לאל ואני מרוצה מהחיים שלי כיום. אבל… למרות זאת, אני עדיין חושב על אמי, ואני אף פעם לא אשכח אותה, ואם הייתה לי הזדמנות, לפרוש מהמנזר ולחזור אליה ולחיים שלי לפני התאונה, אני הייתי עושה זאת בלי שום ספק. תזכור רמיוס, אם אלוהים יעניש מישהו על יציאה ממנזר, הוא יעניש רק את האדם שיצא, אלוהים מעניש רק את האדם שהעונש מגיע לו. אולי אני מפספס משהו בהסבר שלי, אבל גם אם כן, אני בטוח שתחליט את ההחלטה הנכונה בשבילך, ואם אתה עדיין לא בטוח מה להחליט, אני מציע לך לנסות לדבר עם אב המנזר שלך, יכול להיות שמרוב כל הדאגות והבלבול שלך לא חשבת על זה, אבל הוא תמיד יהיה כנה איתך וייעץ לך רק דברים טובים. גם אם תחליט לעזוב, אב המנזר לא ייפגע בך או יעניש אותך בשום צורה.

אני מקווה שתצליח לצאת מהדילמה שלך בקרוב, ותזכור, אני אתמוך בך בכל בחירה שתעשה.

שלך,

כריסטופרוס בנדיסיה.

שלום כריסטופרוס!

אני מודה לך על הכנות ועל כל האומץ לחלוק איתי את המידע האישי הזה, שכל כך קרוב לליבך.

אני קראתי את מכתבך מספר פעמים ולמרות כל מה שאמרת, לא הצלחתי להחליט האם כדאי לי לפרוש מהמנזר או שלא.

אז החלטתי להקשיב לעצתך והלכתי לדבר עם אב המנזר שלי.

בהתחלה מאוד פחדתי להטריד אותו בשאלות שלי, אך לבסוף הבנתי שאין לי ברירה אלא לדבר איתו, אחרת אני אסבול מכל המחשבות האלה עד סוף חיי… סיפרתי לו על כל מה שהולך לי בראש בזמן האחרון והוא אמר שאני לא הנזיר הראשון שבא אליו עם סיפורים שכאלה.

הוא הציע לי לא להחליט בפזיזות אלא לשקול כל דבר ודבר שנכנס בכל בחירה וכך להגיע להחלטה. להמשיך להתפלל לאלוהים ולבקש את מחילתו, ואז הכל ייסתדר. אתה צדקת כריסטופרוס, אב המנזר לא כעס על מחשבותיי בכלל ואף התנהג אליהן בהבנה וברוגע.

עכשיו כל מה שנותר לי לעשות, זה לשקול כל דבר ודבר שנכנס לכל אחת מהבחירות שאני יכול לעשות ביסודיות. לקח לי מספר שעות בלילה לשקול כל דבר ודבר, אך אני אנסה לקצר לך…

אני אתחיל מההתחלה, מצד אחד, המנזר הופך אותי לאדם טוב יותר מיום ליום, אבל מצד שני, סדר היום שלו מתחיל לשעמם אותי ואני פשוט לא נהנה ממנו יותר, מצד אחד אני מעתיק כתבי-יד מאוד נדירים, הרי לא כל אחד יכול להעתיק אותם, בעבודה זו אני תורם לאנשים, כך לאט לאט כמות הבתים שבהם יש ספרי קודש תגדל וזה מאוד חשוב שאנשים יקראו בהם מכיוון שכך הם ילמדו על אמונותיהם יותר ויותר, אבל מצד שני, ידיי סובלות מכאבי תופת וכוחן נחלש מיום ליום. אם אני אעזוב את המנזר אני אוכל לראות את המשפחה שלי והחברים שלי, והם היקרים לי מכל! אבל אם אני אצא מהמנזר אלוהים יעניש אותי, ולא יהיה לי הרבה זמן לחיות בשמחה עם משפחתי וחבריי… אבל אולי, כמו שאב המנזר אמר, אם אני אמשיך להתפלל לאלוהים, הכל ייסתדר! ואולי, מעט זמן של שמחה הרבה יותר יקר וטוב מהרבה זמן של צער ואבל, לפחות אני איהיה בטוח שאלוהים לא ייפגע במשפחתי וחבריי, ולמרות שאם אני אפגע זה גם ייפגע ביקיריי, הם נפגעים גם כעת, כי הם לא יודעים בכלל איפה אני ומה מצבי, אני לא יכול לחיות את כל חיי במצב שבו אני עכשיו, בדאגה למשפחתי וליקיריי! אני לא יכול לחשוב על כל הסבל והדאגה שהם חווים עכשיו! זהו, סוף סוף, אני הגעתי להחלטה!

אני אעזוב את המנזר מחר עם הזריחה! בתקווה, שייסלח לי אלוהים!

כריסטופרוס, אני חייב להודות לך על כל התמיכה שלך, על החברה, על הסבלנות והאמונה שנתת בי.

תזכור תמיד, כריסטופרוס היקר, אתה תמיד היית, ותמיד תיהיה ותישאר, חברי הנזיר.

שלך,

רמיוס קטלקורן