החיים במנזר

שלום אני הנזיר ג’ורג’

אני חי במנזר אני ומקדיש את חיי לעבודת האל, לא מקים משפחה ומנסה להסתפק במועט

 זה לא כל כך קל בשבילי להסתפק במועט, אבל אפשרי, הקשיים בזה הם: שאני לפעמים רוצה לקבל מתנות, לחיות בתנאים יותר טובים ושיהיה לי רכוש אישי. במנזר אני מציית לאב המנזר ולתקנון המנזר, תקנון המנזר  הוא שאנחנו הנזירים צריכים להיות מועסקים בשעות קבועות בעבודת כפיים ובשעות אחרות בקריאה בכתבי הקודש. אנו קובעים את ההסדר בשתי עונות: מחג הפסחא ועד ה-14 בספטמבר נתחיל לעבוד ממוקדם בבוקר מאז  שהשמש זורחת ועד 10 בבוקר אני מבצע את עבודתי בבית החולים, שם אני עוזר לחולים ומנסה לשמח אותם. מ 10 בבוקר ועד 12 בצהריים אני קורא ספר, אני אוהב לקרוא ספרים, וקריאת הספר זה החלק האהוב אלי ביום, אחרי 12 אני הולך לנוח קצת, יש ימים בהם אני ממשיך לקרוא את הספר אך אסור לי להפריע לחבריי הנזירים בשעה זאת. ב 1 בצהריים אני מתפלל בכנסייה במנזר, לדעתי הכנסייה במנזר שלי היא הכנסייה הכי יפה באזור, לאחר התפילה אני חוזר לעבוד בבית חולים, אך לא כול הנזירים חוזרים לעבוד יש נזירים שמצבם הרפואי לא מאפשר זאת. כאשר אני חוזר לעבוד בבית חולים אחרי התפילה, הוא שקט יותר והכול יותר רגוע  ואין לחץ כמו בבוקר. מצב זה משמח אותי ונותן לי לעבוד בתנאים טובים יותר. בערב לאחר שקיעת השמש אני מסיים את עבודתי בבית חולים והולך להתפלל , את תפילת הערבית שאני אוהב במיוחד. ביום ראשון אני קורא בספר אך יש לי חבר שלא יודע לקרוא ואב המנזר מתחשב בו וכול יום ראשון הוא מקבל עבודה כלשהי כגון: ניקוי המנזר וסידור הכנסייה. 

היי.

אתם בטח מעוניינים לדעת איך אני הגעתי למנזר, אז אני יספר לכם.

היה זה יום רגיל ויצאתי מביתי ואז באו המיסיונרים לעירי והתחילו לספר על הנצרות והמנזר, באותה תקופה הייתי עובד אלילים, אך כבר אז לאט לאט הנצרות הופצה לעירי. אהבתי את הדת ואת מנהגיה וגם המלך התנצר ולכן גם אני. לאחר מכן חשבתי וחשבתי רבות אם להצטרף למנזר או לא.  חשבתי על הנדרים שלהם: על כך שצריך להקשיב לאב המנזר ולתקנון המנזר שזה לא בעיה בשבילי מכיוון שלדעתי אב המנזר יגיד רק דברים נכונים ובתקנון כתובים דברים שאני יכול ורוצה לעשות אותם. בנדר של הפרישות אני קצת מתבאס כי אני רוצה שיהיו לי ילדים וגם אמי רוצה נכדים, אך בשביל המנזר ובשביל להפוך להיות נזיר אני מוכן לא להקים משפחה, לדעתי זה החלק הכי קשה בתהליך של ההפיכה להיות נזיר, על הנדר האחרון של הצניעות הוא גם לא כול כך פשוט, אבל אני איכשהו יסתדר אנסה ואנסה ואני בטוח שיצליח.

לאחר שחשבתי רבות אם להצטרף למנזר, החלטתי.

אני מצטרף ! ! !

כעבור חודש הגעתי למנזר דיברתי עם אב המנזר והצטרפתי. נתנו לי חדר צנוע שבו הייתה מיטה, מצעים וארון קטן. לא התבאסתי ידעתי שזה מה שאני יקבל .

לאחר מכן הפכתי להיות נזיר נוצרי.

היי .

היום אני יספר לכם על כך שלפני כמה שנים בא אלינו הנזיר כריס, אז הוא עוד לא היה נזיר.

הוא בא אלינו כנוצרי פשוט עם משפחה: אשה ושני ילדים תאומים בני 13, הוא רצה לשמוע עוד על המנזר, כי הוא התלבט אם להצטרף או לו.

קודם כול אב המנזר קרא לו לשיחה והסביר לו שלא צריך להצטרף עכשיו למנזר כי יש לו עדיין ילדים שצריכים אבא שיהיה איתם, הוא גם הסביר לו שזה לא אומר שהוא לא יכול להצטרף, אלא ההפך הוא יכול להצטרף מתי שהוא רוצה אך עדיף שזה יהיה עוד כמה שנים כאשר ילדיו יתבגרו ויהיו גדולים, לדעתי אב המנזר צודק מכיוון שאי אפשר לעזוב את ילדיך בני ה-13 אך אפשר להצטרף אחר כך למנזר אם כול כך רוצים, כריס הסכים עם אב המנזר ואמר שיחזור בעוד כמה שנים.

כבר אז ידעתי שכריס יצטרף אלינו למנזר וכך גם קרה לבסוף עברו כמה שנים וכריס הגיע שוב לשמוע על המנזר, אך הפעם נתנו לי לדבר איתו. הסברתי לו על שלושת הנדרים: צניעות– להסתפק במועט, על נדר זה לא הייתה לו בעיה והוא אמר שעד עכשיו בביתו הוא הסתפק במועט. פרישות-

להמנע מנישואים וילדים, אך כבר היה מאוחר מדי כי הייתה לו אשה ושני בנים אך עדיין אפשר לעזוב אותם ולהצטרף למנזר. וצייתנות- לציית לאב המנזר ולתקנון המנזר הוא ענה לי שהוא יציית כול חייו לתקנון ולאב המנזר. בנוסף הסברתי לו על מה אנו עושים במנזר ועל המנזר עצמו, איפה כול דבר נמצא.

עוד באותו היום כריס הצטרף אלינו למנזר והפך לחבר טוב שלי.

היי,

היום אני יספר לכם על מקרה שהיה לי במנזר.

כידוע לכם המנזר שלי הוא מנזר שמתמחה ברפואה ואתמול היה מקרה מעניין שאני רוצה לספר לכם עליו,

הייתי בבית חולים כמו בכול יום רגיל ואז הגיע אלינו ילד עם פציעה  ברגל, אמו סיפרה שלפני כמה שעות סוס עלה לו על הרגל ומיד לאחר מכן הם נסעו לפה, אך הדרך לקחה 4 שעות ובגלל זה הפציעה שלו החמירה.

אני וחבריי מיד השכבנו את הילד על המיטה והסתכלנו לו על הפציעה, כאשר הסתכלנו על הפציעה גילינו שאפשר לרפא אותה, היא לא כול כך עמוקה וגדולה. סיפרנו את הבשורה לילד ואמו, הם היו כול כך מאושרים ושמחו שלא יקרה לילד כלום. אפילו אני שמחתי כי מקרה כזה לא קורה הרבה.

לאחר שעה התחלנו לטפל בו, טיפלנו בו כחצי שעה וריפאנו לו את הפצע, אך היינו צריכים להשאיר אותו להמשך הטיפול ברגל לעוד כמה ימים. היום כבר ביקרתי אותו, הרגל שלו במצב יותר טוב ואני מקווה שבעוד כמה ימים הפצע שלו יתרפה סופית ונוכל לשחרר אותו הביתה.

במנזר שלנו אין הרבה חולים ולכן יש לנו מספיק מיטות ומספיק נזירים שמבינים ברפואה שיכולים לספק לאנשים רפואה טובה, ולכן אני חושב שהבית חולים אצלנו הוא בית חולים ברמה טובה מאוד.