המנזר

תעודת זהות לנזיר

היי, קוראים לי כריסטיאן , (כריס) ולואה.

אני בן 22, נולדתי לאב בשם הנרי ולאם בשם מרי.

הצטרפתי למנזר לפני 3 שנים, כשהייתי בן 19,האמת אני זוכר את התאריך המדויק. זה היה..

ה27 לאוגוסט 2013. הצטרפתי למנזר סטלה מאריס הנמצא בחיפה, ישראל.

אב המנזר הוא סטיבן סטיוארט, הוא נראה נחמד אך הוא מאוד מסתורי,

תמיד מסתגר בחדר שלו עם אותו פרצוף רציני שאי אפשר לדעת מה הוא חושב.

במנזר שאני נמצא בו אני עוסק בעיקר בהעתקת כתבי יד שזו עבודה די מסובכת

ובעבודות כפיים למיניהם.

במנזר אנו רק גברים, אנו צריכים להישאר שם ולעשות עבודות קבועות.

מביאים לנו חפצים ואסור לנו להביא שום חפצים משלנו.

וזה אני. כריס ולואה.

למה הצטרפתי למנזר?

כשהצטרפתי למנזר הייתי בן 19.

לפני שהצטרפתי הייתי ילד רגיל, סיימתי תיכון ולא בצורה הכי טובה.

כולם לעגו לי על זה שהייתי דתי ומאמין אדוק, היו מכנים אותי בשמות נוראים.

זאת באמת הייתה תקופה לא טובה בחיים שלי והסתובבתי עם כל מיני תחושות בשנה שאחרי.

חיפשתי התחלה חדשה בחיים שלי, רציתי דף חדש. אני זוכר שעברתי ליד מנזר סטלה מאריס שבו אני נזיר עכשיו.

אני זוכר שנכנסתי למנזר וראיתי את אורח החיים שלהם.

והאמת הייתי מאוד מופתע ומוקסם אפילו, ראיתי את איך שהם חיים וזה היה נדמה לי כל כך טוב וכל כך כיף להתנתק מהעולם.

האמת שאחרי מה שעברתי זה מה שהייתי צריך, התנתקות מהעולם שלי.

אז פשוט קפצתי על ההזדמנות הזאת, זה היה קשה לכל המשפחה שלי, אבל הבנתי שזה מה שטוב בשבילי ופשוט התנזרתי, עברתי את תקופת ההתלמדות. ועכשיו אני נזיר רגיל, כמו כולם.

לאחי,

אני כותב לך היום כמו כל יום, סיפרתי לך שאני נזיר במנזר סטלה מאריס.

עבודתי במנזר היא שגרתית, כל יום כמו היום שלפניו וכמו היום שאחריו.

במנזר אני עובד בעבודות כפיים ומתפלל, היום עבדתי את האדמה והייתי צריך להעתיק כתבי יד.

זאת עבודה מאוד חשובה, אני יודע את זה אבל היא נורא מייגעת, צריך לדייק ממש ואסור לטעות כי אם טועים צריך להתחיל מהתחלה.

בכל יום שעובר אני תוהה אם אני צריך להמשיך להיות נזיר או אולי לוותר, כי מצד אחד אני מאוד אוהב וקשור לאל.

 מצד שני, אני בזמן האחרון לא נהנה כלל ואני מתחיל להבין שאולי זה לא שווה את זה, אני מתחיל להבין על מה ויתרתי בשביל זה.

ויתרתי על נישואים, על משפחה, ויתרתי על החופש שלי, ויתרתי על עצמי. ומה יקרה אחר כך?

אני לא בטוח שלהיות נזיר שווה את הבדידות שאני חווה כל יום, אני מקווה שבימים הקרובים אקבל החלטה, שלא אצטרך להיות באמצע בין שתי האפשרויות, זאת הרגשה כל כך נוראית לא לדעת לאן לפנות,אני רק מקווה שהכול יסתדר בסוף.

 אני אוהב המון ומתגעגע לכולם, חושב עליכם כל הזמן.

כריס.

החיים לאחר המנזר

(מנקודת מבט בעוד 16 שנים)

היי, אני כריס ולואה  בן 35, אני נזיר לשעבר.

אני הייתי בן 19 כשנכנסתי למנזר ופרשתי לאחר 16 שנים מלאות.

16 שנים בלי חברים, מסיבות, משפחה, רק אני ,הנזירים והמנזר.

אני לא עצוב שיצאתי מהמנזר אבל זה מאוד מדאיג אותי.

אני כל היום חושב על זה. יש כל כך הרבה שמועות , אני מפחד שאני אפגע או שאחד מבני המשפחה שלי ייפגע.

אני יודע שאסור לפרוש ואני יודע שהפרתי את הנדרים שלי, אני יודע את כל זה ואני חושש מההשלכות של הפרישה.

הזהירו אותי לא לעשות את זה, לא לפרוש, אבל כבר לא יכולתי, רציתי לצאת החוצה, לראות את העולם בחוץ.

אני לא מתחרט על זה שנכנסתי למנזר זאת הייתה תקופה שאני לא אשכח לכל החיים.

זאת הייתה חוויה בשבילי, הייתי צריך את הניתוק הזה מכולם, מהעולם כולו, אחרי מה שקרה לי בתיכון, הייתי זקוק לזה.

אני מאמין שלכל דבר שקורה יש סיבה, בין אם זה שנכנסתי למנזר או שהתנתקתי ממנו, הייתה לזה סיבה ואני לא מתחרט על שום רגע.

האמת, אחרי 16 שנים בלי גישה לעולם שבחוץ, אני כל כך נהנה.

אני יוצא למסיבות, הכרתי כמה חברים, אפילו יצאתי עם בחורות.

פגשתי את ההורים שלי ואת האחים והאחיות שלי אחרי 16 שנים שלא התראינו.

הם כל כך השתנו, יש לי 4 אחיינים קטנים, אני רואה את המציאות שבה הם חיים ואני רוצה גם כזאת מציאות, אישה, ילדים. אני רק מקווה שזה לא מאוחר מדי.

זה מצב לא רגיל בשבילי כל מה שקורה בחוץ, ייקח לי עוד זמן להתרגל לשינוי העצום הזה שעבר העולם.

אני מאוד נהנה בחוץ, אני רק מצפה ומחכה לראות מה יקרה הלאה.